מבחן הסעד המבוקש

הכלל הוא כי סמכות עניינית נקבעת על פי מבחן הסעד, ולא על פי מהות הסכסוך או העילה (ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט (3) 529, 533-534 (2004); להלן - עניין אלדרמן). אכן, לעיתים המבחן הקובע לקביעת הסמכות העניינית יהיה "מבחן העילה" או "מבחן מהות הסכסוך", אלא שכך ייעשה כאשר קיימת הוראת חוק ספציפית הקובעת את סמכות בית המשפט על פי מהות הסכסוך. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מבחן הסעד המבוקש: בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ת' בר-אשר צבן) מיום 6.3.11, על פיה נדחתה בקשת המבקשים (הנתבעים) לסלוק תובענה על הסף. אלה עיקר העובדות הדרושות לעניין: המשיבה, ישיבת בית התלמוד, היא בעלת זכות חכירה במקרקעין בשכונת סנהדריה המורחבת בירושלים (להלן - המקרקעין), שעליהם נבנה מבנה הישיבה (להלן - מבנה הישיבה). מבקשת 1 היא עמותה המנהלת את ישיבת כנסת אברהם, שבראשה עומד מבקש 2. בשנת 2001 התנהל משא ומתן בין ראשי שתי הישיבות לבחינת איחודן, ועיקרי ההסכמות הועלו על הכתב בזכרון דברים, שלא נחתם. לאחר דברים אלה החלו תהליכי האיחוד, אך בחלוף פרק זמן עלו היחסים בין הצדדים על שרטון ולכל אחת מן הישיבות היו טענות כנגד האחרת. בהמשך לכך ביקשה המשיבה להפסיק את פעילות הישיבה המשותפת. המבקשים לא נענו לדרישת המשיבה לפנות את מבנה הישיבה, ותחת זאת פנו לבוררות בפני בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירורי יוחסין. בפסק בוררות מיום 8.5.05 נקבע, כי הסכמת שתי הישיבות על איחודן היא בעלת תוקף מעשי וכי האיחוד ימשיך להתקיים. ביום 11.5.06 נעתר בית המשפט המחוזי (כב' השופט ב' אוקון) לבקשה לביטולו של פסק הבוררות וקבע, כי פסק הבוררות אינו בתוקף, שכן הוא נוגד את חוק העמותות, התש"ם-1980 וכן את תקנת הציבור (ה"פ 5079/06). בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי התקבלה ביום 14.1.09 (רע"א 4563/06). בית המשפט העליון (כב' השופטת א' פרוקצ'יה) קבע, כי הצדדים יצרו בזכרון הדברים שותפות שפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975 חלה עליה, אך היעדרם של מועד לסיומה של השותפות ושל מנגנון המאפשר את פירוקה על-ידי צד לשותפות, יוצרים קושי בהפעלת הסדר איחוד הישיבות ומחייבים השלמה של פסק הבוררות. בהתאם, השלים בית המשפט העליון את החסר וקבע, כי השותפות בין הישיבות תארך 18 חודשים נוספים (דהיינו; עד יום 14.7.10), וכי בתום תקופה זו יהא רשאי כל צד להודיע לצד שכנגד בתוך 15 ימים על רצונו לפרק את השותפות. בחלוף תקופת 18 החודשים האמורה שלחה המשיבה למבקשים הודעה על רצונה בפירוק השותפות ובגדרה שבה על דרישתה כי המבקשים יפנו את מבנה הישיבה. משלא נענתה דרישת הפינוי, הגישה המשיבה תובענה בהליך של סדר דין מקוצר לבית משפט השלום בירושלים, בה עתרה לסילוק ידם של המבקשים ממבנה הישיבה. המבקשים הגישו בקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית (להלן - בקשת הסילוק), בקשה למחיקת כותרת ובקשת רשות להתגונן. בקשת הסילוק נסמכה בעיקרה על הטענות, כי התביעה במהותה הינה תביעה לפירוק שותפות, ולא תביעת פינוי; כי המקרקעין ומבנה הישיבה מהווים חלק מנכסי השותפות, ולכן יש למבקשים זכויות בהם כתוצאה מן הפירוק; וכי