קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיוב ההורים לשלוח ילדיהם לבית ספר: .1זוהי בקשה לצו-עשה זמני ולצו לא תעשה זמני שהוגשה על-ידי עירית ירושלים והיועץ המשפטי לממשלה כנגד הורי ילדים ומוריהם במסגרת תובענה שהיא לצוי קבע כאמור. המעשים המיוחסים להורים שבין המשיבים הם: אי שליחת ילדיהם לבתי-הספר שאליהם שובצו כדין על ידי הרשות המוסמכת ושליחתם לבית-ספר שאינו רשוי כדין, ולמורים - לימוד הילדים באותו בית-ספר. בבקשה הנוכחית עותרים המבקשים לצוות על ההורים המשיבים לשלוח את ילדיהם לבתי-הספר בהם שובצו הילדים ולהמנע מלשלחם לבית-הספר הבלתי רשוי כאמור, ועל המורים - להימנע מלימוד באותו בית-הספר. .2ואלה העובדות העולות לכאורה מהתצהיר ומהמסמכים שהוגשו עלידי המבקשים: המשיבים - המתגוררים בשכונת גילה שבירושלים - הם הורים לילדים שהיו חייבים ברישום לבתי-ספר מכוח חוק לימוד חובה, תש"ט- 1949; הם ביקשו להעניק לילדיהם - במסגרת החינוך הממלכתי הדתי - חינוך תורני מוגבר במוסד שייוחד למטרה זו. רשויות החינוך - משרד החינוך והתרבות ועירית ירושלים, המשמשת כרשות חינוך מקומית - היו מוכנות להיענות למשאלת ההורים, בהיותן סבורות כי יהיה בכך כדי לצמצם את תופעת "בריחת" ילדי השכונה אל בתי הספר שמחוץ למערכת החינוך הרשמית, שהחלה להסתמן לאחרונה, ואף הוסכם לקראת שנת הלימודים התשמ"ה לייחד את אחד משני בתי הספר הממלכתיים-דתיים שבגילה (ממלכתי-דתי א') למטרה זו, ולהקים בו בית ספר ממלכתי-דתי תורני, ובהתאם לכך נערך גם רישום ילדי המשיבים, ולהורים ניתנו אישורים על כך. אלא שסידור זה לא הוגשם בפועל, בשל עתירה שהוגשה לבית-המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 120/84) כנגד ההחלטה הנ"ל של רשויות החינוך; בדיון בעתירה חזרו הללו מכוונתן האמורה, ועמדה זו מצאה גם ביטוי בפסק-דינו של בית-המשפט. לנוכח ביטול ההחלטה בדבר הקמת בית-הספר התורני - שונה השיבוץ של ילדי המשיבים, ומקום לימודיהם נקבע בשני בתי-הספר הממלכתיים-דתיים שבשכונה, בהתחשב בעקרונות המדיניות החינוכית, שאחת ממטרותיה היא יצירת כתות אינטגרטיביות. המשיבים לא קיבלו עליהם את הדין, לא שלחו את ילדיהם לבתי-הספר שנקבעו להם, ובמקום זאת הקימו בגילה, ללא רשיון, "מוסד חינוכי" המכונה בית-ספר "נעם". תחילה התקיימו הלימודים מטעם "נעם" בשלושה מקלטים שבשכונה, אלא שביום 2.11.84נכנס לתוקפו צו הפסקה שיפוטי, שניתן לבקשת העיריה, והמונע פעילות זו; צו הפסקה זה עודנו בתוקפו בשעה זו. בנוסף לכך, הוגשו כנגד המשיבים כתבי אישום בגין פתיחת בית הספר ללא רשיון, ובמסגרת ההליכים הפליליים ניתן צו סגירה עד לסיום אותם ההליכים, ואף צו זה עודנו בתוקפו; או אז הופסקו אמנם הלימודים במקלטים, אלא שאז עברו ילדי המשיבים ללמוד בדירות מגורים; על כך הוגש כתב אישום נוסף, ובמסגרתו