מאחר שקצבת נפגעי עבודה גבוהה יותר מקצבת הנכות הכללית העדיף העותר לקבל את הגבוהה מבין השתיים - קרי, קצבת נפגעי עבודה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הנחה בארנונה נכה מעבודה: לפני עתירה למתן הצהרה לפיה העותר זכאי להנחה בארנונה בשיעור 80% בהתאם לתקנה 2(א)(2) לתקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), התשנ"ג - 1993 (להלן: "התקנות" או "תקנות ההנחה"). רקע כללי 1. העותר, יליד 1950, הינו הבעלים או המחזיק בפועל של נכס המצוי ברח' שמריהו לוין 54 בירושלים (הידוע כיחידת גוש/חלקה 30407-069-000-0053) (להלן: "הנכס"). המוסד לביטוח לאומי קבע לעותר אחוזי נכות צמיתה כדלקמן: במסגרת נכות כללית - פרט ט' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") - נכות רפואית בשיעור 90% ודרגת אי כושר בשיעור 100% החל מיום 2.4.06. במסגרת נפגעי עבודה - פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי - נכות רפואית בשיעור 100% החל מיום 19.6.05. כך, החל מיום 19.6.05 זכאי היה העותר לקבל הן קצבת נכות כללית והן קצבת נכות מעבודה. אולם לאור הוראות סעיף 320(ג) לחוק הביטוח הלאומי, לפיהן לא ניתן לקבל שתי קצבאות בגין אותה התקופה, פנה המוסד לביטוח לאומי לעותר וביקש ממנו לבחור אחת משתי הקצבאות. מאחר שקצבת נפגעי עבודה גבוהה יותר מקצבת הנכות הכללית העדיף העותר לקבל את הגבוהה מבין השתיים - קרי, קצבת נפגעי עבודה. בגין הנכס הנדון ניתנה לעותר הנחה בארנונה עקב נכותו, בהתאם לתקנות ההנחה. בשנת 2007 הוענקה לעותר הנחה בארנונה בגין הנכס בשיעור של 80%, ומיום 1.1.08 ועד היום מוענקת לעותר הנחה בשיעור של 40% על פי השיעורים הקבועים בתקנות. בשנת 2009 פנה העותר למשיבה, בטענה כי הינו זכאי להנחה בשיעור 80% וכי על העירייה היה להתיר על כנה את ההנחה שהוענקה לו בשיעור זה בעבר. ביום 3.3.09 נענה העותר במכתבו של מנהל הארנונה, מר משה לוי, כי הינו זכאי להנחה בשיעור 40% בלבד ואינו זכאי להנחה בשיעור 80% (לשנים 2008 ואילך), שכן הוא אינו עונה על תנאי התקנות לקבלת הנחה של 80% מאחר ואין הוא מקבל קצבת נכות בהתאם לסעיף 128 ל"ו לחוק הביטוח הלאומי, אלא קצבת נכות מעבודה. ביום 10.10.11 הגיש העותר תביעה בבית המשפט השלום (ת.א. 19864-10-10), , בה טען טענותיו בעניין זה. התביעה נמחקה על פי החלטת כב' הרשם א' פוני מיום 6.11.11 לפיה אין העניין נתון בסמכותו של בית משפט השלום וביום 24.11.11 הגיש העותר העתירה דכאן. טיעוני העותר 2. תקנה (2)(2) קובעת כי המועצה רשאית לקבוע הנחה מסכום הארנונה הכללית שהוטלה באותה שנת הכספים על מחזיק בנכס שנתקיימו לגביו אחד התנאים כמפורט להלן: (א) נכה הזכאי לקצבה חודשית מלאה כמשמעותה בסעיף 127 לחוק הביטוח, אשר דרגת אי כושר השתכרותו היא בשיעור 75 אחוזים מעלה - הנחה שאינה עולה על 80% אחוזים; (ב) נכה אשר טרם קבלת קצבת הזקנה נקבעה לו לצמיתות דרגת אי כושר השתכרות בשיעור 75% ומעלה על פי סעיף 127 לחוק הביטוח -ה נחה שאינה עולה על 