קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שיתוף בחובות בין בני זוג / חובות של הבעל: בהליך קודם בין הצדדים נקבע כי פרט לנכס אחד, זכאית התובעת, שהיא אשתו של הנתבע, למחצית נכסיו וזכויותיו האחרות של הנתבע עפ"י העילה של שיתוף נכסים בין בני זוג. בהחלטתי זו עלי להשיב לשאלה אם ובאיזו מידה על התובעת לשאת גם בנטל חובותיו של הנתבע, ואם כן, מה הם אותם החובות שעליה לשאת בהם, הן מבחינת סוגיהם והן מבחינת מועד היווצרם. תחילה אפרט כמה עובדו רקע: התובעת והנתבע נישאו ביוני .1961הנתבע היה אז שכיר. בשנת 1965החל הנתבע בעסקים בשותפות עם חבר, מר בן ציון ציפרוט. העסקים התפתחו והשותפים רכשו ארבע חנויות, שתיים מהן בבעלות ושתיים בדמי מפתח. לטענת הנתבע, נרכשו חנויות אלה בכספי השותפות ואותן שתי החנויות שנרכשו בבעלות נירשמו בלשכת רישום מקרקעין בבעלותם של הנתבע ושותפו בחלקים שווים. לבני הזוג גם דירה משותפת ועוד נכסים נדים וכספים. לאחר כ- 14שנות נשואין החלו להתגלות בקיעים בחייהם המשותפים ובשנת 1978הובאו עניניהם לערכאות, ובין היתר הגישה התובעת תביעה למזונות וכן עתרה בהמרצת פתיחה כי יוצהר על זכותה למחצית הבעלות על נכסי בעלה. שתי התובענות האמורות הוגשו בשנת 1978ולצורך השאלה שבפני אתייחס בעיקר לזו שבהמרצת הפתיחה בה עתרה התובעת את ההצהרה בדבר זכותה למחצית נכסי בעלה, ההליך הקודם אליו התייחסתי בתחילת דברי. העתירה באותו הליך קודם היתה, כאמור, למתן הצהרה כי האשה זכאית למחצית הרכוש אשר "נרכש או הושג או התרבה או הצטבר מאז 12.6.61ועד היום אשר ייקבע ע"י ביהמ"ש וכן לחייב את הבעל להגיש דו"ח שבועי על הרכוש הנ"ל ולאחר מתן החשבונות ובירורם יתבקש ביהמ"ש לחייב את הבעל לשלם לאשה או להעביר על שמה כל סכום או כל רכוש או ערכו של כל רכוש אשר יתברר כי הוא מגיע לאשה..." השופט באותו הליך קודם (המנוח לובנברג ז"ל) פסק כי התובעת אכן זכאית למחצית רכושו של בעלה למעט חלקו של הבעל בשותפות עם בן ציון ציפרוט. חלקו של הבעל באותה שותפות הוצא מכלל הנכסים שבהם האשה זכאית למחצית מן הנימוק, כי שותפות בעסק היא "זכות אישית מיוחדת לשותף עצמו... לכן הכרה בזכות האשה לחלק בשותפות היא למעשה כפית הכנסת אדם זר לשותפות ללא הסכמת השותפים וכי דבר זה מנוגד לעצם טיבה וטבעה של אישיות משפטית זו". על פסק-הדין האמור הוגש ערעור לביהמ"ש העליון (ע"א 386/79) אשר נסתיים בפס"ד שניתן בהסכמה בלשון זו: "...