הוצא, ביום 20.11.84, צו סגירה המורה על סגירת בית הספר "בכל מקום בו הוא מתנהל", ואף צו זה עודנו בתוקפו. בפועל, גם צו אחרון זה לא השיג את מטרתו, הילדים לומדים בכתות לימוד המתקיימות בבית הכנסת השכונתי בגילה, המכונה הפעם, בפי המשיבים, "תלמוד תורה", ובשל כך הוגשו כנגד אחדים מהמשיבים בקשות לפי פקודת בזיון בית המשפט, והליכים אלה עדיין תלויים ועומדים. כמו כן הוגשו כנגד ההורים כתבי אישום על אי-קיום הוראות חוק לימוד חובה, תש"ט-1949, אלא שהדיון בהם טרם החל. תוך כדי כך, ועוד בטרם ניתן צו הסגירה השני הנ"ל, הגישה עירית ירושלים, ביום 8.11.84, את התובענה העיקרית שלפני. בתובענה זו עותרת העיריה למתן צוי מניעה כנגד המשיבים: צו האוסר על המורים והמנהלים שביניהם למד את הילדים במוסד המתקרא "בית-ספר נעם" בגילה, המקיים את הלימודים בשלושה מקלטים, או בכל מוסד חינוכי אחר, ללא רשיון כדין, וצו המצווה על אותם המשיבים שהם הורי הילדים לשלוח את ילדיהם לבתי-הספר אליהם הם משובצים ולהמנע מלשלחם לבית-ספר נעם הנ"ל. כאמור, העיריה ביקשה גם הוצאת צוים זמניים, בטענה כי חלק ניכר משנת הלימודים הנוכחית (שהחלה כידוע בראשית ספטמבר 1984) כבר חלפה, וכי התנהגות המשיבים גורמת לשיבושים חמורים במערכת החינוך. היועץ המשפטי לממשלה ראה תחילה להתייצב בשני ההליכים הנ"ל (בתובענה העיקרית ובבקשה לסעדים הזמניים), לפי פקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש] ולתמוך בתביעה ובבקשה של העיריה, אלא שמשעוררתי את שאלת הסמכות להיזקק להליכים בהם פתחה העיריה - בקש היועץ המשפטי להצטרף לתביעה ולבקשה כתובע וכמבקש נוסף, ובקשה אחרונה זו קיבלתי. .3 המשיבים חולקים על חלק מן התיאור העובדתי שלעיל, אך עד שאבוא להכריע במחלוקת העובדתית ראוי לפסוק בשאלה המשפטית אם העובדות הנטענות על ידי המבקשים מעמידות עילה המזכה אותם בסעדים המבוקשים. בא כוח העיריה, עורך-דין הורביץ, משתית את בקשתו על סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [10], המזכה לסעד את מי שניזוק על-ידי הפרת חובה חקוקה. וזו לשון סעיף 63הנ"ל: "(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על-פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו. (ב) לענין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני אדם בכלל או של בני אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני". תמצית טענתו של מר הורביץ היא, כי המשיבים הפרו שורה של חוקים: סעיף 4(א) לחוק לימוד חובה הנ"ל [9], המחייב הורה לוודא כי ילדו ילמד באופן סדיר במוסד חינוכי מוכר; סעיף 25לחוק חינוך ממלכתי, תשי"ג- 1953[11] המחייב תלמיד שנרשם (דהיינו שובץ בידי הרשות המוסמכת) במוסד חינוכי מסויים לבקר באותו מוסד; חוק הפיקוח על בתי ספר, תשכ"ט- 1969[12], האוסר להקים בית-ספר