קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחיקת בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט: הנשיא (אדלר) 1. לפנינו בקשה של המדינה (המבקשת 1) למחיקת הבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, שהוגשה בהליך זה ביום 4.12.1997 כנגד המשיבה (להלן - ההסתדרות). 2. בטרם נחליט בבקשה, מוצאים אנו לנכון לפרט את הרקע של הסכסוך אשר פרץ בין הצדדים, את ההליכים שהתנהלו לפנינו בעקבות הסכסוך האמור וההחלטות שניתנו בהם. לסכסוך האמור, ולאשר התרחש בעקבותיו, יש רקע ציבורי, שהיתה לו השפעה משמעותית על יחסי העבודה במשק, ואשר ראוי כי יופקו לקחים ממנו לעתיד. הרקע לסכסוך 3. ביום 17.8.1997 מסרה ההסתדרות "הודעה על שביתה" בענינים הבאים: "הפרת הממשלה את התחייבויותיה החתומות בנושא הסדרי הפנסיה באמצעות חקיקה, ראשית או משנית, המנוגדת להסכמים קיימים ופגיעה בדרך זו בזכויות העובדים והגמלאים. החלטת הממשלה המורה על שינויים מבניים במשק המדינה, בין היתר - על ידי המשך תהליך ההפרטה ו/או הפרדה בחברות ממשלתיות, ברשויות סטטוטוריות ובבנקים, תוך התעלמות מוחלטת מנציגות העובדים ומבלי לקיים מו"מ ו/או התייעצות עם העובדים ו/או עם נציגיהם, על אף הפגיעה וההשלכות שיש למהלכים אלה על זכויות העובדים, על תנאי עבודתם ועל מעמדם במקום העבודה. התעלמות הממשלה, הן כריבון והן כמעסיק, מנציגות העובדים המוסמכת, בכל הנוגע לכוונה ולביצוע החלטות שיש להן השלכה ממשית וישירה על זכויות העובדים, על תנאי עבודתם ועל מעמדם. התערבות בוטה של הממשלה, תוך ניצול כוחה השלטוני, לשינוי התחייבויות, הסכמים והסדרים קיימים ביחסי העבודה בין העובדים והמעבידים או למנוע הסכמים ו/או למנוע הסכמים ו/או הסדרים כאלה, הקובעים הצמדת תנאי שכר ועבודה של עובדים במגזר הציבורי-עסקי לאלה של עובדי המדינה". 4. לפני כן, ביום 13.8.1997, החליטה ממשלת ישראל על תיקוני חקיקה בעניין תכניתה לקדם את "הצמיחה ולהשגת יעדי התקציב לשנת הכספים 1998". באותו חודש אוגוסט הוציא משרד האוצר "תכנית להגברת הצמיחה - 1998". ביום 27.10.1997 פורסמה הצעת החוק להגברת הצמיחה והתעסוקה ולהשגת יעדי התקציב לשנת הכספים 1998 (תיקוני חקיקה), (ה"ח 2650 כ"ו בתשרי התשנ"ח) אשר היתה מיועדת ליישם את "תכנית הצמיחה" של הממשלה. מאבק ההסתדרות נגד תכנית הממשלה התייחס להפרטת פעילויות שבוצעו עד כה על ידי משרדי ממשלה או חברות ממשלתיות והגברת התחרות. בתשובת ההסתדרות הגדירה באת כוחה את הבעיה, כדלקמן: "1.10.1 הממשלה מורה על שינויים מבניים במשק המדינה, באופן חד צדדי, על ידי תהליכים שונים כגון - הפרטה, הפרדה וארגון מחדש של משרדי הממשלה (רה-ארגון)". 