מהו לשון הרע "פלילי" ? העבירה הפלילית של פרסום לשון הרע להבדיל מן העוולה האזרחית דורש יסוד נפשי: "בכוונה לפגוע", שהוכחתו מוטלת על התביעה או על הקובל. בדרישה לקיומו של יסוד זה הבחין המחוקק - "בין אחריות אזרחית לבין אחריות פלילית, תוך צמצום האחריות הפלילית בהשוואה לזו האזרחית" (השופט ברק בע"פ 677/83 שמואל בורוכב נ' זאב יפת, פ"ד לט (3) 205, 217), "ולעשותה מכשיר בידי הנפגע רק במקרים קיצוניים" (השופט גולדברג, שם, בעמ' 213). לצורך העוולה האזרחית, אכן די בפרסום "העלול" לפגוע, אך לא כן לקיומה של העבירה הפלילית: ""בכוונה לפגוע" הוא אחד מסימני הייחוד של האיסור "לשון הרע - עבירה", לפי סעיף 6לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965, בהבדל מן האיסור "לשון הרע - עוולה אזרחית" לפי סעיף 7לאותו חוק, שעשוי להתגבש גם בהיעדר כוונה כאמור" (פרופ' ש"ז פלר, "בכוונה לפגוע", כסימן ייחוד של העבירה לפי סעיף 6לחוק איסור לשון הרע, גישה פרשנית - עד ועל סמך מה, משפטים י"ז 439) משמעותו של היסוד הנפשי בעבירה של פרסום לשון הרע, היינו: הכוונה לפגוע, נדון בפסק הדין המנחה בסוגיה זו, בורוכוב נ' יפת, הנזכר לעיל. הביטוי "בכוונה" יכול להתפרש גם במשמעות רצון להשיג מטרה, יחס חפצי לתוצאה, וגם כ"מניע", שהוא הסיבה שהביאה את העושה לחפוץ באותה תוצאה. מכל מקום, בביטוי "בכוונה" ניתן, מבחינה לשונית, לכלול גם משמעות הכוללת את מבחן "הצפיות", היינו, מצב "שבו קיימת ראיית הנולד של התרחשות תוצאה, תוך מודעות להסתברות קרובה לוודאי כי התוצאה תושג, גם אם לא קיים רצון להשיג תוצאה זו" (שם, עמ' 214). מסקנתם המשותפת של השופטים א' גולדברג וא' ברק - כל אחד עפ"י הנמקתו, אליה הצטרף גם השופט ש' לוין, היא חד משמעית, כי "מדובר בשאיפה לפגוע ע"י הפרסום" (עמ' 213), וכי יש "לפרש את הביטוי "בכוונה לפגוע" כמשתרע על הרצון או על המטרה או על המניע לפגוע באחר, תוך שלילת פגיעה שאינה רצונית אך המסתברת במידת וודאות רבה" (עמ' 219). השופט גולדברג ציין, שאין להסיק כוונה זו מכך שהפרסום עלול לפגוע באדם, שכן "עלילות" זו טבועה בעצם הגדרתה של לשון הרע בסעיף 1לחוק. הגדרתה של העבירה בסעיף 6לחוק, להבדיל מהגדרתה של העוולה בסעיף 7, דורשת את קיום היסוד הנוסף: "בכוונה לפגוע". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע פלילי: השופט ז' המר: .1ערעור על פסק-דינו של בימ"ש השלום בת"א-יפו (כב' השופט ד' ארנסט), בק"פ 10005/97, בו הרשיע את המערער בעבירה על סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965(להלן: חוק לשון הרע) בשל הוצאת לשון הרע על המשיב הקובל; וכן גזר על המערער קנס בסך 500, 1ש"ח, פיצוי לקובל בסך 500, 1ש"ח והחזר הוצאות בסך 000, 3ש"ח בצירוף מע"מ. .2המערער הוא חבר ההסתדרות ויו"ר אגף הספורט בהסתדרות. המשיב פעיל במסגרת הסתדרות העובדים הכללים החדשה, חבר בגוף המחוקק והמפקח העליון שלה ("בינ"ה"). וכן משמש כמזכיר מועצת פועלי הוד השרון. עוד נטען בכתב הקובלנה בבימ"ש קמא - מה שלא הוכחש ולא נסתר - כי המשיב פעיל בתחום השח-מט, בעיקר בארגון תחרויות שחמט בישראל