בהסכמת בעלי הדין אנו מצהירים כי זכויות הבעלות האמורות בפרטים 2ו- 3לחלק האופרטיבי של פסה"ד של כב' ביהמ"ש המחוזי, אינם בגדר זכויות חפצא, כי אם אך זכויות אובליגטוריות המוענקות למשיבה כלפי המערער. היה אם המערער ירצה להוציא מרשותו או לממש זכויותיו שלו בנכסים השונים בין לבדו ובין בדבר עסקה של השותפות אשר הוא שותף בה, או לפרוש מן השותפות, עליו לתת למשיבה הודעה בכתב, 15ימים מראש בכפוף לכך ידחה הערעור..." באוגוסט 1983אמר הנתבע למכור יחד עם שותפו אחת החנויות והוא הודיע על כך מראש לתובעת אשר מצידה הגישה את התובענה הנוכחית למתן צו מניעה האוסר עליו למכור את החנות ולמנות כונס נכסים למכירתה. החנות נמכרה והתמורה הופקדה עד אשר יקבעו זכויות האשה לגבי אותה תמורה. טענת הבעל היא, כי אמנם האשה זכאית למחצית נכסו, אולם כשם שהיא שותפה בנכסיו כך היא שותפה בחובותיו. לטענתו, רובצים עליו חובות רבים וגדולים מעסקי השותפות ובשל אותם חובות הוא נאלץ למכור את החנות, למען יכל לעמוד בפרעון חלק מהם כך שאם יקוזזו החובות מהנכסים, יתרת הנכסים תהא פחותה בהרבה מהתמורה שנתקבלה בעד החנות כמות שהיא ללא ניכוי החובות. בתחילת הדיון העלו הצדדים את השאלה באורח עקרוני כלומר - האם במקרה דנן על האשה לשאת בעול חובות מכח הלכת השיתוף, ובהנחה שעליה לשאת בחובות, מהי התקופה להפסקת מירוץ החובות, ולאיזה חובות הכוונה. למען השלם את מערכת העובדות אוסיף, כי בני הזוג אינם חיים יחד. האשה הוציאה תחילה את הבעל מביתו ובסופו של דבר מצאה את עצמה מחוץ לביתה מסיבות שאין מקום לפרטן כאן והיא גרה עם שלושת ילדיה בדירה שכורה. הבעל חויב במזונות האשה וילדיו כולל מדור, והיה עליו לשלם מזונות אלה אם כי נזרקו טענות כי אינו עומד בחובותיו, אך גם זה אינו ענין לכאן. באורח רגיל, כאשר יש נכסים לבני הזוג וכאשר האשה תובעת את חלקה בתוקף העקרון של שיתוף נכסים, אין לחלק נכס אחד; עיקרון שיתוף בנכסים איננו מתיר כי אחד מבני הזוג לא יחכה לחלוקת הרכוש המשותף באופן כולל אלא יוציא נכס מסוים מכלל הנכסים ידרוש חלוקתו מבלי להתחשב בחשבונות אחרים... לא זו הדרך, כפי בטויו של השופט קיסטר ב-ע"א 677/71, בעמ' 459ליד האות ג' [1]: "...אם מדובר בשותפות בעסק או במכלול הנכסים, החלוקה היא בדרך פירוק השותפות כולה וכאשר הצעד הראשון הוא תשלום חובות השותפות, אחרי עריכת החשבונות מחלקים היתרה בעין, או ע"י איזון החשבונות בין השותפים..." (שם [1]). והדברים באמת פשוטים. אין לדבר על נכסיו של אדם ללא שלקחו בחשבון חובותיו. רכושו של אדם אינו אלא העודף של נכסיו על פני חובותיו וזה "השווי נטו" שלו. אשה התובעת שותפות עם בעלה יכולה לזכות רק "בשווי נטו" של הנכסים, כי אם תאמר אחרת - הרי לפי אותה סברה היתה האשה צריכה להיות זכאית לכל נכסיו של אדם שהיו לו אי פעם ואם נמכרו, לתמורתם, מבלי להתחשב בקורותיו הכלכליים של בן הזוג. אחת הטענות של ב"כ האשה היתה, כי אמנם נכון שהיא שותפת בחובות כשם שהיא שותפת בנכסים, אך במה דברים אמורים אם תביעתה היא לשיתוף כללי. לא כן