מהירות מופרזת בדרך עירונית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מהירות מופרזת בדרך עירונית:


השופט אילן:ב
המערער נשפט בבית-המשפט השלום לתעבורה בתל-אביב בעבירה של נהיגת רכב בדרך עירונית במהירות של 86קמ"ש ודינו נגזר לתשלום קנס בסך 20אלף שקל, וכן נשלל רשיון הנהיגה שלו לחודשיים בפועל ולעוד 3חודשים לשנתיים על תנאי. הערעור שבפנינו הוא על ההרשעה ולחלופין על חומרת העונש.
הדיון בבית-המשפט קמא התנהל בשני שלבים, בישיבה הראשונה ב 9.4.84כשנשאל המערער לתגובתו לאישום השיב בהאי לישנא:ו "כופר - רכב רשום על שמי - לא יודע מי נהג ראיתי הצילום".
הדיון נדחה ל- 10במאי 83, ובאותו היום הופיע המערער ואמר:נ "לא הצלחתי לברר מי נהג, אני הייתי בזמן הארוע בבסיס". לאור הדברים האלה הרשיע השופט קמא את המערער. הכרעת הדין ניתנה על גבי טופס מודפס שיש בו חלופות שונות והשופט ציין את החלופה המתאימה למקרה של הזמנה שנמסרה כדין והנאשם לא הופיע וההרשעה היא תוצאה מכך שרואים את אי הופעתו כהודאה. ברור שזו טעות, כי מיד לאחר ההרשעה מופיע טעון לעונש מצד המערער ובו הוא אומר:ב
"איש צבא הקבע, הייתי בבסיס, נוהגים גם אחרים ברכב, איני יודע מי נהג".
בהודעת הערעור שבפנינו, נטען, אם כי לא הוגש שום תצהיר על כך, כי השופט קמא הנכבד לא הניח למערער להוכיח שבעת הארוע היה בבסיס צבאי משום שסבור היה שהדבר אינו חשוב כל זמן שהמערער אינו יכול להצביע על זהותו של נהג הרכב בזמן התאונה. הטענה היא שהמערער יכול היה להוכיח כדבעי שלא הוא נהג ברכב בעת שצולם ע"י המכשיר, אם כי אינו יכול לוודא וממילא לא להוכיח מי היה הנהג באותו זמן אך הוא יכול להצביע על מספר אנשים שהיו מורשים להשתמש ברכב, וזאת לדעת, האישום מבוסס על צילום שצולם הרכב במכשיר אלקטרוני.
אף-על-פי שניהול הפרוטוקול לוקה בחסר, אולי בגלל לחץ העבודה שנתונים בו שופטי התעבורה, הסכימו בעלי הדין שנדון בערעור הזה בהנחה שהמערער בשלב הראשון כפר בכך שהוא נהג ברכב, אבל הודה בכך שרכבו צולם ע"י המכשיר כשהוא נוסע במהירות המיוחסת לו, וכי בישיבה שנקבעה להוכחות הודיע שאין הוא יכול לזהות את הנוהג ברכב אבל ביקש להוכיח שהוא, בעלי הרכב, לא נהג בו, והדר נמנע ממנו כי השופט הנכבד היה סבור שעובדה זו אינה מעלה ואינה מורידה כשבעלי הרכב אינו יכול להצביע על הנהג שהשתמש ברכב בזמן העבירה, ב"כ המערער טוען כי החזקה שיוצר סעיף 27ב של פקודת התעבורה [2] ניתנת להפרכה ע"י הוכחה שאדם אחר, זולת בעלי הרכב נהג בו בזמן העבירה, גם אם אין מוכיחים מי היה הנוהג בפועל, ולכן אחת הדרכים להרים את נטל הראיה הזה הוא להוכיח שלא ייתכן שבעלי הרכב נהג בו בזמן שצולם מפני שאותה עת במקום אחר היה. ב"כ המערער תומך יתדותיו בפסק דינו של ביהמ"ש זה (ע"פ (ת"א) 135/82מדינת ישראל נ' שור [1], מפי כב' השופט א' וינוגרד, כתוארו
אז). ואומנם כך פורש הסעיף בפסה"ד הנ"ל והפירוש מבוסס על השוואה בין הסעיף ואילו בסעיף 69ב(א), נאמר [2]:ו
בסעיף 27ב(א) נאמר [2]:נ
"צולם רכב ע"י מצלמה כאמור בס' 27א', רואים את בעל הרכב או האדם האחראי לרכב כאילו הניע את הרכב לאותו מקום, זולת אם הוכיח שהרכב היה באותה שעה ברשותו של אדם אחר ומיהו אותו אדם או שנלקח ללא הסכמתו".