בנסיבות אלה הסמכות להכריע בשאלת פינוי מבנה הישיבה מסורה לבית המשפט המחוזי, המתמחה בפירוק שותפויות. בית משפט קמא דחה את בקשת הסילוק בקובעו כי המבקשים לא הראו כי מבנה הישיבה הוא נכס מנכסי השותפות. בית המשפט ציין, כי איחוד רוחני וכספי של שתי הישיבות, כמו גם מתן רשות למבקשים להשתמש במבנה הישיבה, אין משמעם זכות קניינית במבנה הישיבה. המקרקעין והמבנה שעליהם הוחכרו למשיבה בחכירה לדורות, והמבקשים לא הצביעו על עסקה כלשהי, אף לא על התחייבות לעשות עסקה, שמכוחה רכשו הם זכויות במקרקעין או במבנה הישיבה. המבקשים לא הצביעו על תשלום תמורה מצידם עבור חלקם הנטען במבנה הישיבה ולא הראו כי הועברו לטובתם זכויות כלשהן בנכס, ובכלל זאת אף לא נרשמה הערת אזהרה. לכן קבע בית משפט קמא, כי משלא הביאו המבקשים ולו ראשית ראייה לכך שיש להם זכות קניינית כלשהי במבנה הישיבה ומשלא הצביעו על כך שהוא נכס מנכסי השותפות - אין יסוד לבקשת הסילוק. מכאן בקשת רשות הערעור, בגדרה שבים המבקשים וטוענים, כי השאלה האמיתית המתעוררת בתביעת הפינוי היא שאלת זיהויים של נכסי השותפות, וכי שאלה זו צריכה להתברר במסגרת הליך פירוק השותפות, שבית המשפט המחוזי הוא המוסמך לדון בו. המבקשים מבססים את זכותם הנטענת במבנה הישיבה על האמור בזכרון הדברים, לפיו בין שתי הישיבות יערך איחוד "בגשמיות" וכן שהאיחוד הינו "איחוד גמור לכל דבר ועניין". לשיטתם, די בכך כדי להוכיח שמבנה הישיבה הוא נכס מנכסי השותפות, נוכח זאת שהישיבה המשותפת פעלה במקרקעין במשך כעשור. זאת בפרט כאשר זכויותיה של המשיבה במקרקעין אינן רשומות במרשם המקרקעין אלא במינהל מקרקעי ישראל, ולכן הסכם להעברתן איננו מחייב מסמך בכתב, ואף לא נדרשת השלמת רישום לצורך השתכללותה של העסקה. לעניין אי תשלום תמורה נטען, כי בעסקאות להעברת זכויות אובליגטוריות במקרקעין אין דרישת תמורה, ועל כן אין בשאלת תשלום התמורה כדי להעלות או להוריד, וממילא המבקשים הם שהביאו את התלמידים לישיבה המשותפת "שהם החלק העיקרי והמהותי בישיבה". בנוסף טוענים המבקשים כי בית המשפט אף לא דן באפשרות שהעלו מבקשים בדבר הקדש שבמעשה, שאף הוא אינו דורש כתב. לשיטת המבקשים, במצב שבו על פני הדברים טענותיהם לעניין הזכות הנטענת במבנה הישיבה הן טענות שראויות להישמע ושאינן טענות סרק, הרי שנכון שההכרעה בהן תועבר לבית המשפט המוסמך לדון בפירוק, והוא שיכריע בשאלה האם מבנה הישיבה הוא חלק מנכסי השותפות, אם לאו. המבקשים מוסיפים, שבית משפט קמא הכריע בשאלת הזכויות במבנה הישיבה מבלי ששמע ראיות, מבלי שנותחו הטענות שהוצגו בבקשת רשות להתגונן ועל סמך טענות המשיבה שכלל לא נתמכו בתצהיר. לאחר עיון מפורט בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, לרבות הבקשה כפי שהובאה בפני בית משפט קמא, התשובה לה והתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי לבקש את תשובת המשיבה לבקשת רשות הערעור. כפי שציינו המבקשים בבקשתם בפני בית משפט קמא, הכלל הוא כי סמכות עניינית נקבעת על פי מבחן הסעד, ולא על פי מהות הסכסוך או העילה (ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט (3) 529, 533-534 (2004); להלן - עניין אלדרמן). אכן, לעיתים המבחן הקובע לקביעת הסמכות העניינית יהיה "מבחן העילה" או "מבחן מהות הסכסוך", אלא