הדבר אם תביעתה היא לשיתוף בנכס משלים בלבד. במקרה כזה, האשה היא שותפת בחובות שרובצים על אותו נכס או שנוצרו בקשר לאותו נכס ותו לא. במקרה דנן, כך טוען ב"כ האשה בפסק-דינו של השופט המנוח לובנברג שניתן בהליך הקודם, נקבע כי היא שותפת בנכסים מסויימים והחנות הזאת היא בין אלה וכיוון שכך, אין האשה נושאת בנטל החובות של הבעל דרך כלל אלא באותם החובות אשר רובצים על החנות או נוצרו בקשר לחנות. ואילו כאן, הבעל טוען כי יש לנכות מהתמורה בעד החנות את חובותיו שנוצרו במהלך עסקיה של השותפות ולאו דווקא בחובות שנוצרו בקשר לרכישתה של החנות או אחזקתה. אין אני סבור כך. האשה, בעתירתה בהליך הקודם, תבעה שותפות בנכסיו של הבעל, נכסיו בכלל ולא מסויימים שבהם. נכון, כי השופט המנוח שלל את זכותה להיות שותפת בעסקים למעט הנכסים המשותפים של בעלה עם חברו ציפרוט, כלומר זכותה להיות פעילה בשותפות זו ולהיות שותפת נוספת במישרין עם אותו ציפרוט. בתוך השותפות היחסים הם בין הבעל לבין ציפרוט בלבד, אך בין האשה לבין בעלה היא שותפת לכל הצומח מאותה שותפת, לכל הצטברות של הון ממנה והיא גם שותפת לכל הנפסד מאותה שותפות, כלומר בהצטברות של כל הפסד הנובע מעסקי השותפות. פרט לזאת, כפי שאני קורא את פסק-דינו של השופט המנוח לובנברג, הוא קבע כי התובעת זכאית למחצית של כל יתר נכסיו. זוהי שותפות כללית. פירוט הנכסים בפסה"ד שבהם האשה שותפת איננו הופך את השותפות לשותפות בנכס מסויים. תמיד הכלל מורכב מהפרטים שהוא כולל ולפיכך, אף אם נכון כי החובות, שהבעל מבקש לזקוף כנגד התמורה שנתקבלה ממכירת החנות, נבעו מעסקי השותפות, אין בכך כדי לשחרר את האשה מנטל השיתוף באותם חובות. אלה הם חובות המוטלים עליו, הוא חייב בפרעונם והם מפחיתים את יתרת נכסיו. ...מן האמור נובע כי בשותפות המתייחסת למכלול נכסים, זכויות וחובות אין שותף רשאי לדרוש חלוקת נכס אחד בלבד... ועל כל פנים, כאשר מבקש להוציא נכס אחד מכלל השיתוף אינו יכול לעשות זאת לפני שישולמו כל חובות השותפות - שזהו הצעד הראשון שכל שותף רשאי לעמוד עליו" (שם, בעמ' 460ג [1]). כן נובע מהאמור "החובות העשויים להיות מובאים בחשבון יכולים להשתרע על כל תחום שהוא", אם גם הם נובעים מעסקי השותפות שאין היא שותפה ישירה להם. החובות הניתנים לזקיפה כוללים כל חוב שנוצר "לניהול עסק מעסקי המשפחה או לסיפוק צרכי המשפחה, אף שהדבר נעשה בשמו של אחד מבני הזוג בלבד, (ע"א 446/69 [2]). החובות היחידים שאינם לזקיפה הם מה שכינה השופט קיסטר כ"חובות חריגים", לדוגמא - כפי שהוא מביא "אלו הן הוצאות שהוצאו בהפרת נאמנות כגון הוצאות הבעל להחזקת פילגש". שאלה אחרת היא היום הקובע של פירוק השותפות, כי לאחר פירוק השותפות אין השותף-האשה חייבת לשאת בעול