80%. בהתאם לתקנות האמורות והוראות עיריית ירושלים לגבי אופן הטלת הארנונה לא רק שהעותר עונה על אחת מהדרישות הקבועות בחוק אלא שהוא עונה על שתיהן ולפיכך, זכאי להנחה כפי שיפורט מטעמים אלה: א. העותר זכאי לקבל קצבה חודשית כמשמעותה בסעיף 127 לחוק וזאת לאור העובדה כי נקבעה דרגת אי כושר בשיעור 75%. אין בעובדה כי העותר אינו מקבל את הקצבה בפועל כדי לגרוע מזכות זו שכן המחוקק קבע שהתנאי הוא שהוא זכאי (ולא מקבל בפועל של הקצבה) שהעותר איבד את כושר השתכרותו. ב. גם לפי תקנה 2(א)2(ב) הרי שטרם הגיעו לגיל זקנה נקבעה לו דרגת אי כושר השתכרות בשיעור 75% ולפיכך עונה הוא גם על תנאי זה לצורך קבלת הנחה בשיעור 80%. טיעוני המשיבה 3. העותר השתהה בעתירתו שיהוי ניכר, הן פורמלי והן מהותי, שבעטיים יש לדחות את העתירה. סעיף 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א - 2000 קובע, בין היתר, כי עתירה תוגש בלא שיהוי, ולא יאוחר מ-45 יום מיום שההחלטה פורסמה כדין, מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לו עליה, לפי המוקדם. ביום 3.3.09 נשלח לעותר מכתבו של מנהל הארנונה המבהיר את נסיבות העניין ואת עמדת המשיבה, לפיה משנת 2008 זכאי העותר להנחה מארנונה בשיעור 40% בלבד. העתירה הוגשה ביום 24.11.11 ולפיכך לוקה בשיהוי ניכר של למעלה משנתיים וחצי. אף מיום משלוח מכתבו של מנהל הארנונה, אשר מהווה עילה לדחיית העתירה על הסף, המאוחר יותר, ניתן לראות שיהוי משמעותי. לעניין חשיבות ההקפדה על המועדים המנויים מפנה המשיבה לעע"מ 1981/03 קיסר הנדסה ופיתוח נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1), 610, שם נקבע כדלקמן: "לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מנהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מינהלי באים לדיון ולהכרעה בפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מלכת השיהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה - לעיתים חודשים לא מעטים - לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי מישפטמינהלי המצויים בסמכותו של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים. משהותקנו תקנות סדרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית משפט; זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם...". אף בבג"צ 453/84 איתורית שירותי תקשורת בע"מ נ' שר התקשורת, פ"ד ל"ח (4), 619, נקבע: "בבסיסו של השיהוי עומדת העובדה, כי עבור הזמן גרם לשינוי המצב ולפגיעה באינטרסים ראויים להגנה. בין אם אלה אינטרסים של הרשות השלטונית, בין אם אלה אינטרסים של אדם אחר, ובין אם זהו אינטרס הכלל; ובאיזון הכולל, השמירה על אינטרסים אלה חשובה היא יותר מהשמירה על האינטרס של העותר, שעתירתו נדחית בשל השיהוי (ראה בג"צ 334/63)." (שם, 621). עיקרון סופיות השומה אינו מאפשר "פתיחת" שומות שנערכו שנים קודם לכן. הכנסות מארנונה הינן רכיב חשוב עד מאוד עליו נסמך תקציבה של הרשות המקומית, המשמש מסגרת לפעילות