קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לגיטימציה לבניה בלתי חוקית: 1. ההליך בתיק זה הוא עתירה מנהלית לפי סעיף 255א' לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה - 1965 (להלן - החוק), למתן צו המופנה אל המשיבה מס' 1 - "לבוא וליתן טעם מדוע אין היא דוחה את בקשת המשיב מס' 2 למתן היתר בניה ולגיטימציה לבניה בלתי חוקית שנעשתה על ידו בחלקות 63, 64 ו- 61 בגוש 13061 בצפת ו/או בחלק מהן, מדוע לא תתקבל התנגדות המבקשת ומדוע לא תבוטל החלטת המשיבה מס' 1 מיום 15.4.99". 2. העותרת היא בעלת מקרקעין הנמצאים בצפת בחלקה 61 בגוש 13061. המשיב מס' 1 (להלן - המשיב) הוא בעלים ומחזיק במקרקעין סמוכים הגובלים במקרקעיה של העותרת. העותרת טוענת כי בחודש ספטמבר 1998 או בסמוך לכך, החל המשיב בביצוע הריסות בבית הנמצא על המקרקעין שלו, ובין היתר, הרס כיפת מבנה עתיק לשם הקמת קומה שניה מעל הבית או לשם ביצוע תוספת לבית, וכל זה ללא היתר בניה. 3. בשלב כלשהו הגיש המשיב למשיבה מס' 1 (להלן - הועדה המקומית), בקשה לקבלת היתר בניה לפי החוק. הועדה המקומית החליטה לזמן לדיון בבקשת ההיתר את העותרת ושכן נוסף בשם דויד וידבסקי, אשר מצאו לנכון להגיש התנגדות לבקשת ההיתר. הועדה המקומית קיימה ישיבה ביום 21.3.99 והחליטה כדלקמן: א. לאשר את הבקשה בתנאי מהנדס הועדה; ב. לדחות את ההתנגדות ו"לפעול לפי סעיף 2ג' לחוק"; ג. לדרוש מהמשיב לקיים תנאים נוספים שפורטו בהחלטה. 4. הועדה המקומית מצאה לנכון גם לנמק מדוע היא דוחה את ההתנגדות. הועדה ציינה כי הטיעון העיקרי של המתנגדים הוא שאם יוּתַּר למשיב לבנות קומה שניה על המבנה הקיים יחסמו פתחים או חלונות הקבועים בבתיהם והפונים אל המקרקעין של המשיב. הועדה הגיעה למסקנה כי טענה זו אינה מספקת לדחיית בקשת ההיתר משום שעל פי תוכנית מתאר ג552/, החלה על האזור ואשר נכנסה לתוקף בשנת 1963, מותר לבנות בית בקו אפס מגבול המגרש ולכן חלונות או פתחים שנקרעו על קו אפס אינם חוקיים על פי אותה תוכנית, ודינם להיאטם. הועדה ציינה כי שני המבקשים רכשו את הנכסים אחרי שתוכנית המתאר נכנסה לתוקף. 5. הודעה על החלטת הועדה המקומית נשלחה לעותרת ולמתנגד הנוסף ביום 15.4.99. המתנגד האחר, דויד וידבסקי, הגיש ערר על החלטת הועדה המקומית לועדת הערר המחוזית. זו קיימה דיון ביום 25.5.99 והחליטה, בו ביום, לדחות את הערר. העוררת לא הגישה ערר. 6. מאחר שענייניהם ונימוקיהם של המתנגד וידבסקי והעותרת זהים, למעשה, אביא את נימוקי ועדת הערר בעררו של וידבסקי כדי ללמוד מהם על ענינה של העותרת. ועדת הערר קבעה כי על פי סעיף 12ב[א][1] לחוק, רשאית ועדת ערר "לדון ולהחליט בערר על החלטה של ועדה מקומית […] שעניינה היתר לפי חוק זה, לרבות הקלה או היתר לשימוש חורג". הזכות להגיש ערר מוקנת לפי סעיף 152[א][1] לחוק לכל "הרואה עצמו נפגע מהחלטה של ועדה מקומית או של רשות מקומית לסרב לתת היתר לפי פרק זה או לדחות התנגדות לפי סעיף 149[א][3]…" [בטעות מופיע בנוסח החוק "סעיף 149[3]"]. נמצא כי לא העותרת ולא