שכך ייעשה כאשר קיימת הוראת חוק ספציפית הקובעת את סמכות בית המשפט על פי מהות הסכסוך (שם). כאמור, לטענת המבקשים-הנתבעים, מהות הסכסוך העולה מן התביעה לסילוק יד, כפי שהוגשה לבית משפט קמא, היא פירוק שותפות בנוגע לנכס בודד מנכסי השותפות, ומכאן הטענה כי לבית המשפט המחוזי סמכות ייחודית לדון בענין נושא התובענה. המשיבה-התובעת מכחישה טענה זו. לגישתה, משאין מבנה הישיבה נמנה על נכסי השותפות, אין חובה להביא את הדיון בעניין פינויו אל בית המשפט המחוזי, אלא מקומה של תביעת הפינוי, כדרכן של תביעות פינוי, הוא בבית משפט השלום. גישת המשיבה-התובעת, כגישת בית משפט קמא, על פיה אין מקום לסילוק על הסף בהעדר סמכות עניינית, מקובלת עלי. אינני סבורה כי די בטענת נתבע, כי נכס מקרקעין שהוא נדרש לפנות נמנה על נכסי שותפות שבינו לבין חברו, כדי לשלול את סמכות בית משפט השלום לדון בתביעת פינוי שהוגשה אליו, ודאי לא כדי להצדיק סילוק על הסף. במקרה דנן כופרת התובעת-המשיבה בטענה כי המבנה הינו נכס מנכסי השותפות. טענת הנתבעים-המבקשים, כי מהות הסכסוך שבתביעת הפינוי הינו פירוק שותפות, איננה מקובלת על התובעת. משאלו הם פני הדברים, אין כל טעם ממשי להעדיף את גרסת הנתבעים-המבקשים על פיה מדובר בפירוק שותפות, על פני גרסת התובעים בעניין זה, ומכוחה לסלק על הסף את התביעה. הכלל הוא, כאמור, כי הסמכות הולכת אחר הסעד כפי שהוגדר בתביעת התובע. תכליתו של כלל זה לאפשר הכרעה פשוטה וברורה בעניין הסמכות העניינית בשלב מוקדם בהליך (ראו עניין אלדרמן שלעיל). קביעת סמכות על פי מהות הסכסוך באופן בו מוצג הסכסוך בידי הנתבע, כמוצע למעשה בידי המבקשים, איננה נראית מוצדקת והוגנת, ומכל מקום היא מסרבלת ומעכבת ללא כל טעם ממשי את התהליך לקביעת הסמכות ואת התקדמות ההליך, אשר על חשיבות מהירותו בתביעה לסילוק יד אין צורך להרחיב. יתר על כן, אף אם תתקבל גישת המבקשים, לפיה כאשר לטענת צד מן הצדדים מדובר בנכס שותפות יש לקבוע את הסמכות עניינית על פי "מבחן מהות הסכסוך", ברור הוא שלא זה המקרה המתאים לסילוק תביעה על הסף בהעדר סמכות עניינית, מכוח "מבחן מהות הסכסוך". לטעמי, ככל שיש לקבל גישה זו, יש להגבילה למקרים ברורים, שבהם מהות הסכסוך ככזו הבאה בגדרי סמכותו של בית משפט אחר, כנטען בידי הנתבע, עולה באופן ממשי ורציני מכתבי הטענות וממסמכים, ולא כאשר אלה מובילים, לכאורה, למסקנה הפוכה. בענייננו, התמונה המתקבלת מכתבי הטענות ומן המסמכים שצורפו להם, איננה כזו התומכת, ודאי לא באופן ממשי, בטענה כי מבנה הישיבה הינו נכס מנכסי השותפות. הדברים עולים, בין היתר, אף מתיאור מצב הדברים העובדתי והרקע להתקשרות, כפי שהוא מובא בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניינם של הצדדים, אשר תומך במסקנה כי מבנה הישיבה אינו חלק מנכסי השותפות: בית המשפט העליון פתח את פסק דינו בקביעה כי המשיבה הינה בעלת זכות חכירה לדורות במקרקעין (ונוכח זאת, אין ליתן משקל רב לשאלה שהעלו המבקשים, האם על העתק חוזה החכירה שצורף לכתב התביעה בבית משפט קמא מופיעות חתימות הצדדים) וכי מבנה הישיבה נבנה על-ידי המשיבה וקודם לאיחוד הישיבות שימש מקום לימוד לכולל ולישיבה שנוהלה בידי המשיבה; בהמשך קבע בית המשפט כי בעקבות הסיכום העקרוני, כפי שמצא את ביטויו בטיוטת זכרון