5. בבקשה בתחום יחסי העבודה התייחסה התכנית, בין היתר, לביטול תוספות שכר שניתנו לעובדים במגזר הציבורי, בעיקר בעיריות וברשויות המקומיות, ללא אישור הממונה על השכר. ביטוי למדיניות ביטול התוספות היו הניסיונות של הממונה על השכר במשרד האוצר לבטל את כל התוספות הבלתי מאושרות לחברי מרכז השלטון המקומי ובעיריות הגדולות. מדיניות זו היתה נחוצה במיוחד בהתחשב בגרעונות הגדולים שרבצו על רשויות ועיריות מסויימות. 6. ביטוי נוסף למאבק בין ההסתדרות לבין משרד האוצר בעניין "תכנית הצמיחה" של הממשלה היתה מחלוקת נוספת שהתפתחה במשך השנים האחרונות, והנוגעת לקרנות הפנסיה של ההסתדרות ("מבטחים", "קג"ם, וכו'). קרנות אלה היו זקוקות לסיוע על מנת למנוע מצב של קריסה אקטוארית, התמוטטות וחוסר יכולת לשלם פנסיות בעתיד. ביום 29.3.1995 החליטה ממשלת ישראל לסייע לקרנות הפנסיה של ההסתדרות. בעקבות החלטה זו הגיעו הממשלה וההסתדרות להסכמה ביום 21.3.1996, שכללה הקמת צוות משא ומתן בנושא אפשרות המעבר של עמיתי הקרנות הוותיקים מ"שיטת הממוצעים" ל"שיטת השנים האחרונות" (הנוהגת בקרן "מבטחים"), מעבר הכרוך בסיוע כספי משמעותי של המדינה. לאחר מכן הגיעו שר האוצר דאז, אברהם שוחט, ויושב ראש ההסתדרות, עמיר פרץ, ל"סיכום דברים" בעניין המעבר מ"שיטת הממוצעים" ל"שיטת השנים האחרונות" (להלן: סיכום שוחט-פרץ), בו הוסכם על פיצוי בגובה 60% מההפרש בין השיטות לכל אחד מהמבוטחים, כך שכל מבוטח ייהנה מהשיטה המטיבה עמו, ומדינת ישראל תממן 60% מהעלות הזו. סיכום שוחט-פרץ, מיום 10.5.1996, הכתוב בכתב יד, אומר כדלקמן: "מבוטחים בקרנות הפנסיה שעליהם חלה שיטת יחסי השכר ("שיטת הממוצעים"), שופרא ושופרא לפנסיה במשך חמש השנים הקרובות (החל מיום 20.3.1996). יהיו זכאים לקבל תוספת לפנסיה בשיעור של 60% מההפרש (אם יהיה הפרש) שבין הפנסיה שלה הם זכאים לפי שיטת הממוצעים לבין הפנסיה שהיו זכאים לה אילו חושבה לפי שיטת השנים האחרונות (לפי המקובל במבטחים)". [על החתום שר האוצר ויושב ראש ההסתדרות]. ההסתדרות פנתה למשרד האוצר מספר פעמים בבקשה ליישם את הסכם שוחט-פרץ, וביום 3.12.1996 כתב מנהל מטה שר האוצר אל יושב ראש ההסתדרות את המכתב הבא: "שר האוצר הנחה את אגף שוק ההון לבצע את כל הפעולות הנדרשות ליישום הסיכום בדבר חישוב השכר הקובע על פי שתי השיטות, למשך 5 שנים". ביום 27.3.1997 הוציא הממונה על שוק ההון, ביטוח וחסכון האוצר "הוראות לניהול של קרנות פנסיה ותיקוח". לטענת ההסתדרות הוראות אלה פוגעות בזכויות העמיתים בקרנות הפנסיה, ומהווה סטייה מההחלטות וההתחייבויות הקודמות של הממשלה. ביום 18.5.1997 כתב יושב ראש ההסתדרות אל שר האוצר הערות נגד הוראות הנ"ל. מספר ימים לאחר מכן, ביום 21.5.1997 כתב יושב ראש ההסתדרות מכתב נוסף אל שר האוצר ובו הכרזה על סכסוך עבודה. טענתה של ההסתדרות בנושא קרנות הפנסיה היא, כי הממשלה אינה מכבדת את הסכם שוחט-פרץ ואת הבטחת שר האוצר מיום 3.12.1996. 