ואילו בסעיף 69ב(א) נאמר [2]:ב
"נעשתה עבירה ברכב, רואים את בעל הרכב או את מחזיקו כאילו נהג את הרכב אותה שעה, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב או שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו".
עד כמה שאני מבין ההבחנה מבוססת על כך שבסעיף 27א לא מופיעות המלים "זולת אם הוכיח מי נהג ברב". עם כל הכבוד והיקר, אני מרשה לעצמי בכל הענווה לחלוק על פסק-הדין הנ"ל. עניות דעתי היא שסעיף 27ב מנוסח באופן שאינו מותיר ספק כי בעל הרכב לא הרים את נטל הראיה להפרכת החזקה שקמה נגדו מכח אותו סעיף כל זמן שלא הוכיח "מיהו אותו אדם" שברשותו היה הרכב בזמן העבירה.
במקרה דנן המערער לא טוען שהוא יכול היה להוכיח ברשותו של מי היה הרכב באותו זמן. עניות דעתי היא, שבעצם אין כל הבדל בין הנאמר בסעיף 27ב לבין הנאמר בסעיף 69ב(א). בעצם, סעיף 69ב מייתר את סעיף 27ב. הסיבה שקיימים שני סעיפים הנ"ל היא התפתחות פקודת התעבורה בשלבים:ו סעיף 27ב הוא תוצאה של התיקון מס' 7(ספר חוקים 480, מ- 28יולי 1966); באותו שלב היה המחוקק מעונין ליצור את החזקה האמורה רק לגבי מי שרכבו צולם במכשיר אלקטרוני כפי שמוסבר בדברי ההסבר להצעת החוק (הצעות חוק 674מ- 24בנוב' 1965ועמ' 37). הכוונה היתה שההסדר בסעיף זה יהיה דומה להסדר שנקבע בסעיף 70א לפקודת התעבורה לפי התיקון מס' 5, מתשכ"ה- .1965בס' 70א(א) נאמר [3]:נ
"נמצא רכב עומד במקום שהעמדתו אסורה עפ"י חיקוק רואים את בעל הרכב, ואת נהגו וכן אדם אחר האחראי לרכב כאילו העמידו, זולת אם הוכיח שהוא לא העמיד את הרכב באותו מקום, וכן ברשות מי היה אותה שעה או שהרכב נלקח ללא הסכמתו".
משמע:ב כדי לפרוק מעל עצמו את האחריות להחניית רכב במקום אסור צריך בעליו להוכיח שני רכיבים מצטברים. הראשון קבוע והשני אחת משתי חלופות, הרכיב הקבוע הוא שהוא עצמו לא העמידו במקום האסור, והרכיב השני הוא ברשות מי היה הרכב או לחלופין שהרכב נלקח מרשות בעליו ללא הסכמתו. לפי דברי ההסבר הכוונה היתה להעתיק את אותו ההסדר גם למקרה של צילום אלקטרוני. השימוש במונח "רשות" נובע מהעובדה שהס' 70א נוקט לשון זו. מכל מקום ברור שצריך להוכיח גם במקרה של סעיף 27ב שני רכיבים האחד קבוע והוא שבעל הרכב לא נהג בזמן שצולם הרכב, והשני אחת מ- 2חלופות:ו או שיוכיח ברשות מי היה הרכב בזמן שצולם או שיוכיח שהרכב
הוצא מרשותו שלא בהסכמתו. אין הוא יוצא ידי חובה ע"י שהוא מוכיח רק את הרכיב הראשון, דהיינו, שלא הוא נהג ברכב.