ובעולם, נחשב כמומחה בתחום זה וגם בעל התואר הבכיר של שופט שחמט בינלאומי, מטעם מוסד השחמט העולמי. .3אין מחלוקת, כי המערער שלח מכתב בחתימת ידו, שהופנה אל מבקר ההסתדרות והעתקיו נשלחו אל יו"ר ההסתדרות, יו"ר דירקטוריון הפועל ו - 20חברי דירקטוריון מרכז הפועל, שנושאו: "מינוי לתפקיד במרכז הפועל שלא עפ"י הנוהלים". במכתב כותב המערער, כי נודע לו שהמשיב "מונה לאחרונה ע"י מנכ"ל הפועל לתפקיד רכז ענף הח-מט מבלי לקבל את אישור הדירקטוריון..." בהמשך מציין המערער, כי "בוועידת הפועל האחרונה... הרעיף הנ"ל שבחים לתפקידו של המנכ"ל ותקף בחריפות שלוחת רסן את אגף הספורט והעומד בראשו... כמו כן, הגיש שאילתא קנטרנית בבינ"ה". את המכתב הוא מסיים באמירה, כי "מהמינוי הנ"ל נודף חשד וניתן להבין שהח' אלמוג בורשטיין תוגמל ע"י המנ"ל (צ"ל: המנכ"ל) על הופעתו בועידה ופעילותו בבינ"ה". .4אין ספק, מקריאת המכתב כולו, כי המערער קשר את מינויו של המשיב, ע"י מנכ"ל הפועל, לתפקיד רכז ענף השח-מט, אל העמדות שהפגין כלפי המערער. המינוי הוא תגמול על עמדותיו אלו ועל השבחים שהרעיף על המנכ"ל. המשיב טען בכתב הקובלנה, כי במכתבו האמור, פעל המערער לפגוע במשיב, במשרתו ובמעמדו הציבוריים, כי הפרסום משפיל את המשיב בעיני חבריו לפעילות; כי האשמתו שפעילותו נובעת מ"תגמול" היא זדונית; כי הדברים אינם אמת והמערער ידע זאת. המערער טען שפנה אל מבקר ההסתדרות בשל מינוי בלתי חוקי, או לפחות תמוה ובלתי תקין; וכי אין כל התייחסות לתגמול כספי ופרשנותו של המערער היא מרחיקת לכת, בלתי סבירה וקיצונית, משום שאין לפרש בכל דרך את המילה "תוגמל" כשוחד. .5בימ"ש קמא סבר, כי על פי הפירוש האובייקטיבי הסביר - שהוא המבחן הנכון לשאלה אם הפרסום מהווה לשון הרע - עולה מהמכתב שהמינוי לא היה ענייני, אלא, כאמור, תגמול על פעילותו המגמתית של המשיב כנגד המערער והרעפת שבחים על מנכ"ל הפועל. עוד סבר בימ"ש קמא, כי הפצת המכתב ל- 23נמענים הוא הפרזה מיותרת ומעוררת חשד, החורגת מפניה עניינית למבקר ההסתדרות. בימ"ש קמא ייחס חשיבות לסירובו של המערער להוציא מכתב הבהרה, על אף שתי פניות בכתב של ב"כ המשיב אליו - פניות שנותרו ללא כל מענה. בסיכומו של דבר, קבע בימ"ש קמא, כי: "מתוך מכלול הנסיבות, נוסח המכתב, תפוצתו הרחבה והסירוב להבהיר, יש לקבוע כי בנסיבות נעברה העבירה של פרסום לשון הרע. עצם נוסח המכתב כלשונו מבסס את העבירה היות שהנוסח בקריאה אובייקטיבית מבזה את הקובל." .6בימ"ש קמא התייחס גם לטענת ההגנה של המערער, שהועלתה בסיכומיו, טענה של "אמת דיברתי" - וציין, בצדק, כי היא לא הוכחה: "לא לגבי אי התקינות הפורמלית של המינוי (אם היתה אי תקינות - דבר שאינו ידוע) ולא לגבי הטענה כי המינוי נעשה מטעמים שאינם ענייניים." בימ"ש קמא צדק, משום שהצדדים לא הביאו ראיות לאחר שהסכימו "להגיש סיכומים בכתב היות ואין מחלוקת עובדתית". הוכחתן של טענות ההגנה מוטלת היתה על המערער - והוא לא עמד בכך. .7בהודעת הערעור חוזר למעשה המערער, על טענותיו בבימ"ש קמא, אך לא מצאתי עילה להתערב במסקנותיו ובקביעותיו של בימ"ש קמא. ברם, ליסוד אחד, מהותי מאד, של