ללא רשיון; חוק התכנון והבניה, האוסר שימוש במבנה למטרות שלא נועד להן; כן הוא טוען כי החוקים הללו נועדו (כל אחד בתחומו), בין היתר, לטובתם ולהגנתם של רשויות החינוך, ילדי המשיבים והילדים הלומדים בכתות החסרות בגילה, וכי הפרת החוקים הללו גורמת לנזק שהחוקים באו למנוע: נזקים למערכת החינוך בכלל, שההסדרים שנקבעו על ידה באורח מאוזן נפגמים, ומבוזבזים משאבים על ידי החזקת כתות חסרות; נזקים לתלמידים הלומדים באותן כתות חסרות, שאם ילדי המשיבים יצטרפו אליהם תוך שנת הלימודים יחוייבו הם (התלמידים הנוכחים) בלימוד חוזר; ונזקים לילדי המשיבים שאינם לומדים באורח מסודר. מר הורביץ מוסיף וטוען, כי קיומו של עונש פלילי בגין הפרת חובה חקוקה אינו שולל מהניזוק את זכותו לתביעה אזרחית, וכי על כל פנים באנגליה ובארה"ב מוכרת תרופת צו-המניעה כסעד אזרחי הבא למנוע הפרת החוק לצד ובנוסף לעונש הפלילי, שהוא תגובה על מה שנעשה בעבר; סמכות התביעה מוקנית שם ליועץ המשפטי לממשלה או למי שתובע בהסכמתו, ונוכח תמיכת היועץ המשפטי בבקשת העיריה, זכאית היא לסעד שביקשה גם ללא קשר לפקודת הנזיקין. באת-כח היועץ המשפטי לממשלה, הגב' ד"ר פרוקצ'ה, משתיתה את בקשתה על סמכותו הטבועה של היועץ המשפטי לממשלה כמייצג הציבור כולו לתבוע את אכיפת החוק גם בדרך של צווי מניעה מסוג צווי עשה וצווי לא תעשה; בענין זה מסתמכת הגב' פרוקצ'ה על פסיקה אנגלית, ממנה עולה כי היועץ המשפטי מוסמך - כתחליף או בנוסף להליכים פליליים - לתבוע אכיפת חוקים שנועדו להגנת הציבור (בתחומי הבריאות, רישוי-עסקים, תכנון ובניה וכו') על-ידי הוצאת צווי מניעה כאשר ההליכים הפליליים לא היו יעילים דיים, או כאשר סבור הוא שצו המניעה הוא אמצעי יעיל יותר מאשר ההליך הפלילי, לטענת הד"ר פרוקצ'ה, לנוכח העתקת מוסד היועץ המשפטי לממשלה ארצה מהדין הנוהג באנגליה מחד, ואימוץ הסעד של צווי מניעה מדיני היושר האנגליים מאידך, נקלט גם ההסדר הנ"ל בדבר תביעת צו-מניעה עלידי היועץ המשפטי לממשלה לאכיפת חוקים כנ"ל מהדין האנגלי לתוך המשפט הישראלי. .4הבקשה שלפני הינה בתחום המשפט הציבורי, ועל פניה, אין לה דבר עם המשפט הפרטי, והשאלה היא אם ניתן "להצמיד" ל"מחלוקת ציבורית" זו עילה שהיא אזרחית בטיבה. בעקרון, אין בכך בלבד שכרוכים במחלוקת יסודות מתחום המשפט הציבורי כדי למנוע בקשת סעד על יסוד עילה שהיא אזרחית במהותה: ע"א 256/70 פרידמן ואח' נ' עירית חיפה [1], בעמ' .582שם נפסק, כי נושא המחלוקת נקבע על-ידי התובע, וכי רשאי הוא על כן לתבוע בבית-משפט שלום הוצאת צו מניעה כנגד עיריה בעילת מטרד היחיד, הגם שהמטרד הנטען הוא מעשה-מימשל, שאם התובע "מתבסס על עילה שבשטח האזרחי (עילה נזיקית, חוזית או קניינית) עליו לפנות לבית-המשפט המוסמך לדון בכך,.... לעומת זאת, אם התובע פותח בהתקפת מצח (התקפה ישירה) על