6. כאמור בפיסקה 3 לעיל, ביום 17.8.1997 הודיעה ההסתדרות על הכרזת סכסוך עבודה בהתאם לסעיף 5א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז1957-. לאחר מכן התנהל משא ומתן במועדים שונים בין נציגי הממשלה לבין נציגי ההסתדרות, במשך חודש אוגוסט וחודש ספטמבר 1997. ההליך בבית הדין הארצי 7. בחודש ספטמבר 1997 היו צעדיים ארגוניים "נודדים" של השבתת שירותים ציבוריים שונים לפרקי זמן קצרים. ביום 22.9.1997 הודיעה ההסתדרות על כוונתה להשבית את המשק כולו החל מיום חמישי ה25.9.1997-. לאחר מכן שונה המועד תחילת השביתה הכללית במשק ליום ראשון ה28.9.1997-. בימים 26.9.1997 [יום שישי] ו27.9.1997- [מוצאי שבת] הגישו המבקשים את הבקשות שלפנינו, וכן מבקשים נוספים בקשות צד לסכסוך קיבוצי, בהן הבקשות לצווי מניעה זמניים לאסור על ההסתדרות להשבית את המשק כולו, וכן בקשות לסעד סופי של צו מניעה האוסר על השבתת המשק כולו. תשובת ההסתדרות בכתב הוגשה באותם הימים. עם קבלת הבקשה ביום ששי, ה26.9.1997-, החליט אב בית הדין לקבוע דיון דחוף למוצאי שבת, 27.9.1997. הדיון נמשך כל הלילה, ונכחו בו שר האוצר, יושב ראש ההסתדרות, יושב ראש האגף לאיגוד מקצועי, יושב ראש ועדת העבודה של התאחדות התעשיינים, ונציגים אחרים של הצדדים, וזאת בנוסף לעורכי הדין של בעלי הדין. יו"ר ההסתדרות הדגיש את חשיבות השביתה כמחאה נגד סירובה של הממשלה לקבל את דרישות ההסתדרות, אפילו אם מדובר בשביתת מחאה של יום אחד. בבוקרו של ה28.9.1997-, בשעה 05: 30, החליט בית הדין, בין היתר, כדלקמן: "... לאחר עיון בטענות הצדדים אנו מחליטים לקבל את בקשות המבקשים לפנינו לצווי המניעה הזמניים, אולם אנו מאפשרים שביתת מחאה קצרה בלבד, החל מיום 28.9.1997, במשך יום עבודה אחד בלבד, משעה 06: 00 ועד שעה 14: 00..." בית הדין הביע תקווה, כי נציגי המדינה וההסתדרות ימשיכו את המשא ומתן, וקבע ישיבת דיווח אצל אב בית הדין ביום 29.9.1997. 8. הצדדים המשיכו לנהל משא ומתן ביניהם, ובדיון נוסף לפני המותב, שנקבע ליום 16.11.1997, קרא בית הדין לצדדים להמשיך את המשא ומתן. באת כוח ההסתדרות הודיעה לבית הדין כדלקמן: "מקובלת עלינו קריאת בית הדין. אני מבקשת לבטל את הצו שניתן בדיון הקודם וזאת במגמה לנהל את המשא ומתן באווירה רגועה וחיובית וכדי לקדם את המשא ומתן. אני מצהירה בשם ההסתדרות, כי ההסתדרות לא תנקוט בצעד של שביתה כללית או בצעדים אירגוניים אחרים, בנושאים שבסכסוך, וזאת עד למתן החלטה אחרת של בית הדין הארצי". בא כוח איגוד הבנקים ורשות הנמלים הודיע על נכונותו להסתמך על התחייבות ההסתדרות, ובאת כוח המדינה השאירה את העניין לבית הדין, תוך הבעת הסכמה להסתמך על התחייבות ההסתדרות. באי כוח הצדדים האחרים התנגדו לביטול צווי המניעה, בית הדין החליט לבטל את הצווים, ובין היתר אמר: "בהסתמך על הצהרת באת כוח ההסתדרות, שניתנה על דעת מר שלמה שני, יושב ראש האגף לאיגוד מקצועי, אנו מחליטים לבטל את צו המניעה הזמני שניתן ביום 28.9.1997". 