הסעיף 69ב הוא פרי תיקון מאוחר יותר (תיקון מס' 16מתשמ"א-1981, ספר החוקים 1030מ- 15יוני 1981). לעניות דעתי השוני בלשון נובע רק מתוך כך שהתיקון הזה הוא משנת 1981, דהיינו מספר שנים ניכר לאחר התיקון מס' 7אבל המטרה היתה אותה המטרה. כך נובע מדברי ההסבר לס 8של הצעת החוק לתיקון מס' 16(הצעות חוק 1520, מתשמ"א, 4במרס 1981, עמ' 241).
מכל מקום, אם צריך "לדרוש" את השוני בלשון שני הסעיפים 27ב ו69ב אין "המדרש" הזה יכול להוביל לתוצאה שב-ע"פ (ת"א) 135/82הנ"ל [1]. מפני שלפי אותו פס"ד, די בעצם בהוכחת רכיב אחד והוא שבעל הרכב לא נהג בו בזמן הצילום וכבר הראיתי שפירוש כזה אינו מתיישב עם לשון הסעיף. אם ניתן ללמוד משהו מן השוני שבלשון הרי ההבדל הוא בזה שלגבי ס' 69ב יוצא בעל הרכב ידי חובת הראיה רק אם הוכיח מי נהג בפועל ברכב בזמן העבירה, ואילו ס' 27ב(א) די לו אם יוכיח רשותו של מי היה הרכב גם אם לא הוכיח שאותו מחזיק גם נהג ברכב. אז נשאלת כמובן השאלה אם סעיף 69ב, החל על כל עבירות התעבורה. מייתר את ס 27ב או שיהיה עלינו לומר שלגבי הצילום במכשיר אלקטרוני יש הוראה ספציפית בס' 27ב והיא דוחה את ההודאה הכללית שבס' 69ב. אולם שאלה זו יכולים אנו להניח בצריך עיון, כי הכרעה בה אינה דרושה בעניננו, במקרה שלנו לא נטען כלל שהמערער רצה להוכיח או יכול היה להוכיח ברשותו של מי היה הרכב (להבדיל מהשאלה מי נהג ברכב).
יתירה מזו: ייתכן שהוא כלל אינו טוען שהרכב לא היה ברשותו, אם כי לא נהג בו, הרכב יכול להיות ברשותו גם אם לא נמצא קרוב אליו. כשלעצמי איני חושב שהמחוקק התכוון לפירוש מרחיק לכת כזה. אני רק מראה שאם רוצים לאבחן בין שני הסעיפים בגלל השוני בלשון ייתכנו מקרים, כמו במקרה שלנו, שהביטוי "רשות" רק מגדיל את אחריות בעל הרכב ולא מקטין אותו.
מכל מקום, כפי שאמרתי אין השאלה הזאת צריכה הכרעה במקרה שלנו, אני סבור שנובע מדברי המערער כי מה שיכול היה להוכיח מי נהג בו או ברשותו של מי היה, התוצאה היא שאפילו אם אנו מניחים לטובתו שהוא ביקש להוכיח את מה שיכול היה להוכיח והשופט הנכבד בבית-המשפט קמא לא הניח לו לעשות כן הרי שצדק השופט כי הראיה הזאת לא היתה מועילה כלום. לכל היותר יכול היה להצביע על שורה של אנשים שלגבי כל אחד מהם אפשר שהוא היה זה שנהג.
הצעתי היא לדחות את הערעור על ההרשעה.
אשר לעונש, ציין ב"כ המדינה ברוחב לב האופייני לו כי הוא מוכן שיילקח בחשבון שהמערער נענש על מעשה שלא ביצע בגלל פיקציה משפטית ולכן הוא מסכים שהעונש המותנה יבוטל.
משום כך אני מציע לחברי המכובדים לקבל את הערעור על גזר הדין במובן זה בלבד שהפסילה המותנית של 3חדשים לשנתיים תבוטל, יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.