מעשה-הרשות, עליו לפנות לבית-המשפט הגבוה לצדק". דא עקא, שבמקרה שלפני אין בעובודת הנטענות כדי להקים, ולו לחלופין, עילה נזיקית. מבנה התובענה שבנה מר הורביץ, כאילו מוסבת היא על מעשה נזיקין גרידא, כשלעיריה נגרם כביכול "נזק אישי", הוא מלאכותי בעיני, שכן עניננו כאן לא בנזק מסוג מוחשי שרק בו דנה פקודת הנזיקין אלא ב"נזק מורלי", בכך שהופרו הסדרים חוקיים בעלי אופי מינהלי-שלטוני מובהק; אם ניתן לדבר על "נזק" במקרה מסוג זה הרי שהנזק מתבטא בפגיעה בסדרי החברה, בהפרה של הדין הפלילי, ולא בפגיעה "אישית" בעיריה באשר היא עיריה. כך גם עולה במפורש מתצהירו של מר שיפטן, מנהל מחלקת החינוך בעיריה, המשמש כרשם על-פי החוק, שאינו טוען כי נגרם נזק מוחשי - טענה שבלאו הכי אינה נראית לענין בהקשר הנוכחי - אלא טוען לפגיעה במערכת החינוך שהיא פגיעה בעלת אופי רעיוני-חברתי מובהק. ואלה דבריו: "רצונם של המשיבים הוא ליצור עבור ילדיהם מסגרת חינוכית שתעקוף את עקרונות האינטגרציה עליהם מושתת החינוך הממלכתי ותהווה כתות עלית ברמה ובאיכות התלמידים, דבר שיפגע בחינוך הממלכתי-הדתי הרשמי מבחינה כמותית ואיכותית גם יחד בכלל ובפרט בשכונה החדשה שבה יש לשמור על המרקם החברתי" וגו'. (ההדגשה שלי). הטענה בדבר הנזק שנגרם לילדים - בין לילדי המשיבים ובין לילדים הלומדים בכתות חסרות - לא נתמכה בתצהיר, ועל כל פנים ברור, כי אין העיריה יכולה לתבוע את נזקם של הילדים. ועתה לשאלה אם ניתן לכפות על המשיבים - שבהתנהגותם מפירים את חוקי החינוך - את קיומם על דרך הוצאת צווי מניעה מסוג צווי עשה ומסוג צווי לא תעשה. בעקרון, קיים בישראל בית-משפט מינהלי אחד, והוא בית-המשפט הגבוה לצדק, אשר בסעיף 15(ג) ו-(ד) לחוק יסוד: השפיטה [6] (מקודם: סעיף 7 לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957) הוקנתה לו סמכות רחבה למתן סעדים לאזרח כנגד השלטון מבלי שסמכות זו תלווה בהוראות חוק מינהלי מהותי הקובע עקרונות פעולת הרשויות, וכתוצאה מכך מולא החסר על-ידי פסיקת ביתהמשפט העליון, ששאבה גם מן המשפט המקובל ומדיני היושר האנגליים, על פי סימן 46לדבר המלך במועצתו לארץ ישראל, 1922-1947: ע"פ 768/80 שפירא נ' מדינת ישראל [2], בעמ' .357 כל זה באשר לחובות השלטון כלפי האזרח ואכיפתן כלפיו. אך מה הדין באשר לחובותיו של האזרח כלפי הרשות (בין אם נלבישה בתואר "ממשל", "מינהל", וכיו"ב) ואכיפתן כלפיה, שאינה, בסופו של דבר, אלא אכיפה כלפי הכלל או "הציבור" (והדברים אמורים כאן, כדבר המובן מאליו, ביחסים שבתחום המשפט הציבורי, להבדיל מן היחסים שבמישור המשפט הפרטי)? לענין זה, לא מצוי אצלנו בית-משפט כללי בתחום המינהלי, אלא חובותיו "הציבוריות" של הפרט נאכפות עליו, אם על-ידי גופים מינהליים מיוחדים לענינים פלוניים (למשל: פקידי גביה, פקחים וממונים למיניהם) ואם על-ידי האמצעים