9. ביום 26.11.1997 התקיימה ישיבת דיווח נוספת אצל אב בית הדין, בה הודיעה באת כוח ההסתדרות על קשיים במשא ומתן ועל בקשתה להשתחרר מההתחייבות שלא לשבות. הנשיא הודיע לצדדים, כי בלא מותב אין אפשרות לקיים דיון בבקשה, ובהסכמת באי כוח הצדדים נקבע דיון בבקשה ליום רביעי, 3.12.1997, תוך מתן התחייבות של ההסתדרות שלא לשבות עד לדיון שנקבע כאמור. 10. בעקבות דברים שהושמעו על ידי שר האוצר ביום 1.12.1997, כתב באותו יום יו"ר ההסתדרות לשר האוצר, כדלקמן: "אני מצטער על כי מצאת לך צורך להפוך את העובדים בישראל לאוייבי המדינה ולכנות אותם 'פצצות שמתפוצצות' בעת שאמרת דברים אלה, היה קשה לעכל את כמות הארס, הרוע והשינאה הטבועה בהם. רק לאחר ששומעים אותם שוב ושוב [באמצעי התקשורת], מבינים כי אין מקריות בדברים, וכי מדובר באסטרטגיה של הסתה היוצרת פופולריות לדובר ודה-לגימציה למותקף, ולכן למרות שהודעתי כי אגיע לפגישה איתך, הרי אין אני רואה כל טעם לקיים פגישה עם שר האוצר הרואה בעובדים אוייבים מבית, והכריז עליהם מלחמה". באותו יום הגיב שר האוצר לדברי יו"ר ההסתדרות, כדלקמן: "הופתעתי לשמוע בכלי התקשורת על ביטול הפגישה שנועדה בינינו להערב כדי לדון בפתרון השאלות השנויות במחלוקת. לאחר מכן קיבלתי בפקס מכתבך, בו הנך מציין כי ביטול הפגישה בא משום שהנך סבור שאין טעם לקיים הפגישה כי לדעתך אני רואה בעובדים אויבים מבית והכרזתי מלחמה עליהם. ברצוני לחזור ולהדגיש כי לא רק שאינני רואה בציבור המסור של העובדים אוייבים, אלא שאני רואה בהם נכס עיקרי בביסוס כלכלת מדינת ישראל לרווחת כל תושביה. מעולם לא כיניתי את ציבור העובדים בישראל 'פצצות זמן'. בדברי ציינתי כי אי-קיום צו בית הדין לעבודה [בתובענה אחרת, הנוגעת לשביתה בחברי מרכז השלטון המקומי והערים הגדולות] והמשך שביתה שלא כחוק הורס את יסודות המשטר החברתי במדינת ישראל. צר לי כי ייחסת לדברי מה שלא נאמר בהם, ובוודאי מה שלא עלה בדעתי לומר. אני חוזר ופונה אליך ברוח ההדברות שהייתה בינינו להמשיך ולהיפגש מיד על מנת לפתור את כל הסוגיות השנויות במחלוקת, הידברות זו, בראש ובראשונה, היא לטובת ציבור העובדים". 11. ביום 2.12.1997, בשעה 16: 59, ערב הדיון שנקבע שבוע מראש, הגישה באת כוח ההסתדרות לבית הדין בקשה להשתחרר מההתחייבות שלא לשבות עד להחלטה אחרת של בית הדין. בבקשה נאמר כדלקמן: "...4. מאז ישיבת הדיווח האחרונה מיום 26.1.1997 לא התקדמו הצדדים כלל וכלל, ולמעשה הגיעו למבוי סתום. 5. פגישתם של מר עמיר פרץ, יו"ר ההסתדרות, ומר יעקב נאמן, שר האוצר, אשר נועדה ליום 1.2.1997 בשעה 19: 00, בוטלה על ידי יו"ר ההסתדרות כתגובה להתלהמותו ולהשתלחותו הגסה, הבוטה ומשולחת הרסן של שר האוצר בציבור העובדים של מדינת ישראל, במיוחד אלה המיוצגים על ידי המבקשת... 