הרשות ומהווה את סל השירותים שהרשות מעניקה לתושבים. לאור האמור, בתי המשפט קבעו, כי כאשר עסקינן בתקיפת החלטה הנוגעת לתקציבה של הרשות על מועדי תקיפת החלטות הרשות להיות קצובים ומוקפדים עוד יותר, שכן "כשמדובר בתקיפת פעולת הרשות בנושא שיש לו השלכות על התקציב שלה... עבור הזמן עלול לפגוע באנטרסים של הרשות ושל הכלל." ראו לעניין זה  בג"צ 170/87 דוד אסולין נ' ראש עירית קרית גת, פ"ד מב(1), 678, 683, בג"צ 8/59 הנ"ל, בג"צ 417/84 קלפיש נ' המועצה המקומית סביון, פ"ד ל"ט (2) 110, ועת"מ (תל אביב) 1312/01 ביתילי נ' עיריית רעננה, תק-מח 2002(2), 15, עמ' 22. בהתאם לתקנה 2 לתקנות, המועצה רשאית לקבוע הנחה מסכום הארנונה רק "באותה שנת כספים" ולא ניתן לקבל הנחה לשנים עברו. כך גם בסעיף 1 לתקנות, בו מוגדר המושג 'הנחה' כ"הפחתה מסכום הארנונה הכללית שהיתה מוטלת על הנכס באותה שנת כספים". (ראו: ת"א 761270/04 עיריית רמת גן נ' אנגל אסתר (פורסם במאגרים) ). כן טוענת המשיבה כי העתירה לוקה בחוסר תום לב ואי ניקיון כפיים לאור התנהלותו כמתואר לעיל. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי ההנחות נשוא עתירה זו מוסדרות במסגרת התקנות בהתאם לסעיף 2 על תתי סעיפיו השונים. על פי תקנה 15, גזבר העירייה יהיה ממונה על ביצוע תקנות אלו, ובעיריית ירושלים מנהל הארנונה הינו בעל הסמכות מטעם הגזבר לעניין מתן ההנחות, וגביית הארנונה בכלל. מנהל הארנונה אף ממונה על החיוב בארנונה, לאחר הטלתה על ידי מועצת העיר בכל שנה. לעותר ניתנה בגין הנכס החל מיום 1.1.08 הנחה בארנונה בשיעור 40%, וזאת על יסוד נכותו הרפואית, בהתאם לתקנה 2(א)(3) לתקנות הקובעת הנחה בארנונה, במקרה של נכות רפואית: "נכה אשר דרגת נכותו הרפואית המוכחת על פי כל דין היא בשיעור 90 אחוזים ומעלה, או מי שטרם קבלת קיצבת הזקנה נקבעה לו נכות כאמור הנחה שאינה עולה על 40 אחוזים". לעותר נקבעה דרגת "נכות רפואית" בשיעור העולה על 90%, כמצוין לעיל וכעולה מנתוני הביטוח הלאומי - ועל יסודה ניתנת לו ההנחה בארנונה, בהתאם לתקנה 2(א)(3) הנ"ל. תקנה 2(א)(2) לתקנות, הקובעת הנחה בארנונה, במקרה של קבלת קצבה חודשית מלאה וקביעת דרגת אי כושר השתכרות, מורה כדלקמן: "נכה הזכאי לקיצבה חודשית מלאה כמשמעותה בסעיף 127 לו לחוק הביטוח, אשר דרגת אי כושר השתכרותו היא בשיעור 75% אחוזים ומעלה- הנחה שאינה עולה על 80 אחוזים". לאור ביטולו של חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, הסעיף הרלוונטי אשר עוסק בקצבה חודשית מלאה בנוסח החוק החדש, הינו סעיף 200(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה- 1995 [ להלן: "חוק הביטוח הלאומי"]. סעיף 200 הנ"ל, קובע: "(א) נכה יחיד שהכנסתו מעבודה או ממשלח יד אינה עולה על 21% מהשכר הממוצע, ושנקבעה לו דרגת אי-כושר להשתכר של 100% זכאי לקצבת יחיד מלאה כמשמעותה בסעיף 127לז(א), כשהיא מוגדלת ב-7% (להלן - קצבה חודשית מלאה). (ב) שיעור הקצבה המלאה ליחיד יהיה 25% מהסכום הבסיסי (לקצבה בשיעור זה ייקרא להלן - קצבת יחיד מלאה). (ג) היו לנכה תלויים שהם תושבי ישראל, תשולם לו בעדם, בנוסף לקצבה חודשית מלאה, תוספת תלויים כדלהלן: (1) בעד בן זוג שהכנסתו אינה עולה על הסכום הנקוב בפרט 1 שבלוח ט' - 12.5% מהסכום הבסיסי; (2) בעד כל אחד משני ילדיו הראשונים - 10% מהסכום הבסיסי; לענין זה, "ילד" - כהגדרתו בסעיף 238. (ד) תוספת התלויים המשתלמת לפי סעיף קטן (ג) תוגדל ב-7%." 