מעצר על זיוף תעודת זהות

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר על זיוף תעודת זהות: 1. בפני ערר שהגיש העורר על החלטתו של בית משפט השלום (כב' השופט צבן) שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים. נגד העורר הוגש בבית משפט השלום כתב אישום המייחס לו עבירות של זיוף תעודת זהות, שהייה בישראל בניגוד לחוק וגניבה. התביעה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביום 10.3.98 החליט בית המשפט קמא להיעתר לבקשה והורה על המעצר. 2. ב"כ העורר טוען כי בית משפט קמא שגה בהחלטתו בקבעו כי אזור "C" הוא חלק ממדינת ישראל ולבית המשפט לא היתה סמכות לדון בעניינו של העורר. עוד טוען ב"כ העורר כי קיימת במקרה זה חלופת מעצר וניתן לשחרר את העורר ולהבטיח את התייצבותו במשפט בערבויות הולמות. 3. התביעה מתנגדת לשחרורו של העורר בתנאי ערבות. לטענתה, נפלה טעות טכנית בהחלטת בית משפט קמא כשנאמר שהעורר נתפס בשטח "C" שכן אין חולק כי בשטח "C" אין סמכות לבית משפט ישראלי. התביעה טוענת כי מדובר בעניין טכני שכן לא היה חולק מהו המקום בו נתפס העורר ולטענתה מקום זה נמצא בבירור בשטח ישראל כפי שניתן לראות מעדות השוטר ומהמפות שהוצגו בבית המשפט. עוד טוענת התביעה כי אם העורר ישוחרר הוא לא יתייצב למשפטו ואין לרשויות האכיפה בישראל כל אפשרות לאכוף אותו להתייצב ולעמוד לדין על העבירות המיוחסות לו. 4. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ועיינתי במסמכים שהוגשו הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות: א. אין חולק כי העורר נתפס על ידי שוטרי מג"ב במקום המכונה "כביש עוקף פיקוד מרכז". כפי שהסבירה התביעה, והסברה מסתבר, מקור הטעות נבע מכך ששוטר מג"ב התייחס לשטח "C" במשמעות שונה והתכוון לסימון וחלוקה פנימית של כח מג"ב. מהמפה שהציגה התביעה ניתן לראות בבירור שמדובר בחלוקה לצרכים שונים ואין הכוונה לשטח "C" במובן אליו מתכוון ב"כ הנאשם. התביעה הציגה מפה מאושרת המצורפת להסכמים עם הרשות הפלשתינאית וניתן לראות בה שהשטח בו נתפס העורר אינו שטח "C" אלא שטח הנמצא בתחום השיפוט של מדינת ישראל. יש לדחות את טענת ב"כ העורר כי היה על התביעה להוכיח עניין זה באמצעות תעודה מטעם שר החוץ. מדובר בשלב של מעצר עד תום ההליכים, בו ניתן להסתפק בהצגת תשתית ראייתית לכאורה. בעניין זה היתה התביעה רשאית להסתפק בחומר שהציגה בפני בית המשפט ממנו עולה לכאורה כי קמה לבית המשפט בישראל סמכות לדון את העורר. ב. העורר אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו. במצב דברים זה התמקד בית משפט קמא בשאלה אם די בעובדה שמקום מגוריו של העורר ברמאללה כדי שתקום נגדו עילת מעצר בחשש של הימלטות מאימת הדין [סעיף 21 (א) (1) (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים)] והאם לא ניתן להסיר חשש זה על ידי חלופת מעצר בתנאי ערבות לפי סעיף 21 (ב) (1) לחוק. בענייננו קיימות ראיות לכאורה נגד העורר על זיוף תעודת זהות וכניסה לישראל שלא כדין וכן על עבירה של גניבה. בתי המשפט חזרו וקבעו כי מקום מגוריו של נאשם, ככל שהוא משליך על יכולתו להבטיח את התייצבותו למשפט, נמנה על השיקולים של בית משפט בבואו לבחון קיומה של עילת מעצר בשל חשש לסיכול ההליכים המשפטיים: "כאשר מקום המגורים - ומרכז החיים - של נאשם, מצוי בשטח האוטונומיה, על בית המשפט לתת את דעתו לקשיים הכרוכים, מטבע הדברים, בהבטחת התייצבותו של הנאשם לדין: ראשית: הקשיים הכרוכים בעצם הזימון לדין ובמיוחד בהוכחתו; ושנית - הקשיים הכרוכים באכיפתו של הזימון, ובמיוחד במעצרו של הנאשם והבאתו לבית המשפט. מצב הדברים הנוכחי - המצוי בידיעתו השיפוטית של בית המשפט, החי בתוך עמו והער ומודע למתרחש סביבו - נותן לנאשם תושב האוטונומיה בחירה ממשית, אם להתייצב לדיון בפני בית משפט מחוץ לשטח האוטונומיה אם לאו; והדעת נותנת, כי במקום שצפוי לנאשם, אם יורשע, עונש מאסר, יטה הנאשם שלא להתייצב לדיון, אלא אם כן יהיה כרוך בכך "הפסד" שהנאשם אינו יכול להרשות לעצמו" (בש"פ 4757/97 ג'אמל עבד נ' מדינת ישראל, מפי כב' השופט קדמי, לא פורסם). ג. בית המשפט חייב לשקול תמיד אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרכים שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה. השופט המלומד של בית משפט קמא שקל את הנסיבות של ביצוע עבירה חמורה שהפכה למכת מדינה ומהווה סיכון לציבור ואת מקום מגוריו של העורר והקשיים הכרוכים בהבאתו לבית המשפט והחליט כי נוכח העובדה שלא הוצגה בפניו חלופה ראויה למעצר, במיוחד על רקע העובדה שמדובר באדם שהראה כבר כי הוא יכול להחליף זהויות ללא קושי על ידי זיוף, אין תחליף הולם למעצר ולפיכך ציווה על מעצרו. לא מצאתי כל פגם בשיקוליו של בית משפט קמא אשר שקל ואיזן נכונה את השיקולים הנדרשים. העונש הצפוי לעורר, אם יורשע, יכלול קרוב לוודאי עונש של מאסר בפועל גם אם לא לתקופה ממושכת וכמי שצפוי לעונש זה קיים חשש שהעורר ינסה להתחמק מאימת הדין ובאין כל דרך ממשית להבטחת התייצבותו, אין בתנאי ערבות כדי להבטיח את מניעת הסיכון מהימלטות העורר ואת הבטחת התייצבותו למשפט. מדובר בכתב אישום שעניינו יסתיים תוך זמן קצר יחסית ומכל מקום העורר יוכל לשוב ולפנות לבית המשפט אם הדיון בעניינו יתמשך בשל גורמים שאינם תלויים בו. לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי החלטת בית משפט קמא בדין יסודה ולא מצאתי טעם המצדיק התערבות בה. לפיכך אני מחליטה לדחות את הערר. מעצרמסמכיםמשרד הפניםתעודת זהותזיוף