6. דבריו הבוטים של שר האוצר מלמדים על יחסו לציבור העובדים ועל העדר כוונה מצידו ליישב את המחלוקת בדרכי מו"מ. 7. בנסיבות הללו לא נותרה לציבור העובדים ולמבקשת כל דרך להאבק כנגד הפגיעות הכלכליות המושתות עליהם, זולת נקיטת צעדים ארגוניים. 8. אשר על כן מתבקש כבוד בית הדין לשחרר את המבקשת מהתחייבותה ... ולהתיר לציבור העובדים לשבות בהתאם להכרזות שנמסרו למשיבים". 12. עם קבלת הבקשה החליט אב בית הדין להעביר העתק הבקשה לב"כ הצדדים ולדון בבקשה בדיון שיתקיים למחרת בבוקר, בשעה 9: 00. החלטה זו נשלחה באותו ערב של 2.12.1997 לבאי כוח הצדדים, כולל באת כוח ההסתדרות. בערב של 2.12.1997 הגיש בא כוח איגוד הבנקים ורשות הנמלים את תגובתו לבקשת ההסתדרות, בה התנגד לביטול ההתחייבות שלא לשבות. באותו ערב של 2.12.1997 החליטה הנהגת ההסתדרות להשבית את המשק הציבורי החל מחצות, ומבלי להמתין לבוקרו של היום ולדיון הדחוף בבקשתה של ההסתדרות שנועד לאותו בוקר. 13. ביום 3.12.1997 התקיים הדיון, כאשר באותו בוקר כבר פרצה "שביתה כללית" במגזר הציבורי, כולל בחברות ממשלתיות ובבנקים. בסיום הדיון החליט בית הדין כדלקמן: "... בנסיבות האירועים והעניין אנו מחליטים פה אחד לחדש את החלטתנו מיום 28.9.1997, בה קבלנו את בקשות המבקשים שלפנינו למתן צווי מניעה הזמניים. צווי המניעה הזמניים ייכנסו לתוקף בשעה 18: 00 היום, וזאת כדי לאפשר להסתדרות להודיע על כך לחבריה". בית הדין קבע מועד נוסף לדיווח ודיון בעניין ביום 7.12.1997. 14. עם מתן ההחלטה התעוררה טענה של נציגי ההסתדרות, האם בית הדין מחזיר את הצווים לגבי השביתה בנושא הפנסיה או לגבי השביתה בעקבות "התקפות" שר האוצר על ציבור העובדים. הצדדים הגישו טענות בעניין באותו ערב, ובאותו יום, על פי בקשות של באת כוח ההסתדרות ובאת כוח המדינה, השלים בית הדין את ההחלטה כך: "... מובהר בזאת, כי החלטתנו מהיום, בהליך זה שבין הצדדים שלפנינו, מתייחסת לשביתות ולעיצומים, ככל שהם נובעים במישרין או בעקיפון, מהסכסוך הכולל שהוא בקרע הבקשות בהליכים העיקריים שלפנינו, ואשר מצאו ביטוי גם בהודעה על שביתה' מטעם ההסתדרות [ציטוט ההודעה, כפי שצוטט בסעיף 1 לעיל]. רקע הדברים שהוצגו לנו היום מתייחס להתבטאויותיו של שר האוצר ותגובותיו של יו"ר ההסתדרות, והמשא ומתן שנוהל בין הצדדים ולא הגיע לסיומו. הדברים פורטו בבקשת ההסתדרות... בה עולה במפורש הקשר בין המשא ומתן, ההתבטאויות של שר האוצר והשביתה בפרצה היום. לפיכך, אנו מבהירים, כי השביתה שפרצה היום נובעת מנושאי הבקשות בהליכים העיקריים שלפנינו. שביתה זו כלולה, על כן, במסגרת צווי המניעה הזמניים שניתנו היום." למרבה הצער, הודיעה הנהגת ההסתדרות על המשך השביתה, וזאת בניגוד לצווים הנ"ל. בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט 15. ביום 4.12.1997, בשעות הלילה המאוחרות, הגישו המבקשות "בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט" כנגד ההסתדרות. למחרת, בבוקר של יום 5.12.1997, החליט אב בית הדין לקיים את הדיון בבקשה לפני מותב בית הדין, ביום ראשון, ה7.12.1997-, לאחר המועד לדיווח שנקבע כבר קודם לכן. ההסתדרות השעתה את השביתה ביום שבת. בעידוד ובעזרה של נשיא המדינה ניהלו הצדדים משא ומתן ממוצאי שבת ועד ליום ראשון בבוקר, אך ללא תוצאה. 