השופטת אדר:
כב' השופט אליהו וינוגרד (כתוארו אז) עשה הבחנה ברורה
ב-ע"פ (ת"א) 135/82 [1] הנ"ל, בין סעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] [2] שפירושו הנכון היה נשוא הערעור שבפניו. אינני נכנס כאן לשאלה זו
- ובין סעיף 69ב(א) לאותו חוק [2], שפירושו הנכון עומד לערעור בפנינו, באמרו:
"כשהמחוקק רצה להטיל חובה על אדם להראות מי נהג בפועל ברכב בעת שנעברה עבירה, הוא לא היסס לאמר זאת במפורש. ראה סעיף 96ב(א) לאותה פקודה".
69ב(א) נעשתה עבירה ברכב רואים את בעל הרכב או את מחזיקו כאילו הוא נהג את הרכב אותה שעה, זולת אם הוכיח מי נהג ברכבו".
פשוטו של מקרא מדבר בעד עצמו ואין הוראותיו של סעיף 2, במקרה הנדון באים ללמד על משנהו. המערער לא הוכיח מי נהג ברכב, דהיינו שמו המפורש של הנוהג, ולכן לא קמה לו הגנה עפ"י הסעיף הנ"ל.
אני מסכים לביטול העונש המותנה.
השופטת סירוטה:
הנני מסכימה לפסק-הדין של חברי השופט אילן. בשולי הדברים אתייחס לענין שצריך הבהרה והוא נמוקו השני של ב"כ המערער לפיו - יוצא בעל הרכב ידי חובה בהוכחה גם אם הוא מצביע על קבוצת אנשים שהרכב היה ברשותם. נקודת המוצא בערעור זה היתה שהמערער יכול היה להוכיח כי הרכב היה ברשותם של 5אנשים נוספים. הואיל ובית-המשפט קמא לא שמע המערער לא נכנס לעבי הקורה של מהימנות הטענה. ביסוס הערעור הוא שבית-המשפט אכן האמין לו למערער - שהוא לא נהג בעצמו ברכב בעת בצוע העבירה ושהרכב היה ברשות 5אחרים (לשון רבים). ברם, ביהמ"ש הרשיע המערער מפאת שלא יכול היה להצביע על היחיד שברשותו היה הרכב או שנהג בו בעת ביצוע העבירה. אם לא תאמר כן - יש מקום לקבל הערעור מן הצד הפרוצדורלי ולהחזיר התיק לשמיעת עדי ההגנה.
לפיכך, נדרשים אנו למענה לטיעונו המשפטי של הסניגור המלומד אשר ביקש לאמץ ההלכה ב-ע"פ 135/82 שאוזכר בפסק דינו של חברי השופט אילן, ולהחילה על המערער, צודק ב"כ המערער שמן הצד העובדתי זהים שני מקרים אלה כשתי טפות מים.
ברם - אין אנו מוכנים ללכת אחר ההלכה שנפסקה
ב-ע"פ (ת"א) 135/82 [1], באשר שני הנמוקים עליהם השתית השופט וינוגרד (כתוארו אז) את ההלכה אינם סובלים - להשקפתנו - פירוש המתיישב עם כונת המחוקק. הנימוקים עליהם השתית ביהמ"ש את פס"ד ב-ע"פ (ת"א) 135/82 היו כדלהלן: א. משמעות המלים "ברשותו של אדם אחר" בסעיף 27ב(א) לפק' התעבורה
- עפ"י סעיף 5לפקודת הפרשנות גם ברבם במשמע (ראה ע' 352) וכך אמר ביהמ"ש:
"לדעתי צדק שופט קמא במסקנתו, ראשית - משום שלפי סעיף 5לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, "האמור בלשון יחיד אף לשון רבים במשמע וכן להיפך". על כן כשהמחוקק מטיל חובה על המשיב לציין שהרכב היה אותה שעה ברשותו של אדם אחר - ניתן לקרוא גם כי יכול הוא להוכיח - כי הרכב היה אותה שעה ברשותם של כמה בני אדם".
ב. לחיזוק הפירוש דלעיל מביא כב' השופט וינגורד אסמכתא בדבר השוני בין הסעיפים 69ב(א) וסעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה - ועל כך עמד בהרחבה חברי השופט אילן.
אשוב אל ההנמקה הראשונה.