4. עוד נקבע בחוק הביטוח הלאומי (סעיף 320), הוראה לפיה לא יתאפשר מתן כפל קצבאות, ולפיכך אדם הזכאי לקבלת יותר מקצבה אחת לפי החוק, הברירה היא בידיו לבחור איזה קצבה בוחר הוא לקבל, כך סעיף 320 לחוק הביטוח הלאומי קובע: "320. (א) לא תשולם תוספת קצבה - (1) בזכותו של אדם המקבל קצבה; (2) לשני בני אדם או יותר בזכותו של אדם אחד. (ב) גמלת סיעוד לא תיחשב כקצבה לענין סעיף קטן (א)(1). (ב1) נמצא אדם זכאי לקצבה בעד תקופה שבעדה שולמה בזכותו תוספת קצבה (בסעיף קטן זה - הזכאי), יופחת מסכום הקצבה שהוא זכאי לה סכום תוספת הקצבה ששולמה בזכותו כאמור, ובלבד שבתקופה שבעדה שולמה בזכותו תוספת הקצבה, התגורר הזכאי עם האדם שלו שולמה התוספת, ואותו אדם נפטר בטרם התבררה זכאותו של הזכאי לקצבה; על סכום תוספת הקצבה שיופחת כאמור, יחולו הוראות סעיף 315, בשינויים המחויבים. (ג) לא יינתנו לאדם, אם אין כוונה אחרת משתמעת - (1) קצבאות שונות לפי חוק זה בעד פרק זמן אחד; (2) גמלאות שונות עקב מאורע אחד מכוח ענפי ביטוח שונים לפי חוק זה. (ד) היה אדם זכאי, לולא הוראות סעיף זה, ליותר מגמלה אחת, הברירה בידו לקבל אחת מהן; בחר בקצבת נכות לפי פרק ה' או בקצבת תלויים לפי הפרק האמור במקום בקצבת זקנה או בקצבת שאירים, לפי הענין, לא תפחת קצבת הנכות או קצבת התלויים כאמור משיעור קצבת הזקנה או קצבת השאירים כל עוד הוא זכאי לכך כאמור." (ההדגשות אינן במקור י.ש.) לאור ההוראה האוסרת קבלת כפל קצבאות בחר העותר לקבל קצבת נכות מעבודה לפי פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי, לכן אין הוא זכאי עוד לקבלת כל קצבה אחרת בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי. מכאן, טוענת המשיבה, כי העותר אינו עומד בתנאי תקנה 2(א)(2) לתקנות ההנחה, מאחר ואין הוא מקבל קצבת נכות לפי סעיף 127 ל"ו (סעיף 200 בנוסח החדש) לחוק הביטוח הלאומי,אלא קצבת נכות מעבודה בהתאם לפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי, ואין הוא זכאי להנחה בשיעור 80%. עוד טוענת המשיבה, כי עמדתה נתמכת אף בעמדת משרד הפנים, הוא הגורם המפקח על הרשויות המקומיות בין היתר בענייני חיוב וגביית ארנונה, כאמור במכתבו של עוה"ד איתיאל מלאכי, מלשכת היועץ המשפטי במשרד הפנים מיום 23.11.11, בו מצוין כי לעמדתם: "משבחר המחזיק בקצבת נכות מעבודה כבר אינו זכאי לקצבת נכות כללית ומשכך זכאי להנחה בגובה 40% בלבד מכוח תקנה 2(א)(3). הדבר משתלב עם העובדה שקצבת הנכות מעבודה גבוהה מקצבת הנכות הכללית". המשיבה מדגישה, כי על אף שהחלת תקנות ההנחה והענקת