16. בדיווח לפני אב בית הדין ביום 7.12.1997 הביעו הצדדים את רצונם לעשות ניסיון נוסף על מנת להגיע להסכמה. שר האוצר ויושב ראש ההסתדרות ניהלו משא ומתן ארוך ואינטנסיבי בלשכתו של אב בית הדין והגיעו להסכמה בסוגיות הסכסוך שביניהם, ובכך הסתימה באותו יום השביתה הכללית. 17. ביום 22.12.1997 הגישה ב"כ המדינה "בקשה למחיקת הבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט", תוך גינוי התנהגותה של ההסתדרות. בין היתר, כתבה ב"כ המדינה בבקשתה: "... את מחיר התרופפות הנורמות הציבוריות משלם הציבור כולו ולא רק הצד המפר. חוק אינו יכול להתקיים בהעדר הסכמה חברתית כללית לכבדו. המצב שתואר לעיל יצר קרע בהסכמה זו, לפיכך, על הכל מוטלת החובה להיזעק מוקדם ככל שניתן לבל יורחב הקרע, ויפרע פרעות בחיינו כולם. אף יש מקום להוקיע את טיעון ההסתדרות, כאילו השביתה פרצה על רקע התבטאויות פוגעות של שר האוצר או אחרים, ובכך מדובר בשביתה 'אירגונית', 'ספונטאנית', שלא חלים עליה כללים כלשהם, ואף לא ניתן למנוע אותה. ... הבעת עמדה מסוג זה מסוכנת ביותר... מתבקש בית המשפט, ליתן החלטה באופן שיביע דעתו על חומרת המעשה אותו עשתה ההסתדרות, ועל החובה להתנער מפגיעה בחוק, בייחוד משזו מונהגת על ידי ארגון העובדים הגדול במשק, ממנו מצפים למאבק מקצועי תוך הקפדה על הכללים המשפטיים". בקשת באת כוח המדינה הועברה לבאי כוח ההסתדרות והמבקשים האחרים, לתגובתם. באי-כוח המבקשים 2 ו3- הודיעו כי גם הם מבקשים את מחיקת הבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט ומצטרפים לכל האמור בבקשת המדינה, כולל עמידה על חומרת מעשי המשיבים. באת-כוח ההסתדרות הודיעה, כי לאור סיכום הדברים, אשר נחתם בידי שר האוצר ויו"ר ההסתדרות במעמד נשיא בית הדין הארצי, אין עוד מקום לבקשת הבזיון וזאת כדלקמן: "... מבלי לכפור בעובדה כי צווים יש לקיים..." 18. על פי בקשת המדינה אליה הצטרפו כל בעלי הדין, הננו מוחקים את הבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט. 19. בהקשר זה הננו מבקשים להבהיר את מהותה של בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט. הפרה של צו שניתן על ידי בית הדין, הוא בגדר עבירה, כאמור בסעיף 287 לחוק העונשין, תשל"ז1977-, בו נאמר כי "המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית משפט... דינו - מאסר שנתיים". אכיפת הוראה זו לגבי הפרת צו של בית הדין, שכבר נעשתה, היא בדרך של הגשת