המתנגד האחר היו רשאים להגיש ערר לועדת הערר, שהרי לא הם שביקשו את ההיתר ובקשת ההיתר לא סורבה, והועדה המקומית לא העניקה הקלה או היתר לשימוש חורג. 7. העתירה בתיק זה הוגשה על ידי העותרת ביום 7.6.99, ימים אחדים לאחר שועדת הערר נתנה את החלטתה. העותרת טוענת כי אם ימשיך המשיב ויבצע את עבודות ההריסה, גם ביתה שלה, הסמוך לביתו, יינזק או יפגע. עוד טוענת העותרת כי אם תיבנה קומה שניה מעל ביתו של המשיב יגרום לה הדבר מטרד ויחסום כניסת אויר ואור אל ביתה דרך החלון הפונה אל מקרקעי המשיב. העותרת טוענת כי על המשיב לבנות את תוספת הבניה במרחק של לפחות 4 מ' מקו הגבול וכי ביצוע עבודות הבניה סותר את הוראות סעיף 29 לחוק העתיקות תשל"ח - 1978. 8. טענות מסוג אחר שבפי העותרת הן כי הועדה המקומית טעתה בכך שדחתה את התנגדותה, שהחלטתה לוקה בחוסר סבירות קיצוני וכי ההחלטה נתקבלה על סמך שיקולים זרים שמקורם ביחסי היכרות וקירבה מיוחדת בין יו"ר הועדה המקומית לבין המשיב. 9. בקדם המשפט בעתירה זו השמיעו באי כוח המשיבים טענות טרומיות לעניין זכות העמידה של העותרת בהליך זה ולעניין סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירה או ליתן צו בה. 10. נראה לי כי הועדה המקומית הטעתה את העותרת והשלתה אותה כאשר הזמינה אותה לדון בהתנגדות לבקשת ההיתר. הבקשה להיתר תואמת את תוכנית המתאר החלה על המקרקעין ולא היתה כרוכה בהיתר לשימוש חורג או במתן הקלה. מאחר שהמקרקעין נשוא הבקשה אינם בבעלות משותפת של המשיב ושל המתנגדים, לא היה מקום להזמינם לדיון או לקבל את הסכמתם לבקשה (ראו תקנות 2 עד 2ב' לתקנות התכנון והבניה [בקשה להיתר, תנאיו ואגרות] התש"ל - 1970]. 11. בוודאי שלא היתה לעותרת ולמתנגד האחר זכות לפנות בערר על החלטת הועדה המקומית. כאמור, הזכות לערור נתונה רק למבקש ההיתר שסורב או למי שהתנגדותו להקלה או לשימוש חורג נדחתה ואין זה המקרה שבפני. בסעיף 12ב[ד][1] לחוק נאמר כי החלטת ועדת ערר לפי סעיף קטן [א][1][2] תהיה סופית. "סופיותן" של החלטות ועדת הערר ושל גופים אחרים שיש ביחס אליהם הוראה דומה נדונה בבית המשפט העליון, וההלכה היא שסופיות זו אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט העליון אם ימצא שנפלו פגמים בהחלטת ועדת הערר מתחום המשפט המנהלי [ראו, למשל, בג"צ 4562/92 ח"כ זנדברג נגד רשות השידור, פ"ד נ'' [2] 793 בעמ' 812]. טענות אחרות כגון שיקולי תכנון כאלה ואחרים, אינם מהווים עילה לפניה לערכאות על החלטת הערר. אך, העותרת לא הגישה ערר על החלטת הוועדה המקומית וגם בהליך שבפני אין טענות כנגד החלטת ועדת הערר. לכן, טענתו של עו"ד צרפתי, ב"כ הוועדה המקומית, כי אין לשעות לעתירה משום שהעותרת לא מיצתה את ההליכים, אין לה כל מקום. 12. כל מבוקשה של העותרת הוא להשיג פסק דין המבטל את החלטת הועדה המקומית להעניק היתר למשיב. זכות עמידה בפני הועדה המקומית לא היתה לה; האם יש לה זכות עמידה בבית משפט זה? סעיף 255א[א] לחוק, כפי שהוסף בתיקון מס' 43 קובע כי - "עתירות נגד מוסדות תכנון, בכל עניין