ההנחה מארנונה לנישום נעשית על ידי המשיבה בהתאם לשיעור ההנחה שנקבע על ידי המועצה (ובכפוף לשיעור המרבי שנקבע בתקנות), הרי שתקנות הנ"ל (תקנה 2(א)(3) ו2(א)(2)) מפנות לחוק הביטוח הלאומי. זכאות הנישום בהתאם לחוק זה נבדקת ונקבעת הלכה למעשה על ידי המוסד לביטוח לאומי הוא הגוף המוסמך לכך, ואילו המשיבה מסתמכת על נתוני המוסד לביטוח לאומי וקביעותיו אשר נמסרים לה, באשר לזכאות הנישום והגמלה אותה מקבל מהמוסד לביטוח לאומי. דיון 5. למעשה הפן העובדתי המובא בעתירה זו אינו שנוי במחלוקת. המחלוקת מתמקדת בשאלה האם משבחר העותר לקבל קבצת נכות בעבודה ולא קצבה הניתנת בגין נכות כללית, היכול הוא לבחור אף ההנחה בארנונה בהתאם לתקנה 2(א)(2) המעניקה 80%, לשיטתו או שמא זכאי הוא להנחה של 40% בלבד בהתאם לתקנה 2(א)(3)? שילוב הוראות החוק מביא לתוצאה לפיה מי שבחר לקבל קצבת נכות לפי סעיף 127 ל"י (סעיף 200 בנוסח החדש), לחוק הביטוח הלאומי יכול לקבל את ההנחה עד 80%, ואילו מי שבחר לקבל הקצבה כקצבת נכות מעבודה בהתאם לפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי, זכאי להנחה בשיעור 40$ השלובה באפשרות זו והתואמת את תקנה 2(א)(3), הנ"ל. עמדת המשיבה נתמכת, כאמור לעיל, בעמדת משרד הפנים כמפורט במכתבו של עו"ד מלאכי מלשכת היועץ המשפטי, כנזכר לעיל, והמקובלת אף עלי. האם תוצאה זו צודקת? התשובה לשאלה זו נעוצה במהות ההליך שלפני. בהליך זה עלי לבדוק אם בהחלטת הרשות יש משום אי צדק ועוול בולט ובלתי נסבל, באופן שאדם בר דעת לא יעלה על דעתו, והחלטת המשיבה מגיעה כדי אי סבירות קיצונית. עמדת המשיבה נראית בעיני סבירה באשר העותר בחר במסלול קבלת קצבה שמצד אחד מקבל הוא את הגבוה מבין השתיים שעמדו לפניו, ומצד שני, ההנחה בארנונה הניתנת על פי אפשרות זו נמוכה יותר. בהינתן שאין בית משפט זה מתערב בהחלטת הרשות אלא במקרה שזו מגיעה כדי אי סבירות קיצונית, ואינו ממיר את שיקול דעת הרשות בשיקול דעתו הוא, הרי אין מנוס אלא לדחות את העתירה. תוצאה זו באה לידי ביטוי בפסיקה ענפה. כך, בבג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עירית קרית אתא , פ"ד מו(1), 793, נקבע כי: "בפסיקתנו קבענו לא אחת שלא די בכך שאנו במקום הרשות, אילו בידינו היה הדבר, היינו, אולי נוהגים אחרת, אלא כדי להצדיק התערבותנו יש צורך להראות שהחלטת הרשות מגעת לכדי "אי סבירות קיצונית אשר נושאת עימה תכונה של אי צדק בולט הגורם עוול בולט..." אין בית המשפט בוחן מהו האופטימום, אלא אך ורק אם אין חריגה אל מעבר לקצוות אשר תוחמות את המתחם אשר כל המצוי בתוכו עדיין זכאי לתאור של "החלטה סבירה".." (שם,802). (כן ראו: בג"צ 1355/93 ועד מעקב לעניין ארנונה ירושלים ו-23 אח' נ' ראש עיריית ירושלים, תק-על 94(1) 1391), עע"מ 9530/05 ריבוע כחול - ישראל בע"מ נ' עיריית עפולה, תק-על 2008(1), 462) משהגעתי לתוצאה זו מתייתרת ההכרעה בטענת השיהוי וחוסר תום לב מצד העותר. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.ארנונהנכותנכה עבודה