המגוונים ומפורטים שבדיני העונשין לסוגיהם. בנוסף לכל אלה, מצינו חוקים מסויימים (בעיקר אלה שנוהגים לכנותם כחוקים שנועדו להגן על רווחת הציבור) אשר בהם הוסמכו בתי-המשפט להוציא צווים האוסרים את המשך ההתנהגות האסורה. הגם שצווים אלה ניתנים כרגיל במסגרת או בזיקה להליך הפלילי המוגש נגד המפר - אין הם כשלעצמם מהוים, על-פי הסיווג הנכון של דברי שפיטה, אמצעי ענישה אלא אמצעי אכיפה בעלי אופי מינהלי: ע"פ 363/67 מדינת ישראל נ' קוברסקי [3], ורבים אחרים זולתו, בהם נקבע כי צו הריסה אינו בגדר ענישה, והלא מקל וחומר כך הוא הדבר בצו מניעה שעניינו התנהגות עתידה. סעיף 75לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד- 1984[7], מסמיך בית-משפט הדן בענין אזרחי לתת צווי עשה וצווי לא תעשה, אך גם אם אפרש את הביטוי "אזרחי" כנסוב על כל ענין שאינו פלילי, ועל כן הכולל בחובו גם עניינים בעלי אופי מינהלי (וראה לענין זה את דברי השופט הלוי בע"א 55/66 ראש המועצה המקומית אשדוד ואח' נ' אורן ואח' [4], בעמ' 850) עדיין חייבת להימצא לפני בית-המשפט עילה שבדין מתאימה בטרם ישקול הוא מהי התרופה הראויה להינתן בכל נסיבות הענין שלפניו (הן מבחינת טיבם של בעלי הדין, הן מבחינת סוג העילה שביסוד התובענה, הן מבחינת הדין המהותי שבתחומיו הסכסוך והן מבחינת פרטי העובדות המוכחות); והחוק החרות בישראל אינו מכיר בעילה כללית של הפרת חוק המזכה למתן סעד, אלא דרושה פגיעה בזכות ממשית של התובע: ע"א 281/61 שלוסר נ' כץ [5], בעמ' .2332אלא שכאמור, טענת הגב' פרוקצ'ה היא, כי ההלכה בדין האנגלי, המכירה בעילה כזו כאשר התביעה מוגשת על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו, מהווה חלק של המשפט הישראלי. גם על-פי המשפט המקובל האנגלי הכלל הוא, כי במקום שהחוק עצמו קובע את האמצעי לאכיפתו - יש להיזקק לאמצעי זה בלבד. ברם, במשך השנים סטו בתי-המשפט של יושר מעקרון זה על-ידי הוצאת צווי מניעה גם מקום שהיה מדובר במעשה עבירה שנקבע לו עונש, אם הפניה נעשתה על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בשמו על-ידי הנפגע (relator actions); וגם כאן חלה התפתחות: תחילה הוגבלו הצווים למקרים שבהם היתה פגיעה בזכות הבעלות, לאחר מכן הורחבה פרקטיקה זו גם על פגיעות בזכויות של הציבור, ולבסוף הוצאו צווים במספר מקרים שבהם לא נפגעה זכות ספציפית מוגדרת אלא העילה למתן הצו שימשה עצם הפרת החוק; והכל אמור במקרים שבהם ההליכים הפליליים לא מנעו את המשך ההתנהגות הפלילית או שהיועץ המשפטי לממשלה סבר כי לא תהיה בהם תועלת: S.a. de smith, judicial review of administrative .nd. Ed 2, actionעמ' 456ואילך, וראה גם: a.g. v. Ashborne recreation Ground(1904) . A.g. v. Wimbledon house;[18] . 101ch. D 1(1903) . .estate co. Ltd co;[20] . 