קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מכות בחדר חקירות משוטר: השופט ז' המר: .1ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט ד' רוזן), בת"פ 7694/98, בו הורשע המערער בתקיפה חבלנית ונדון למאסר של 10חודשים, מתוכם 4 חודשים לריצוי בפועל בעבודות שירות. המערער זוכה מעבירה של שימוש לרעה בכוח המשרה. .2המערער הוא שוטר במשטרת ישראל. עפ"י כתב האישום, בחלקו הרלוונטי להרשעה, נעצר אדם (להלן: המתלונן), ע"י שוטר, בעקבות דו"ח תנועה, לאחר שהעיף את פנקס הדו"חות של השוטר. השוטר הזעיק עזרה והמערער הגיע אליו. המתלונן נלקח לתחנת המשטרה בבת-ים, שם, בחדר חקירות היכה אותו המערער "בכל גופו". כתוצאה מהמכות שספג המתלונן מהמערער, "סבל מהמטומה בארובת עין שמאל ומחבלות בראש, בצוואר וברגל." .3גירסתו של המתלונן, היתה, שלאחר שהובא לתחנת המשטרה, אמר לו המערער, בנוכחותו של השוטר שרשם לו את דו"ח התנועה: "אתה לא תתחצף לשוטר", ונתן לו "בוקס בעין". המערער סיפר, כי כשהביאו את המתלונן לתחנה, החל הלה להשתולל ליד היומן, ולכן הועבר לחדר התדרוך, שם נשארו שניהם לבדם. בעת שהמערער כתב את הדו"ח שלו - אמר לו המתלונן: "תשחרר לי את האזיקים, אם לא אני אדפוק את הראש בקיר ואגיד שאתה עשית לי את זה." המערער לא התייחס אליו והמתלונן דפק את ראשו בקיר. .4בית משפט קמא, בהכרעת-דין ארוכה ומנומקת, קבע, כי "המתלונן לא רקם מזימה ולא העליל עלילה - דבריו נאמנים. היה זה הנאשם שתקפו בתחנת המשטרה." את עדותו של עד ההגנה, השוטר רס"ל דוד מועלם, כינה "קש וגבבה". .5בית משפט קמא לא התעלם מאישיותו של המתלונן. מעבר לכך, דעתי היא, כי הוא היה מאד פרובוקטיבי ומרגיז, החל מהתנהגותו האלימה ומחציפת הפנים כלפי השוטר שרשם לו דו"ח תנועה. תוצאות בדיקת הדם הוכיחו, כי בדמו של המתלונן היתה כמות אלכוהול של פי שלושה וחצי מהמותר, לפי תקנות התעבורה, תשכ"א- 1961(ס/2). די לעיין בהודעתו של המתלונן, שנגבתה ממנו לאחר שהובא לתחנת המשטרה (ס/1), כדי להתרשם מהתנהגותו המרגיזה ומסגנון דיבורו. המתלונן הודה בבית המשפט שהוא נרקומן, אך טען כי כבר נגמל. לא היתה ראיה ישירה ומפורשת על עברו הפלילי, אך מעדויות השוטרים עולה, שהוא "מוכר" להם. ברם, אין בכך כדי למנוע מבית המשפט מלקבל את עדותו כאמינה, עפ"י התרשמותו ועפ"י הראיות שהיו לפניו. .6בלי להיכנס לדיון בכל אחד ואחד מנימוקיו של בית משפט קמא, אני מוצא את מסקנתו הסופית, מבוססת כדבעי. כדאי לזכור, שהמערער לא כפר למעשה בכך, שהמתלונן אכן נפגע ליד עינו בתחנת המשטרה, כאשר שניהם היו בחדר. אלא שהוא נתן לחבלה זו הסבר משלו, הסותר את גירסתו של המתלונן; הסבר שנדחה בצדק ע"י בית משפט קמא. .7כזכור, טען המערער כי המתלונן דפק את ראשו בקיר, בהיות שניהם לבד, בחדר התדרוכים. המערער העיד מטעמו שוטר אחר, רס"ל מועלם דוד, שאמור היה לתמוך בגירסתו. עד זה סיפר, כי עמד ליד היומן, כאשר המתלונן, שהיה כבול, החל להשתולל, תקף