לפי פקודת הראיות דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, אין עורך הדין חייב למסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החסיון. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיסיון שיחה בין עורך דין ללקוח: א. פתח - דבר בפניינו בקשת ב"כ המאשימה להגיש מזכר שערך עד התביעה השוטר (להלן: "רחמים") ב- 20.6.06, לאחר דיון מעצר בעניינו של נאשם 7 (להלן: "המזכר"). במזכר רשם רחמים, אשר נכח בדיון המעצר, דברים ששמע באותו דיון מפי נאשם 7 ואשר הופנו לעו"ד. הסנגור התנגד לבקשה בטענה כי על האמור חל חיסיון עו"ד- לקוח. ב. טענות הצדדים יצוין, כי תחילה התעוררה מחלוקת האם עוה"ד לו אמר נאשם 7 את הדברים נושא המזכר, אכן ייצג את נאשם 7 באותו מעמד, שכן, כעולה מהפסיקה, רק כאשר מדובר במי ששימש כעורך דינו של הלקוח במעמד בו נאמרו הדברים נושא החיסיון, יחול החיסיון (ראו: ע"א 44/61 רובינשטיין ושות' בע"מ נ' מפעלי טכסטיל נצרת בע"מ פ"ד טו 1599). ב"כ המבקשת הסכימה בטיעוניה לצאת מנקודת הנחה כי אכן מדובר בעו"ד שייצג את נאשם 7 בעת דיון המעצר ואף אנו נצא מנקודת הנחה זו. לטענת ב"כ המבקשת אין מדובר בענייננו בחיסיון בין עו"ד ללקוחו לפי סעיף 48 לפקודת הראיות וזאת מ- 3 טעמים: מדובר במסמך המתעד דברים ששמע עד, ולא בדברים שמוסר עו"ד על שנאמר לו ע"י לקוחו. החיסיון יכול לחול רק כלפי עו"ד ולא כלפי אדם אחר ששמע את הדברים; תוכן הדברים שאמר נאשם 7 לעו"ד, הנוגע לתיאום גרסאות עם עדים אחרים לגבי טענת אליבי, אינו יכול להיכלל בשירות המקצועי שנותן עו"ד ללקוחו ולפיכך לא חל עליו חיסיון; הדברים נאמרו בפרהסיה, במהלך דיון משפטי באולם ביהמ"ש, כאשר לצידו של נאשם 7 נכחו שוטרים רבים ובמרחק מטרים ספורים נכחו כל באי אולם ביהמ"ש. הנאשם בהתנהגותו ויתר בצורה מפורשת על החיסיון. הסנגור בתגובתו טען כי רק הלקוח יכול לוותר על חיסיון דברים שהוחלפו בינו לבין עורך דינו. הוויתור צריך להיעשות בצורה מודעת כאשר הלקוח מבין את משמעותו. עוד נטען, כי ויתור על חיסיון יכול להיעשות גם במשתמע, כאשר השיחה מתבצעת בנוכחות צדדים שלישיים, שאינם אנשי סודו של הלקוח, אך זאת רק כאשר נוכחותם של הצדדים השלישיים אינה נכפית על הלקוח. אליבא דהסנגור, נאשם 7 שהה בעת חילופי הדברים בתא העצורים באולם ביהמ"ש ונוכחותם של אנשי המשטרה נכפתה עליו. משכך, אין לראות בעצם אמירת הדברים בנוכחותם של אלה, משום ויתור על חיסיון. עוד נטען, כי מבחינת מהות הדברים שהוחלפו בין נאשם 7 לבין עורך דינו, הרי שאלו נוגעים לטענת האליבי שלו ולפיכך חל לגביהם סעיף 9 לחוק האזנת סתר, התשל"ט- 1979 לפיו: "חוק זה אינו בא להתיר האזנת סתר לשיחה שעדות עליה חסויה לפי סעיפים 48 עד 51 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971." עוד באשר למהות הדברים שהוחלפו בין נאשם 7 לבין עורך דינו נטען כי : עו"ד וקים סלים לו נאמרו הדברים ע"י נאשם 7, לא נחקר ולא נגבתה ממנו כל עדות על אודות המזכר. לכאורה עלה כי הדברים שאמר נאשם 7 לעורך דינו בעת דיון המעצר והנוגעים לטענת האליבי שלו, נאמרו לפני שנגבו גרסאותיהם של עדי האליבי. אלא שבפועל מתברר כי בעת אמירת הדברים בדיון המעצר (ב- 20.6.06) כבר נגבו גרסאותיהם של 6 עדי אליבי עיקריים מתוך 9 עדי האליבי. נאשם 7 אף עומת עם גרסאות אלו טרם הדיון ב- 20.6.06. לפיכך, לא יכול היה נאשם 7 לדעת ב- 20.6.06 כי המשטרה מתכוונת לזמן עדים נוספים בעניין זה. העד רחמים העיד כי הוא אינו שולט בשפה הערבית ברמה של שפת אם (עמ' 1620 לפרו', ש' 20-19) ועל כן נותר ספק האם רחמים הצליח להבין את תוכן השיחה הספציפית, על דקויותיה. כך, רחמים מציין כי שמע שנאשם 7 אמר לעו"ד "אתאקדו אנו ביאולו" ופירש זאת כ"תוודאו כי אומרים", בעוד שניתן היה להבין את הדברים כ"תווקאדו אנו באולו"- "תהיו בטוחים כי אמרתי