121Ch 1(1931) a.g. v. Sharp ;[19] . 34Ch 2a.g. v. Premier line ltd;[22] 520- 519,. 514 (1957) a.g. v. Bastow;[21] 313, . 303Ch 1(1932) q.b 1[24] 1623 . A.g. v. Chaudry;[23] . 74Q.b 1(1961) w.l.r .a.g. v. Harris1 (1971) המאחד את המקרים האלה הוא שם מתייחסים לחיקוקים שנועדו להגנת הציבור (רישוי, תכנון ובניה, תעבורה, בריאות וכיו"ב), שבדין הישראלי נקבעו בשכמותם הוראות לענין הוצאת צווי מניעה או צווים בדומה להם המיועדים להביא להפסקת פעילות אסורה או המסכנת את שלום הציבור (לשם הדגמה בלבד: סעיפים 205, 212, 224, 239, 246לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965[13]; סעיפים 16, 17, 20, 27א לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח 1968[14]; סעיפים 31, 55לפקודת בריאות העם, 1940[15]; סעיף 11(ב) לחוק למניעת מפגעים, תשכ"א- 1961[16]; ובעניננו ממש: סעיף 9לפקודת החינוך [נוסח חדש], תשל"ח- 1978[17]). בפסיקה האנגלית גם מודגש כי מדובר באמצעי יוצא מן הכלל, שאין להרבות בשימוש בו: [25] 80, 3 .70[1977] of post office workers All e.r .gouriet v. Union סמכותו זו של היועץ המשפטי האנגלי נשארה בעינה גם אחרי שבחוקים מסויימים ניתנה לו, או לגופים אחרים (רשויות מקומיות) סמכות ספציפית לתבוע הוצאת צווים (ספרו של de smithהנ"ל, עמ' 468; וראה גם: q& .trent council v. B-on- stoke[26] . 929W.l.r 2(1984) . .ltdאמצעי אכיפה זה נקלט גם במשפט האמריקאי: 916D . 2Am. Jur.42 ד"ר פרוקצ'ה מטעימה, כי בענין שלפני נתקיימו כל הנסיבות הדרושות להוצאת צו כמבוקש; האמצעים שננקטו נגד המשיב לא הועילו, בירור המשפטים הפליליים הוא ענין ממושך, ובינתיים מפרים המשיבים את החוק בריש גלי, וכשהמדובר בקבוצה מאורגנת בתוך שכונה יש בהתנהגותם כדי לפגוע קשה בשלטון החוק והצו שיחייב אותם לשלוח ילדיהם לבתי הספר שאליהם שובצו הוא האמצעי היעיל ביותר להביאם לקיום החוק. עד שאני בוחנת אם נתקיימו בענין דנא הנסיבות הקבועות לכך בדין האנגלי, יש להכריע בשאלה אם אותו דין מהווה חלק מן המשפט הישראלי, כי זאת לזכור שסעיף 1לחוק יסודות המשפט, התש"מ- 1980[8], בבטלו את סימן 46לדבר המלך במועצתו - ניתק את "הצינור" שדרכו מותר "לייבא" למשפט המקומי, במקרים המתאימים, את הלכות המשפט המקובל ודיני היושר האנגליים, ושוב אין מקום להסתמך כיום, מניה וביה וכדבר המובן מאליו, על המשפט האנגלי, להוציא כמובן כעל מקור להשוואה ולהרחבת הדעת; אמנם נקבע בסעיף 2(ב) לחוק הנ"ל [8] כי אין בהוראת הביטול "כדי לפגוע במשפט שנקלט בארץ" לפני תחילתו של החוק, אלא שכאמור ההלכה האנגלית הנ"ל לא נקלטה בפועל מעולם בארץ עד לביטולו של סימן 46הנ"ל, אף לא בתקופה המנדטורית, וללא קליטתה הלכה למעשה לתוך המשפט המנדטורי או הישראלי, על דרך של הפיכתה לחלק מן ההלכה הפסוקה