את המערער וחבט את ראשו (שלו) "במבנה זכוכית". העד נשאל מספר פעמים, לגבי המקום המדוייק בו התרחש האירוע. תשובתו היתה "בפינת ישיבה שמחברת בין החדר של החוקר התורן לבין המסדרון". הוא אף תיאר "מעין קטטה" בין המערער לבין המתלונן, שם ליד היומן. העד טען, כי אינו זוכר את המתלונן בחדר התדרוך (ובוודאי שלא עזר להעבירו לשם, כטענת המערער). .8הסתירה בין השניים בולטת מאד ואין לה הסבר. הרי לא מדובר באירוע רב משתתפים, שכל משתתף או צופה בו, רואה את הדברים מנקודת הזווית שלו, ולא ניתן לדרוש תיאור שלם, זהה ומדוייק של כל שבריר תנועה במהלכו. לפי גירסתו של המערער, האירוע היה פשוט מאד, נקודתי וממוקד. עד ההגנה מתאר מקום התרחשות אחר (ליד היומן בפינת הישיבה, לעומת חדר התדרוך) ומושא אחר לראשו של המתלונן (מבנה זכוכית בפינת הישיבה, לעומת הקיר בתוך חדר התדרוך). .9לסתירה משמעותית זו בין המערער לבין עד ההגנה, יש להוסיף את התמיהה, הבלתי מוסברת, שגם בית משפט קמא, דן בה וייחס לה משמעות. הרי (לפי גירסתו של המערער), עצור שתוי, שנחשד בתקיפת שוטר ברחוב, מאיים עליו בתוככי תחנת המשטרה, כי יתלונן עליו שהכה אותו, ואף פוצע עצמו לעיניו כדי שיוכל לממש את איומו - ועל אירוע חמור שכזה, העלול להיות חמור גם מבחינתו האישית של המערער - מגיב המערער בשוויון נפש ובהתעלמות? אינו ממלא אף את חובתו לרשום על כך מיד זיכרון דברים ולדווח לממונים עליו? לצרף דו"ח על האירוע לתיק החקירה שנפתח נגד המתלונן? .10כאשר נחקר המערער כעבור 3חודשים, שלף מכיסו מזכר, שלטענתו הוא העתק המזכר שנכתב על ידו מיד לאחר האירוע. לדבריו, שמר על מזכר זה (ת/4) בכיסו, כי הוא נוהג לשמור בכיסו או בתיקו העתקי מזכרים על אירועים שבהם הוא מעורב (ת/3, עמ' 5). בצדק הטיל בית משפט קמא ספק בהסבר זה, ואין עילה להתערב במסקנה זו של בית המשפט. אגב, מעניין לציין, שבמזכר זה (ת/4), נאמר רק שהמתלונן איים שיפתח נגדו תיק, אך לא נאמר דבר וחצי דבר על פגיעה בעצמו, על דפיקת הראש בקיר ובכלל על פציעה כלשהי של המתלונן. .11סיכומו של דבר, דעתי היא שאין מקום להתערב במסקנתו המרשיעה של בית משפט קמא, לעניין ההרשעה. בשולי הדברים לענין ההרשעה, ברצוני להעיר מילים מספר, מיוזמתי, על החלטתו של בית משפט קמא, שלא לאפשר לתביעה להגיש את התעודה הרפואית שקיבל המתלונן בבית החולים. נקודת המוצא, להערתי, היא ההנחה, שמדובר היה בתעודה רפואית שנערכה עפ"י סימן ג' של פרק ב' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971(להלן: פק' הראיות), שאם לא כן, אין להערתי כל משמעות. .12התעודה הרפואית לא הוגשה משום מה, באמצעות המתלונן. בשלב מסויים, היתה התייחסות בהחלטת בית משפט קמא לעדותו של הרופא "האמור להגיש תעודה רפואית" (עמ' 15). בישיבה הבאה, הודיעה התביעה, כי לא איתרה את הרופא החתום על התעודה הרפואית, ובקשתה לדחיה נוספת נדחתה. הסניגור התנגד להגשת התעודה הרפואית. תעודה רפואית הערוכה עפ"י