החובות שנוצרו לאחר מכן ושאין להם קשר לנכסים שמלפני הפירוק, משום שהיא גם אינה זכאית לנכסים שהצטברו לאחר הפירוק. קביעתו של אותו יום היא לפיכך רבת חשיבות. טענת ב"כ האשה היא כי היום הקובע הינו היום שבו הוגשה תביעתה למזונות. בעת ובעונה אחת עם תביעת המזונות היא הגישה גם את תביעתה לשיתוף בנכסים ולפיכך - כך היא טוענת - היא שותפת בחובות בעלה רק במידה כפי שהיו באותה שעה, היינו בשעת הגשת התביעות האמורות ב- 1978ואולם החובות אשר בעלה רוצה לזקוף כנגד נכסיו הם חובות שנוצרו לאחר מכן. אסמכתא לטענה זו מביא ב"כ האשה מדבריו של השופט ברנזון ב-ע"א 677/71 [1] הנ"ל, כי "פנייתה של האשה לערכאות בתביעת מזונות מאת הבעל פירושה שימת קץ לשיתוף שלהם במשאבים לפחות ממועד הפניה. אולם אציין כאן, כי דברים אלה נאמרו מאחר ובאותו מקרה תמימי דעים ב"כ המערער והמשיבה גם יחד..." כי אכן יום הפניה לערכאות בתביעת מזונות שם קץ לשיתוף. כלומר לא נטען אחרת. אני סבור, כי אין לקבוע מסמרות בענין זה. אין לקבוע בכלל את יום הגשת התביעה למזונות כיום פירוק השותפות. ענין זה תלוי במסיבות כל מקרה ומקרה. יש ואשה תובעת מזונותיה משום שבעלה ממעיט בכספים והם ממשיכים לגור ביחד ולתרום כל אחד את חלקו בחיי המשפחה כמקודם. כדברי האלו קורים לעיתים קרובות, אמנם ביהמ"ש קבע מזונות בגלל קמצנותו של הבעל למשל, אך יחד עם זאת, ממשיך בעול הפרנסה וזו ממשיכה במשק הבית ואין לומר כי רק בשל כך שהאשה הגישה תביעה למזונות השותפות התפרקה. עקרון כזה היה גורם עוול לאשה כיוון שבעקבותיו היתה מפסידה את זכותה לשיתוף בכל אותם הנכסים שמצטברים לאחר מכן. מריבות קיימות בין בני זוג מפרק לפרק ויש אשר הריב מביא את האשה לבית-המשפט ומשום כך בלבד, לא נראה, כי היא צריכה להפסיד את חלקה במשאבים שמתוספים לאחר מכן. הוא הדין לגבי הבעל בענין שיתופה בחובותיו. נראה לי, כי הענין תלוי בעומק הפירוד. אם הפירוד הוא כזה שאין לראותם עוד כתורמים במידה שווה לצבירת הנכסים של המשפחה בשל הפירוד - כלומר תורמים במידה כזו אשר דרושה ליצור השותפות לפי הלכת השיתוף - כי אז אכן גם נוצר הפירוד לענין הנכסים אף כי המשפחה עדיין קיימת פורמלית, כלומר שלא נתגרשו. אומר אף זאת, כי אם בני זוג מצויים בריב והבעל חויב במזונות והאשה הגישה תביעה למתן הצהרה כי היא שותפת בנכסים, לא מן ההכרח לראות מצב הדברים זה כבר כפירוק השותפות. כל עוד הבעל נושא בעול המזונות והאשה בעול החובות המוטלים עליה, יתכן כי השיתוף נמשך, כלומר שהפירוק עדיין איננו כה עמוק. כי הרי חוב שנוצר לצרכי המשפחה גם הוא בגדר חוב משותף (שם, עמ' 461א [1]). דבר זה תלוי בראיות ואני משאיר לפיכך את ההחלטה בדבר יום הפירוד הנכסי במקרה דנן להכרעה לאחר הבאת הראיות. חוב