העבירה שיוחסה למערער - לא התייחס בימ"ש קמא. כוונתי ליסוד הנפשי, הקבוע בסעיף 6לחוק לשון הרע: "בכוונה לפגוע". .8בימ"ש קמא התייחס להגדרה של לשון הרע, בסעיף 1לחוק, לפיה "לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול", להשפיל או לבזות או לפגוע באדם, הכל כמפורט בפסקאות (1) עד (4) של ההגדרה. בימ"ש קמא ציין בצדק, בהסתמכו על ת"א (י"ם) 418/93, ישפאר נ' בזק, תקדין מחוזי 96(3) 2740, כי "חוק איסור לשון הרע מסתפק בכך, כי הפרסום עלול להביא לתוצאה של פגיעה ואינו מחייב הוכחה כי בפועל אכן נגרמה תוצאה זו" . אולם, אופיו של הפרסום, היותו "עלול" לפגוע - שייך ליסוד העובדתי של העבירה. .9העבירה הפלילית של פרסום לשון הרע, עפ"י סעיף 6לחוק, להבדיל מן העוולה האזרחית, עפ"י סעיף 7לחוק - דורש יסוד נפשי: "בכוונה לפגוע", שהוכחתו מוטלת על התביעה או על הקובל. בדרישה לקיומו של יסוד זה הבחין המחוקק - "בין אחריות אזרחית לבין אחריות פלילית, תוך צמצום האחריות הפלילית בהשוואה לזו האזרחית" (השופט ברק בע"פ 677/83 שמואל בורוכב נ' זאב יפת, פ"ד לט (3) 205, 217), "ולעשותה מכשיר בידי הנפגע רק במקרים קיצוניים" (השופט גולדברג, שם, בעמ' 213). לצורך העוולה האזרחית, אכן די בפרסום "העלול" לפגוע, אך לא כן לקיומה של העבירה הפלילית: ""בכוונה לפגוע" הוא אחד מסימני הייחוד של האיסור "לשון הרע - עבירה", לפי סעיף 6לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965, בהבדל מן האיסור "לשון הרע - עוולה אזרחית" לפי סעיף 7לאותו חוק, שעשוי להתגבש גם בהיעדר כוונה כאמור" (פרופ' ש"ז פלר, "בכוונה לפגוע", כסימן ייחוד של העבירה לפי סעיף 6לחוק איסור לשון הרע, גישה פרשנית - עד ועל סמך מה, משפטים י"ז 439). .10משמעותו של היסוד הנפשי בעבירה של פרסום לשון הרע, היינו: הכוונה לפגוע, נדון בפסק הדין המנחה בסוגיה זו, בורוכוב נ' יפת, הנזכר לעיל. הביטוי "בכוונה" יכול להתפרש גם במשמעות רצון להשיג מטרה, יחס חפצי לתוצאה, וגם כ"מניע", שהוא הסיבה שהביאה את העושה לחפוץ באותה תוצאה. מכל מקום, בביטוי "בכוונה" ניתן, מבחינה לשונית, לכלול גם משמעות הכוללת את מבחן "הצפיות", היינו, מצב "שבו קיימת ראיית הנולד של התרחשות תוצאה, תוך מודעות להסתברות קרובה לוודאי כי התוצאה תושג, גם אם לא קיים רצון להשיג תוצאה זו" (שם, עמ' 214). מסקנתם המשותפת של השופטים א' גולדברג וא' ברק - כל אחד עפ"י הנמקתו, אליה הצטרף גם השופט ש' לוין, היא חד משמעית, כי "מדובר בשאיפה לפגוע ע"י הפרסום" (עמ' 213), וכי יש "לפרש את הביטוי "בכוונה לפגוע" כמשתרע על הרצון או על המטרה או על המניע לפגוע באחר, תוך שלילת פגיעה שאינה רצונית אך המסתברת במידת וודאות רבה" (עמ' 219). השופט גולדברג ציין, שאין להסיק כוונה זו מכך שהפרסום עלול לפגוע באדם, שכן "עלילות" זו טבועה בעצם הגדרתה של לשון הרע בסעיף 1לחוק. הגדרתה של העבירה בסעיף 6לחוק, להבדיל מהגדרתה של העוולה בסעיף 7, דורשת את קיום היסוד הנוסף: "בכוונה לפגוע". .11בינתיים, באו לעולם תיקונים מס' 39ו- 43לחוק העונשין, התשל"ז- 1977(להלן: חוק העונשין) והמחוקק היתווה בסעיף 