כתב אישום ובירורו בבית המשפט המוסמך, לשם ענישת העבריין. לעומת זאת, בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט היא בקשה הצופה פני עתיד, ואין היא באה להעניש על אי ביצועו של צו שניתן קודם לכן, אלא הסנקציה שבו היא כפייתית ולא עונשית (ר' דב"ע נא/48-25 אפרים מרקוביץ ואח' - צים חברת השיט הישראלית בע"מ, פד"ע כג 94, 98, מול האות ד'; ע"פ 82/519 ידידה גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 187, 191, מול האות ז'). יודגש כי הבקשה שהוגשה אלינו היתה בקשה מן הסוג השני, דהיינו - בקשה כפייתית הצופה פני עתיד. חשיבותו של הציות לצו של בית הדין 20. יחסי העבודה המאורגנים בארץ מבוססים על מסורת ארוכת ימים של שותפות משולשת בין ההסתדרות הכללית, לשכת התיאום והמדינה כמעסיקה וכריבון. בית הדין לעבודה הוקם לאחר שההסתדרות וארגוני המעסיקים הסכימו בהסכם קיבוצי לפעול למען הקמתו. בית הדין לעבודה מורכב משופטים מקצועיים ונציגי עובדים ומעבידים, ויש בכך ביטוי לשותפותם של העובדים והמעסיקים בעשיית הצדק ובקביעת הנורמות במשפט העבודה, במשפט הביטחון הסוציאלי וביחסי העבודה. תפקידו של בית הדין בתחום יחסי העבודה התבטא משך השנים בקביעת נורמות של התנהגות העובדים והמעסיקים, בשמירה על זכויות העובדים והמעסיקים, בפירוש הסכמים קיבוציים, ובסיוע לניהול משא ומתן בתום לב וליישוב סכסוכים בהידברות במקום בהפעלת כוח. העובדים והמעסיקים זכו לפירות מעבודת בית הדין, בכך שמשפט העבודה התפתח ונקבעו נורמות התואמות חברה מתקדמת. 21. לא היה ספק משך 29 שנות קיומו של בית הדין, כי כל הבאים בשעריו, ובמיוחד הגופים השותפים בעבודתו של בית הדין, יכבדו את החלטותיו. רוב רובם של צווי בית הדין, הן בסכסוכים קיבוציים (שביתות ומניעת פיטורים) והן בסכסוכי היחיד, כובדו ובוצעו על ידי האורגנים השונים של ההסתדרות ולשכת התיאום ועל ידי הצדדים האחרים. במקרה שלפנינו שמרה הנהגת ההסתדרות על צו בית הדין וכיבדה את התחייבותה שלא לשבות עד ליום 3.12.1997. יהיה אשר יהיה הרקע לכך, אין להעלות על הדעת הצדקה לאי-קיומו של צו שניתן על ידי בית הדין בסכסוך עבודה בין צדדים שלפניו. יש לקוות כי הנהגת ההסתדרות לא היתה שלמה עם הפרת התחייבותה לבית הדין ולארגוני המעסיקים ועם הפרת צו בית הדין והלקח נלמד. ההנהגה הנוכחית של ההסתדרות הביעה בהזדמנויות רבות את רצונה להמשיך את השותפות עם המעסיקים ואת המסורת של כיבוד החלטות בית הדין, כפי שהיא מצפה מהנהגת לשכת התיאום ונציגי הממשלה. ובאת כוח ההסתדרות הודיעה לבית הדין, שאין "לכפור בעובדה כי צווים יש לקיים". המשך יחסי עבודה מאורגנים תלוי באחריותן של הנהגות ההסתדרות נציגי המדינה ולשכת התיאום, ורצונן להמשיך את שותפותן ויש לצפות שכך יהיה. אנו רואים את המקרה של אי-כיבוד צו בית הדין משך שלושה ימים כמעידה חד-פעמית.ביזיון בית המשפט