הנוגע לתכנון ובניה, למעט העניינים המפורטים בסעיף קטן [ב] יהיו בשיפוטם של בתי המשפט המחוזיים אשר ידונו בהם בשבתם כבית משפט לעניינים מנהליים..." סעיף 255ג לחוק קובע כי - "בית המשפט לעניינים מנהליים ידון בעתירות בענייני תכנון ובניה כאמור, בהתאם לעילות, הסמכויות והסעדים לפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בעניינים כאמור, בשינויים המתחייבים". השאלה היא, אילו הובא עניין זה כעתירה בפני בג"צ האם היתה בידו סמכות לדון בו אם לאו? לדעתי, התשובה חיובית ואין היא נפגמת רק בשל כך שיש להניח שבית המשפט העליון, בשבתו כבג"צ, היה מפנה את העותרת לבית המשפט האזרחי המוסמך לקבלת סעד חילופי הולם. אם לבית המשפט העליון היתה סמכות לדון בעתירה, מוסמך לדון בה גם בית משפט זה. מכאן שהטענה בדבר העדר סמכות לבית המשפט דינה להדחות. 13. אולם, העותרת נתקלת בקושי אחר והוא זכות העמידה שלה. הלכה היא, עוד מימי בג"צ 16/50 איגרא רמא בע"מ נגד מועצת עירית ת"א, פ"ד ה' 229 כי - "כל דְבר מתן רשיון בניה לאדם המבקש אותו - או דבר סירוב לתת לו רשיון כזה - אינו אלא עניין אשר בינו לבין הציבור ואין לאיש זר אף אם הינהו (כמו כאן) בעל החלקה הגובלת עם המגרש שלגביו נדרש הרשיון - ולהחלטת הועדה בנדון ולא כלום". הלכה זו שרירה וקיימת גם היום. העותרת טוענת לבטלות ההיתר שניתן למשיב מטעמים תכנונים ומטעמים הנובעים מדיני המשפט המנהלי. אולם אין כל ספק כי לא בעיה תיכנונית קיימת כאן אלא מחלוקת פרטית בין שכנים למקרקעין גובלים וטענות בדבר ביצוע עוולה בנזיקין וגרימת נזק. עתירה שזוהי עילתה האמיתית, הגם שהיא אפופה מכל עבריה סממנים של עתירה מנהלית, איננה אלה תובענה בנזיקין או במקרקעין שמקומה בבית המשפט האזרחי המוסמך. אכן, בפסק הדין בעניין בג"צ 527/74 ח'לף ואחרים נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה ואח', פ"ד כ"ט [2] 319, לא דחה בית המשפט העליון את העותר על הסף ולא הפנה אותו לבית המשפט המוסמך, אך היה זה משום שעיקר המחלוקת שם היתה תכנונית מנהלית שנגעה לתקפה של התוכנית מכוחה ניתן ההיתר שבמחלוקת, קרי: בג"צית. 14. כל הטענות שבפי העותרת כיום, לרבות טענות הנוגעות לתקפו של ההיתר, תוכל להעלותן בפני בית המשפט המוסמך במסגרת תובענה למתן צו מניעה לשימוש במקרקעין, תובענה לפיצויים בגין מטרד או כל תובענה אזרחית אחרת. לשם השגת הסעד המבוקש באמת - הפסקת הבניה במקרקעיו של המשיב והפסקת גרימת נזקים - אין צורך לפנות בעתירה מנהלית. בית משפט אזרחי מוסמך, מכוח סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד - 1984 לפסוק גם בתקפו של ההיתר ואף להצהיר על בטלותו, והחלטתו תהווה מעשה בי דין בין הצדדים עצמם לצורך אותו ענין. לאור האמור, הנני קובע כי אין לעותרת זכות עמידה בבית משפט זה ועל כן בשים לב לשוני בכתבי בי דין אני נמנע מלהורות על העברת העתירה לבית המשפט המוסמך אלא אני מוחק אותה. העותרת תשלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 1,000 ש"ח נכון להיום.בניהבניה לא חוקית