90א לחוק העונשין את דרך הפרשנות של מונחים שונים המתייחסים ליסוד הנפשי, בחיקוקים הקיימים. בפיסקה (2) נאמר לענין המונח "בכוונה": "מקום שהמונח אינו מתייחס לתוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה, יתפרש המונח כמניע שמתוכו נעשה המעשה או כמטרה להשיג יעד כפי שנקבע בעבירה, לפי ההקשר." הגדרה זו מאמצת במידה רבה את פרשנותו של ביהמ"ש העליון, מפי השופט ברק, בפס"ד בורוכוב נ' יפת הנ"ל. .12בימ"ש קמא לא נתן כלל את דעתו לשאלת היסוד הנפשי, ולא דן בשאלה אם הוכחה "כוונה לפגוע" של המערער במשיב, במשמעות האמורה לעיל; מה עוד שהמערער טען וחזר וטען כי לא היתה לו כוונה כזו. בימ"ש קמא טעה כשקבע, כי "עצם נוסח המכתב כלשונו מבסס את העבירה היות שהנוסח בקריאה אובייקטיבית מבזה את הקובל." היותו של הפרסום פוגע, או "מבזה", בלשון ביהמ"ש, הוא רכיב נסיבתי של היסוד העובדתי של העבירה. ללא קיומו של היסוד הנפשי אין לומר, כי "המכתב... מבסס את העבירה." .13יתכן שאפשר היה לראות במשלוח המכתב ל- 20חברי הדירקטוריון את הכוונה הפלילית הנדרשת, "לפגוע" במשיב. אך למעשה, אין טענה כזו, לא בבימ"ש קמא ולא בפנינו, ונראה שגם הצדדים לא נתנו דעתם לצורך להוכיח את הכוונה הפלילית. יתכן שנעלמה גם מהם ההבחנה הזו בין יסודותיה של העבירה הפלילית לבין יסודותיה של העוולה האזרחית. בסיכומיו של הקובל בבימ"ש קמא, אומנם נזכר משלוח המכתב ל- 23נמענים, אך לא במסגרת דיון בהוכחת הכוונה הפלילית המיוחדת הנדרשת, אלא כטענה לחומרת הנזק בלבד. דיון בשאלת הכוונה כנלמדת ממספר הנמענים, היה מחייב גם התייחסות לטענת המערער בסיכומיו, שחברי הדירקטוריון הם נמענים ענייניים לצורך העלאת הנושא לדיון בדירקטוריון. .1מאחר והיסוד הנפשי, אותה "כוונה לפגוע" לא הוכחה, אני מציע לקבל את הערעור ולזכות את המערער. הקנס ששולם, אם שולם, יוחזר לו. הערות בשולי פסק-הדין .15בשולי פסק-הדין ברצוני להעיר שתי הערות: א. לפי סעיף 70לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982: "הוראות חוק זה הנוגעות לכתב אישום יחולו על קובלנה, בשינויים לפי הענין; בכל מקום שמדובר בכתב אישום גם קובלנה במשמע..." מכאן שעל בימ"ש בערכאה הדיונית להקריא לנאשם את כתב הקובלנה ולקבל את תגובתו העניינית לעובדות, כפי שחייב הוא לעשות, לגבי כתב אישום. עיון בפרוטוקול בימ"ש קמא מגלה, כי לא התקים הליך של הקראת כתב הקובלנה (לא ישירות לנאשם ע"י ביהמ"ש ולא באמצעות סניגורו), ולא נתקבלה תגובה עניינית ומסודרת לעובדות כתב הקובלנה (מלבד דו-שיח שהתנהל בין הקובל לבין הנאשם); ב. סעיף 71לחוק האמור מחייב את בית המשפט להעביר העתק מהקובלנה שהוגשה לביהמ"ש לפרקליט המחוז, כדי שיחליט אם הוא מקבל על עצמו את ניהול הקובלנה. עיון בתיק בימ"ש קמא מגלה, כי הוראה זו לא קויימה ע"י בימ"ש קמא. השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה. השופט א' בייזר : אני מסכים. לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתו של כב' השופטת ז' המר לקבל את הערעור ולזכות את המערער. הקנס ששולם, אם שולם, יוחזר לו.משפט פלילילשון הרע / הוצאת דיבה