מה הדין בסוגיית דמי פגיעה מביטוח לאומי במקרה של חזרה לעבודה בזמן מחלה אחרי תאונת עבודה ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חזרה חלקית לעבודה בתקופת אי הכושר אחרי תאונת עבודה: הנשיא (גולדברג): 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב (השופט ירושלמי; תב"ע מז/205-0) אשר דחה את תביעת המערער לדמי פגיעה עבור פרק הזמן מעבר לזה שאושר לו, וכן את תביעתו להשלמת דמי הפגיעה אותם קיבל. 2. אשר לתאונה בגינה מגיעים למערער דמי פגיעה: א) המערער, בעל מוסך, עובד עצמאי, הציג תעודת אי-כושר לעבודה לתקופה של 154 יום, אך מתוכם הוכרו לתשלום 54 ימים בלבד; ב) במאת הימים האחרים, ועל כך אין חולק, שהה המערער במוסך, אך לגרסתו לא עבד. טענתו היא כי אכן שהה במוסך באותם ימים, אך בא לעסקו "על מנת שלא לאבד לקוחות", ועסק במתן הוראות לפועל המוסך וגביית כספים. מאחר שעבודתו טרם התאונה היתה עבודת "מוסכניק", זאת אומרת עבודת כפיים, אין לראות את הימצאותו במוסך כ"עבודה"; 3א) הסוגיה של צמצום שעות העבודה נדונה מספר פעמים בבית-דין זה. נביא תחילה את הוראת החוק: סעיף 48(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשכ"ח- 1968 (להלן - החוק), קובע: "(א) מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור אם לא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה". "בכל עבודה" נאמר, ולא בעבודתו הרגילה; ב) סוגיה זו נדונה כבר בעבר בבית-דין זה. כך למשל נפסק: "סעיף 48(א) לחוק קובע כי המוסד ישלם למבוטח עצמאי דמי פגיעה עבור תקופת אי-הכושר, '...אם לא עסק למעשה בכל עבודה...'. המערער טען כי לא עשה את עבודתו הרגילה בתקופה זו, אבל הודה כי עסק בעבודה של מכירת מוצרים ולפעמים "שם לכה" על מוצרים. סעיף 48(א) מזכה בדמי פגיעה בעבודה רק עובד עצמאי שלא עסק ב'כל עבודה', ולכן די בעבודה החלקית שעשה המערער כדי לשלול ממנו את הזכאות לקבל דמי פגיעה"; (דב"ע מו/4- 0. ובעניין אחר: "סעיף 48(א) לחוק קובע כי המשיב ישלם למבוטח עצמאי דמי פגיעה עבור תקופת אי הכושר, '...אם לא עסק למעשה בכל עבודה...' המערער טען כי לא עשה את עבודתו הרגילה בתקופה זו. אולם בית-הדין האיזורי קבע כי עסק בפיקוח על עובדים, קבת הזמנות וגביית כסף. סעיף 48(א) מקנה זכויות רק לעובד עצמאי שלא עסק ב"כל עבודה", ולכן די בעבודה החלקית שעשה כדי לשלול ממנו את הזכאות לקבל דמי פגיעה" (דב"ע מו/29- 0). ג) האמור לעיל יפה לענייננו: גם כאן די בעבודה החלקית שעשה המערער כדי לשלול ממנו את הזכאות לדמי פגיעה. אין המערער זכאי אף לדמי פגיעה מופחתים, מכוח סעיף 58א לחוק. מאחר ש"המבחן הרלבנטי - לעניין זכאות לדמי פגיעה מופחתים - הוא מבחן הזמן, קרי - צמצום מספר שעות העבודה בארבע לפחות" (דב"ע מה/117- 0, בע' 171). המערער לא טען כי באותם ימים בהם שהה במוסכו צימצם את שעות עבודתו בארבע לפחות. 4. ומכאן לשיטת חישוב דמי הפגיעה. א) המוסד חישב את דמי הפגיעה על-פי השומה לשנת המס 1981. בעשותו כן פעל המוסד על-פי הוראת סעיף 164 לחוק, שעניינו חישוב הכנסתו השנתית של עובד עצמאי; בפסקה (ב) (1) לאותו סעיף נקבע כי "ההכנסה בשנה השוטפת תיקבע על פי השומה הסופית של ההכנסה..." (ההדגשה הוספה); ב) בידי המערער "תקציר שומה ליחיד" לשנת המס 1982, על פיה הוא מבקש שיחושבו הגמלאות המגיעות לו בגין הפגיעה. טוען המערער כי שומה זו היא "שומה סופית"; ג) עיינו בטופס השומה, וכהדיוטות לא נוכל ללמוד ממנו אם בשומה סופית עסקינן אם לאו, מאחר שכל ההתייחסות לנושא היא בקודים ללא פיענוח. אמנם מצויין בתקציר הביטוי "שומה כשרה", אך אין אנו יודעים למה מכוון הכשר זה; ד) בנסיבות אלה אין מנוס אלא לדחות את הערעור בסוגיה זו, וליעץ למערער לעשות אחד משני אלה: להביא אישור מפקיד השומה על פיו "כשר" פירושו "סופי", ובמילים אחרות - כי השומה שבידו היא שומה סופית, או - אם יתברר כי השומה אינה סופית - לדרוש מפקיד השומה כי יערוך שומה סופית, על מנת שהמערער יזכה, סוף סוף, בשנת 1989 לקבל הפרשים המגיעים לו, באם מגיעים, בגין פגיעתו בעבודה בשנת 1983. 5. סוף דבר: הערעור נדחה. אין צו להוצאות.רפואהחזרה לעבודהתאונת עבודה