הפניה לסעיף 5מותנית בהוראת אב נוספת בחוק הפרשנות והיא סעיף 2: "מונח שהוגדר בחיקוק משמעו כהגדרתו - והגדרה זו תחול גם על תקנות שהותקנו לפי אותו חיקוק וכל צורה דקדוקית הנגזרת מהמונח התפרש לפי אותה משמעות. הכל אם אין הוראה אחרת לענין הנדון ואם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם אותה הגדרה". (ר' גם סעיף 1לחוק).
לפק' הפרשנות ליד ס' 2(היום סעיפים 5+ 6לחוק הפרשנות נתלוו המלים: "והוא כשאין באותו חיקוק הוראה מפורשת אחרת ואין בגוף הענין אז בהקשר דבר שאינו מתיישב עם משמעות זאת".
משמע החלת סעיף 5על הס' 27ב(א) לפקודת התעבורה צריך בחינה, שכן מהקשר הדברים או בגוף הענין אין דבר שאינו מתיישב עם החלת לשון הרבים, ונהיר לי כי אילו הוסבה תשומת לב ביהמ"ש בע"פ 135/82 להמשך הסעיף היה מגיע למסקנה שהמחוקק אמר והתכוון למה שאמר וללשון יחיד. כאן אצטט את מלוא הקטע נשוא המחלוקת: "אם הוכיח שהרכב היה אותה שעה ברשותו של אדם אחר (עד כאן צוטט הסעיף בע' 352) ומיהו אותו אדם..." ומיהו אותו אדם לא יכול להתפרש בלשון הרבים.
מסופו של המשפט אתה למד על תחילתו - סופו יכול להתפרש רק בלשון יחיד - הקשר הדברים והענין המשמעות הרגילה של המלים עולה גם בקנה אחד עם כוונת המחוקק. נראה לי שבמקרה זה אמר המחוקק את דברו בבירור. כוונת המחוקק היתה להקל על עבודת המשטרה ולהקשות על בעלי רכב המתחמקים מאחריותם. מי הוא אותו אדם שברשותו היה הרכב בשעת בצוע העבירה - הוא לכאורה בידיעת בעל הרכב וקל לו לגלות זאת - אם אינו רוצה להזיק בהטילו אחריות כוללת על אנשים אחרים.
מכאן שיש שלושה רכיבים שעל בעל הרכב להוכיח - אם נשתמש בלשונו של חברי השופט אילן: א. שלא נהג באותו זמן.
ב. שהרכב היה ברשות אדם אחר.
ג. מי הוא אותו אדם אחר.

אילו אמצנו הפרוש שניתן ב-ע"פ (ת"א) 135/82 - לשם מה הוסיף המחוקק את הסעיף ג' דלעיל.
לפיכך, לו דעתי היתה נשמעת - הייתי דוחה את הערעור.
לאור האמור הוחלט לדחות את הערעור על ההרשעה ולקבל את הערעור על גזר הדין. במובן זה בלבד ששלילת הרשיון על תנאי תבוטל.


החלטה


אין מעכבים עונש שלילה בגלל חגים. אבל אנו דוחים את ביצוע הפסילה ל- 24שעות ע"מ לאפשר למערער להביא רכבו הביתה. עליו להפקיד רשיונו במזכירות בימ"ש זה עד מחר 1.10.84שעה .12.00
בשלב זה הופיע ב"כ המערער עו"ד משען ומבקש רשות לערער. כן מבקש דחיית ביצוע גזר דין השלילה עד למתן פס"ד בערעור.
עוה"ד בלום בשם המדינה כבר הודיענו שהוא יסכים לרשות ערעור אם תהיה בקשה כזו מפני שפסה"ד שלנו נוגד פס"ד שניתן בבימ"ש זה בהרכב אחר. אנו מרשים איפוא למערער להגיש ערעור על פסק דיננו לביהמ"ש העליון.

אנו דוחים ביצוע עונש הפסילה למשך 30יום והיה אם תוך הזמן הזה יוגש ערעור לביהמ"ש עליון תהיה דחיית הביצוע עד למתן פסק הדין בעליון, ואם לא יוגש ערעור יהיה על המערער להפקיד רשיונו בבימ"ש זה עד ה- 30.9.84שעה .12.00



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון