קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכאות להנחה על תשלום טלפון: הנשיא (גולדברג): .1לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בחיפה (השופט מירון - אב-בית-הדין; ה"ה פרידמן וגרסון - נציגי ציבור; תב"ע מ"ז/149-3), שדחה את תביעת המערער להצהיר כי הוא זכאי להמשיך ולקבל הנחה בשיעור של % 50מדמי התשלום הקבוע בעד שימוש בטלפון ושירותי טלפון נוספים. .2בית-הדין האזורי העלה מיזמתו את השאלה אם תביעה מעין זו היא בגדר סמכותו, לאור הוראותיו של סעיף 24(א) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969; לא היה ספק כי התביעה היא בין עובד ומעביד, אולם בית-הדין שאל עצמו, ואת הצדדים, האם עילתה ביחסי עובד מעביד, בא-כוח המשיבה הסכימה כי הסמכות היא בידי בית-הדין, אך דעתו של בית-הדין לא נחה מהסכמה זאת, והוא בדק את הנושא והגיע למסקנה, כי אין לבית-הדין סמכות לדון בתביעה. .3צדק בית-הדין האזורי שעה שהעלה את השאלה ודן בה, לאחר שהורה לצדדים להתייחס אליה, מאחר שבסמכות עניינית אין הצדדים רשאים להסכים לערכאת שיפוט, מקום שזאת לא הוסמכה לכך בחוק. .4לא היה חולק כי ההנחות האמורות בגין הטלפון ניתנו לעובדי המדינה מאז שנת 1952; בשנת 1963הותקנו תקנות בתי-הדאר (הנחות מתשלומים בעד שירותי טלפון לפי סעיף 3לפקודה), התשל"ג-1963, אשר הוחלפו בתקנות אחרות מספר פעמים; בכל אותן תקנות ניתנו הנחות מספר לציבורים שונים, בנוסף לעובדי המדינה, כגון חיילי צבא קבע, עיוורים ונכים. בשנת 1982חוקק חוק הבזק, התשמ"ב-1982, ובשנת 1984הותקנו מכוחו תקנות הבזק (ביטול תקנות בדבר הנחות מתשלומים בעד שירותי טלפון), התשמ"ד- 1984(ק"ת 4589, התשמ"ד 904); תקנות אלה, כפי שמעיר עליהן שמן, ביטלו את ההנחות בשירותי טלפון מסויימים לעובדי המדינה, ולנהנים נוספים, אך לא לכולם. הלכה למעשה ניתנה ההנחה האמורה למערר עד חודש דצמבר 1985, דהיינו כשנתיים לאחר פרסומן של התקנות המבטלות. .5בית-הדין האזורי ניתח בהרחבה את ה"היסטוריה" של ההנחות ואת הפסיקה של בית-המשפט העליון שעניינה הפסקת תשלומים שונים שניתנו לאוכלוסיות שונות, והגיע למסקנה כי "ההנחות" בגין תשלומי הטלפון ניתנו בשעתו לעובדי המדינה מכוח "הענקת חסד" של המדינה כריבון, ולא מכוח חבות שביחסי עובד ומעביד, ולאחר מכן ניתנו ההנחות מכוח תקנות, ו"כשם שהמדינה נתנה כך היא לקחה", ומכאן מסקנתו כי לא קמה לבית-הדין לעבודה הסמכות העניינית לדון בתביעה. .6בטיעונו בערעור טען המערער כי ההנחה האמורה ניתנה לו כעובד מדינה, וכי לולא היחסים החוזיים שבין המדינה לבינו לא היה זכאי לאותה הנחה, ומכאן, לגרסתו, סמכותו של בית-הדין. בטעון לפנינו לא טענה עוד באת-כוח המדינה (ויובהר כי פרקליטה אחרת יצגה את המדינה בדיון בבית-הדין האזורי), כי לבית-דין זה הסמכות העניינית לדון בתביעה. המדינה תמכה בפסק דינו של בית-הדין האזורי, תוך שהיא מדגישה את השוני בפעולות המדינה כריבון וכמעביד. .7כבר נפסק כי עילה ביחסי עובד ומעביד "צריך שהיא תבוא מזכויות המוקנות ומחובות המוטלות מהיחסים החוזיים שבין האחד כעובד והשני כמעביד או מזכויות וחובות שמקורם חוק מתחום משפט העבודה" (דב"ע מב/14- 3[1], בע' 312). המערער לא הראה כי עילה חוזית, מפורשת או מכללא, לזכותו להנחה בשירותי הטלפון; על מנת להוכיח תנאי מכללא בחוזה עבודה, יש צורך להוכיח מספר תנאים מצטברים; לא די בכך שאותה "הנחה" ניתנה משך מספר שנים. .8יודגש, כי מתחילת דרכו, כל אימת שהתעורר ספק בשאלת סמכותו העניינית של בית הדין, נתן בית-הדין פירוש מצמצם לסמכותו תוך שהוא נוהג בריסון עצמי (פד"ע ל/8- 3[2], בע' 131; דב"ע מב/14- 3[1], הנ"ל, בע' 312). .9ההנחות שניתנו למערער, כליתר עובדי המדינה, בדמי השימוש בטלפון ובנושאים אחרים הקשורים בכך, לא ניתנה לו כתוצאה מהיחסים החוזיים שבינו לבין המדינה כמעבידתו. הן הוענקו לו בשעתו כ"מתת חסד" (בלשון בג"צ 29/62[3]. בע' 1036בעניין אחר) ולאחר מכן מכוח חוק שאיננו מתחום משפט העבודה. .10הערעור נדחה, איפא, מטעמיו של בית-הדין האזורי. בא-כוח המדינה לא בקשה הוצאות.טלפון (קווי)טלפון