פק' הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971(להלן: פק' הראיות) (כמו גם חוות דעת מומחה ותעודה ציבורית), קבילים להגישה כראיה עצמאית, שלא באמצעות עד לאישורה או לאימותה, אם אין "חשש לעיוות דין". התעודה הרפואית, היא היא עדותו הראשית של הרופא. פק' הראיות, בסעיף 21, אף קובעת חזקת חתימה לפיה "חזקה שהחתימה המופיעה בהן נכונה" (חזקה מיותרת לחלוטין, אם התעודה קבילה רק כשהיא מוגשת באמצעות עורכה, כמו מסמך רגיל). פק' הראיות שומרת על זכותו של בעל הדין, לענייננו הנאשם, להזמין את עורך התעודה, לחקירה שכנגד. אבל דינה של תעודה רפואית, ללא אפשרות לחקור את עורכה בחקירה שכנגד, כדין כל עדות ראשית, שהחקירה הנגדית עליה לא נתאפשרה, לפי הענין ולפי סיבת המניעה. אין בכך כדי להשפיע מלכתחילה על קבילותה של התעודה, ואין צורך ברופא "שיגיש את התעודה", גם כאשר הנאשם מבקש לחקור את הרופא. .13אשר לערעור על חומרת העונש. מטעם המערער העידו מפקדיו במשטרה, על היותו שוטר בעל מוטיבציה, שחוות הדעת עליו היו מאד חיוביות, על שפעל באירוע מסויים בחירוף נפש והציל חיים, שנהג תמיד באיפוק ובסובלנות. אין לו הרשעות קודמות. בית משפט קמא התייחס בחומרה רבה, ובצדק, לעבירה כזו הנעברת ע"י שוטר לבוש מדים וכן לעובדה, כי המערער ניסה "להרחיק לכת בסיפוריו במקום ליטול אחריות ולהסביר בכנות ובהגינות את שהתרחש נכוחה בינו לבין המתלונן." .14נראה לי שבית משפט קמא החמיר עם המערער, חומרה יתרה. להסרת ספק, אני מדגיש ומבהיר, כי אל לשוטרים לנקוט אלימות, לא כלפי אזרחים תמימים ולא כלפי עבריניים. ברם, נראה לי שבית המשפט לא התייחס במידה מספקת להתנהגותו הפרובוקטיבית של המתלונן, וראה בה רק "התנסחות לא ראויה." הוותק של המערער במשטרה, חוות הדעת החיוביות לגביו (שלא נסתרו), היותו של המקרה, כנראה, חד פעמי ולא מאפיין את התנהגותו של המערער במסגרת מילוי תפקידו - היו צריכים להוות משקל משמעותי יותר בשיקולי הענישה. כמו כן, יש להביא בחשבון לקולא, את העובדה שכתב האישום ייחס למערער מעשים חמורים יותר ממה שהוכח. נטען, כי היכה את המתלונן "בכל גופו", בעוד שבעדותו סיפר המתלונן רק על מכת אגרוף אחת; נטען שהמתלונן סבל מחבלות גם "בראש בצוואר וברגל", בעוד שהראיות מצביעות רק על המטומה או שפשוף ליד העין. סיכומו של דבר, הייתי מציע לחברי להמיר את עונש המאסר הכולל שהוטל על המערער ב- 6חודשי מאסר על תנאי, והתנאי יהיה כפי שקבע בית משפט קמא; וכן להטיל עליו קנס בסך 000, 2ש"ח או 20ימי מאסר תמורתו. השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה. השופט א' בייזר: אני מסכים. לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתו של כב' השופט ז' המר, לדחות את הערעור על ההרשעה; לקבל את הערעור על גזר הדין ולהמיר את העונש שהוטל על המערער במאסר על תנאי של 6חודשים לתקופה ובתנאי כפי שקבע בית משפט קמא וכן קנס בסך 000, 2ש"ח או 20ימי מאסר תמורתו.משטרהשוטר