לו או אני אומר לו", פירוש המשנה את תוכן הדברים ומשמעותם. מ-נ/72 עמ' 1 ש' 14-13 עולה כי הפרשנות שנתן רחמים לדברים ששמע אינה נכונה, במיוחד כשהטענה היא כי נאשם 7 ניסה לתאם גרסאות באמצעות עורך דינו. רחמים מסר פרשנותו על דברים ששמע ואפשר שהחמיץ חלקים מהשיחה, העשויים לשנות את תוכנה. לסיכום טען הסנגור כי אין אפשרות לקבוע אם הדברים שמסר נאשם 7, פרשנותם היא כפי שפירש אותם רחמים ועקב כך, לא ניתן לקבוע אם מדובר בניסיון לבצע עבירה עתידית. משכך הם פני הדברים, הרי שחל לגביהם חיסיון עו"ד- לקוח. בנוסף, אין ניתן ללמוד על ויתור משתמע של נאשם 7 על החיסיון, שכן כאמור נוכחות אנשי המשטרה באולם נכפתה עליו. ג. דיון מחקירתו של רחמים בביהמ"ש ומטיעוני הסנגור שלעיל ומבלי לעיין במזכר עצמו, עולה לכאורה כי הדברים הרשומים במזכר נוגעים לתיאום גרסאות בין עדים בנושא טענת אליבי, עניין המצוי בתחום הפלילי, עליו לא חל חסיון עו"ד- לקוח, כמפורט להלן. סעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א- 1971 (להלן: "פקודת הראיות") קובע כי: "48. (א) דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, אין עורך הדין חייב למסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החסיון; והוא הדין בעובד של עורך דין אשר דברים ומסמכים שנמסרו לעורך הדין הגיעו אליו אגב עבודתו בשירות עורך הדין. (ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם לאחר שחדל העד להיות עורך דין או עובד של עורך הדין." יעקב קדמי בספרו על הראיות חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע- 2009 (להלן: "קדמי בספרו") בעמ' 1088 מפרש את המונח "שירות מקצועי" הקבוע בסעיף 48 לפקודת הראיות: "המדובר ב'שירות מקצועי' במשמעותו החיובית, הניתן על-ידי מי שמשמש כ'משרת בית- המשפט', וכשותף למאמץ הכולל של השמירה על שלטון החוק. אשר על כן, מקום שמדובר בהדחה שמדיח לקוח את עורך-הדין למסור עדות כוזבת כי אז '... הדברים... הם במישור אחר לגמרי, ולא רק ששום קשר ענייני אין להם לשירות מקצועי שנותן עורך- דין - אלה הם נוגדים אותו ניגוד חמור. הדברים נסבו על הפצת מסמך מזויף, בידוי ראיה והדחה בעדות כשהמערער מנסה להפוך את... [עורך הדין] לשותפו בעבירות ואיש לא יעלה על הדעת... כי עניינים שכאלה ייחשבו כעניינים שיש להם 'קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על- ידי עורך- הדין ללקוח'; שהכלל הוא שמעשים כאמור מצויים ב'תחום פלילי- עברייני גרידא, המצוי הרחק מזה שהתכוון המחוקק להגן עליו בדרך של חסיון בין הלקוח לבין עורך- הדין ועובדיו". האמור מבוסס על ע"פ 670/80 אבו חצירא נ' מדינת ישראל פ"ד לה(3) 692. ביהמ"ש העליון חזר על הלכה זו בפסיקה מאוחרת יותר, למשל בבג"ץ 1437/02 האגודה לזכויות האזרח נ' השר לביטחון פנים פ"ד נח(2) 746. טענותיו של הסנגור בתגובתו, הנוגעות לפרשנות הדברים ששמע העד רחמים, לאפשרות שהחמיץ חלקים מהשיחה בין נאשם 7 לבין סנגורו דאז ולטענה כי מרבית עדי האליבי כבר מסרו גרסתם בעת אמירת הדברים, מקומן בסיכומים ונוגעות למשקל שיש ליתן לאמור במזכר, אך לא לקבילותו. המסקנה המתבקשת אפוא היא, כי העדות קבילה ולפיכך אין גם מקום לבחון בשלב זה את השאלה הנוספת המתעוררת בענייננו והיא תחולת החיסיון על צדדים שלישיים ששמעו שיחה בין לקוח לעו"ד. יוער, מבלי להכריע בעניין, כי איני בטוח כי ניתן להקיש מהדברים שנאמרו בת"פ (ת"א) 949/68 מדינת ישראל נ' משה בן בלי ראובן בעניין תחולתו של חיסיון עו"ד-לקוח גם על צדדים שלישיים ששמעו את השיחה, כאשר נוכחותם של אלו נכפתה על הלקוח, על ענייננו. ספק אם ניתן להקיש ממקרה בו המשטרה אינה מאפשרת לעצור להיפגש ביחידות עם עורך דינו, אלא בנוכחות שוטר, למקרה בו נאמרים הדברים בתא העצורים שבאולם ביהמ"ש, בנוכחות כל באי ביהמ"ש.חיסיוןלקוחותעורך דין