המקומית - לא ניתן לטעון כי היא "נקלטה" בארץ לפני חקיקת חוק יסודות המשפט, שכן הנחה בדבר אפשרות של קליטה - מאליה כזו, בהרף עין שבו חוקק סימן 46הנ"ל, אין להעלותה על הדעת, ולוא מן הטעם הפשוט שפירוש כזה של "קליטה" נפקותו תהיה בכך שהמשפט המקומי לא ישתחרר לעולם מזיקת החובה למשפט האנגלי כל אימת שמדובר ב"לקונה" שהיתה מצויה במשפט הישראלי עד לחקיקת חוק יסודות המשפט ושלא "מולאה" לאחר מכן על דרך של חקיקה חדשה, דבר שחוק זה מונעו בהוראת סעיף 1, המצביע על המקורות "מילוי לקונות" מיום תחילתו (וראה גם דברי ההסבר להצעת חוק זה (ה"ח תל"ח, עמ' 307) ו-ע"פ 768/80 [2] הנ"ל בעמ' 357). כאמור, טוענת הגב' פרוקצ'ה כי הסמכות האמורה להוצאת צווי מניעה על הפרת חוקים נובעת מזהות הסמכויות של היועץ המשפטי אצלנו לאלה של ה- attorney generalהאנגלי. בטענה זו יש לדון על רקע אופי המשפט האנגלי מזה והישראלי מזה. הבסיס לדין האנגלי הוא המשפט המקובל - יציר השופטים - שעליו מתוספים חיקוקים להסדרת ענינים מיוחדים, ואילו תשתית הדין הישראלי היה כולה תחיקתית, כאשר עליה מתוספים, במקרים הדרושים, הלכות שיפוטיות. טענת הד"ר פרוקצ'ה, כי היועץ המשפטי לממשלה בישראל מייצג את הציבור וכי סמכותו היא על כן להגן על זכויותיו בבית-המשפט, וכי אין סמכותו מוגבלת להפעלת הדין הפלילי דווקא - מקובלת עלי. ברם, הגם שהתפקיד גובש על פי ה"דגם" האנגלי, הרי היועץ המשפטי בישראל אינו יונק סמכויותיו, במובן הטכני של ביטוי זה, מכללים לא כתובים של המשפט המקובל האנגלי, אלא מתחיקה ישראלית רחבה ומפורטת. די אם אזכיר כי בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה (מס' 009,10) בדבר חובות וסמכויות היועץ המשפטי שפורטו בדין נמנו 111חיקוקים, ובכל מיגוון החוקים שנמנו אין זכר לסמכות כוללנית וסתמית לתבוע צווי מניעה לאכיפת חוקים. טענת הגב' פרוקצ'ה, כי דווקא מיגוון הסמכויות החקוקות מצביע על קיומה של סמכות טבועה אינה נראית לי. נהפוך הוא: יש בדעתי להסיק מהחקיקה הקונקרטית והטכנית - חוק חוק והסמכויות המוגדרות והמותאמות ליעדים המיוחדים של כל חוק ולאופי ההוראות כלולות בו - כי ליועץ המשפטי לממשלה אין סמכויות (להבדיל מתפקידים על פי הסדרים מינהליים) זולת אלה הקבועות בחוק. במלים אחרות - אין זה עולה על הדעת כי התחיקה הישראלית טיפלה באופן טכני וממצה במאות סמכויות ותפקידים של נושא תפקיד זה, הכל תוך התאמה לדרישות המיוחדות של הציבור, והמחוקק העלה בדעתו, או "סבר וקיבל", כי מעל לכל ההסדרים המיוחדים האלה יוכל היועץ המשפטי לעשות שימוש בסמכות כוללנית כלשהי, שאינה כתובה על ספר אך שהוענקה בפסיקה האנגלית. ואם ייאמר כי סמכות כללית להוצאתם של צווי מניעה לאכיפת החוקים אינה אלא אמצעי עזר לצד המשפט הפלילי שהיועץ המשפטי הוא שמפעילו, ואין לראות בענין זה הענקת סמכות