הדברים, "התירה המשיבה לתלמידי הישיבה המבקשת להשתמש בחלקים מסויימים של המבנה שלה כדי לקיים בו ישיבה משותפת" (סעיף 4 לפסק הדין). דהיינו, אומץ מתווה עסקה של מתן רשות להשתמש במבנה הישיבה לצורך הפעלת הישיבה המשותפת, אשר סותר את טענת המבקשים, לפיה עם עריכת זכרון הדברים הועברו לשותפות או למבקשים זכויות במבנה הישיבה; ולבסוף קבע בית המשפט העליון, כי זכרון הדברים ופסק הבוררות אינם מייתרים את קיומן של העמותות המאגדות את הישיבות בתורת גופים משפטיים נפרדים, ומכאן משתמע, כי אין הכרח כי כל נכסי העמותות הפכו דווקא להיות חלק מנכסי השותפות, ויתכן כי חלק מן הנכסים לא נכללו במסגרת "הפרוייקט המשותף". זאת ועוד, על פניו, עיון בזכרון הדברים מעלה, כי שאלת הזכויות במבנה הישיבה לא נזכרת בו כלל ועיקר. כל שנאמר הוא כי האיחוד בין הישיבות הוא מלא, "בין בגשמיות ובין ברוחניות בין במערכת הכספים", אך לא מוזכר ולו ברמז איחוד של כלל נכסי הישיבות. זכרון הדברים יוצר מתווה כללי של איחוד מערכות הכספים של הישיבות, תקבוליהן השוטפים, הוצאותיהן השוטפות בגין שכר הצוות הרוחני וכן הוא מתייחס למינוי בעלי תפקידים בישיבה המאוחדת. השימוש במבנה הישיבה איננו נזכר באופן מפורש בזכרון הדברים, ואין זכר לשיתוף כלל נכסי העמותות או להסכמה משותפת בדבר העברת זכויות כלשהן מהמשיבה לשותפות ביחס למבנה הישיבה. לכאורה, הכוונה העולה מזכרון הדברים, הינה איחוד של מערכות הכספים אך לא איחוד של כלל הנכסים. בנוסף, נוכח העובדה כי העברת זכויות במבנה הישיבה, אף אם אינה מצריכה מסמך בכתב, איננה מתחייבת מעצם יצירת השיתוף ואף לא מעצם ההסכמה על הפרוייקט המשותף, בולט החסר של תיעוד כלשהו אודות הסכמה הדדית בדבר העברת זכויות במבנה הישיבה לידי השותפות. אף היעדרה של תמורה, הגם שאינה תנאי להשתכללות עסקה להעברת זכויות אובליגטוריות, תומך אף הוא במתווה העסקה כפי שהוצג על-ידי בית המשפט העליון, דהיינו; מתן רשות שימוש במבנה הישיבה. הנה כי כן, מכלול הנתונים העולה לכאורה מפסיקת בית המשפט העליון, מזכרון הדברים ומטיעוני המבקשים תומך במסקנתו של בית משפט קמא, כי לא הוצג בסיס של ממש לטענה בדבר זכויות השותפות ו/או המבקשים במבנה הישיבה. לאור האמור, גם אם נקבל את גישת המבקשים בדבר הכרעה בשאלת הסמכות העניינית על פי מבחן "מהות הסכסוך" ולא על פי "מבחן הסעד", בשים לב לטיעוני ההגנה של הנתבע, אין זה המקרה המתאים לעשות כן, לנוכח התמונה הכללית המתקבלת, לכאורה, שאיננה מעניקה עוצמה רבה לטענת המבקשים כי מבנה הישיבה נמנה על נכסי השותפות. בדין דחה בית משפט קמא את בקשת הסילוק, ואף את הבקשה דנן יש לדחות. יודגש כי אין בקביעתו של בית משפט קמא במסגרת החלטתו, כמו גם בדברים שבהחלטה זו, כדי לסגור את הדלת בפני המבקשים מלטעון בהליך לגופו טענות בדבר זיקת מבנה הישיבה לשותפות. החלטת בית משפט קמא הנה החלטת ביניים הדוחה בקשה לסילוק על הסף, ובעקבותיה החלטה זו. אין בהן כשלעצמן כדי למנוע מן המבקשים-הנתבעים, כדי לטעון טענותיהם לגוף העניין ולהוכיחן, ובית משפט קמא יהא מוסמך לדון בהם מכוח סמכותו הנגררת, כאמור בסעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984.אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות, והעירבון יושב לידי המבקשים. מבחן הסעד המבוקש