חדשה - הרי אשיב על כך כי המדובר באמצעי עצמאי ובעל אופי מוגדר מאוד ואף מרחיק לכת; ועל כן גם מודגש בפסיקה האנגלית כי המדובר כאן באמצעי חריף ויוצא מן הכלל (ראה, דוגמא, gourietהנ"ל, בעמ' 490- 491[25]). סוף דבר, דרכי האכיפה של חוקים במשפט בישראל נקבעו בחוק, ולדעתי אין זה אפשרי, ואף לא דרוש ועל כל פנים לא במידה מכרעת, על-ידי" חקיקה שיפוטית" להוסיף אמצעי כללי ואמורפי נוסף "מעל" לכל ההוראות המוגדרות. עובדה היא, כי הדבר לא נדרש בכל שנות המדינה ואף לא בכל שנות המנדט, אך אם ירצה המחוקק לנקוט בצעד מרחיק לכת על ידי הענקת סמכות כוללת להענקת צווי מניעה לאכיפת חוקים יקום ויעשה זאת בדרך שקולה ובדיקת כל ההשלכות על סדרי החברה, שזה בתחום אחריותו המובהקת. כמון שקיימת גם דרך יותר פשוטה, והיא להוסיף לחוקים פלוניים הוראות אכיפה מן הסוג הקיים בחוקים אחרים, אם אמנם ימצא המחוקק כי הדבר ראוי ומוצדק לאחר שקילת הצרכים וההשלכות. אוסיף ואומר, כי בענין שלפני לא הייתי רואה להוציא את הצווים המבוקשים אף לוא הייתי מגיעה למסקנה כי נתונה בידי הסמכות העקרונית לכך. כזכור, נתבקשתי להוציא צו האוסר על המשיבים לקיים מסגרת לימודים ללא רשיון (בשלושה מקלטים וכו'), אלא דא עקא, שצווים מסוג זה כבר הוצאו על-ידי בית-המשפט לעניינים מקומיים ובית-משפט השלום. נטען לפני, כי המשיבים מפירים צווים אלה, אך אם כך הדבר - מה תועלת בהוצאת צו נוסף? והלא בידי המבקשים אמצעים יעילים ופשוטים לאכיפת הצוים שבידיהם. אין, לדעתי, גם צורך לנקוט באמצעי חריג - הוצאת צו עשה זמני המחייב את המשיבים לשלוח ילדיהם לבתי-הספר בהם נרשמו על-ידי העיריה. לדעתי, ניתן להשיג תוצאה זו על-ידי אכיפת הצווים בדבר סגירת בית-הספר המופעל ללא רשיון, שכן אין להניח כי המשיבים המפירים את החוק למען מתן חינוך כרוחם לילדיהם ימשיכו במרים אם לא ינתן להם (והדבר הוא כאמור בכח המבקשים, הטוענים כי צו-מניעה הוא מכשיר יעיל יותר מאשר ענישה) להמשיך לקיים מסגרת לימודים נפרדת. יתכן כמובן, כי במקרה כזה יבחרו המשיבים או חלקם לשלוח את ילדיהם ללמוד במוסד מוכר מחוץ למערכת הממלכתית, אך זוהי זכותם. לבסוף, תמוה הדבר, כי משפטיהם הפליליים של המשיבים המואשמים בהפרת חוק לימוד חובה טרם החלו, הגם שמאז החלה שנת הלימודים חלפו מספר חדשים; לדעתי - עד שמחפשים דרך אלטרנטיבית לאכיפה, ראוי הוא למצות את התרופות שנקבעו בחוק, שבניגוד למרבית המקרים שנדונו בפסיקה האנגלית אף לא נוסו בעניננו כהלכה. אין צריך לומר, כי במקרה של הפרת חוק המונית רשאית המדינה לבקש החמרה בעונש, והעונש המירבי הקבוע בגין הפרת חוק לימוד חובה (שני חדשי מאסר) אינו ענין של מה בכך. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את הבקשה. בנסיבות הענין אני נמנעת מלפסוק הוצאות. דיני חינוךבית ספרסוגיות בנושא בית ספר