נטישת דיור מוגן

מה הדין בסוגיית נטישת דיור מוגן ? הלכה פסוקה היא כי בעל הבית התובע פינוי חייב לשכנע את בית-המשפט שהדייר נטש את המושכר לחלוטין, על מנת לא לשוב אליו, ונטל שכנוע זה נשאר על שכמו של התובע מתחילת הדיון ועד סופו (ראה ע"א 170/63 שלום ישראל ואח' נ' מרדכי ורחמים חיזק, פ"ד י"ז 2498). עוד נפסק כי לצורך הוכחת נטישה, על בעל הבית להוכיח כי הדייר עזב את המושכר וכי אין בכוונתו לחזור, כאשר הכוונה לחזור מורכבת משני יסודות מצטברים: האחד, הרצון לחזור, והשני, סיכוי ממשי לחזרה. (ע"א 977/91 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' מוחמד זכי נוסייבה, פ"מ מו (5), 758). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נטישת דיור מוגן: 1. בתביעה זו עותרים התובעים להורות על פינויו של הנתבע מחנות הידועה כחלקה 6/10 בגוש 12454, והנמצאת ברח' הרצל 8 בחיפה (להלן "המושכר"). בנוסף הם עותרים למתן סעד כספי בגין דמי שימוש ראויים בסך של 90,000 ₪. את תביעת הפינוי הם משתיתים על שתי עילות: נטישה וביצוע שיפוצים ושינויים במושכר ללא הסכמתם. 2. העובדות הצריכות לענייננו הינן כדלקמן: התובעים הינם הבעלים של המושכר. הנתבע הינו איש עסקים בעל דרכון צרפתי, המנהל עסקים בצרפת, מרוקו ובישראל. 3. ביום 1.9.79 שכר הנתבע את המושכר בשכירות מוגנת, ומאז הוא מנהל בו, באמצעות אחרים, חנות לממכר תכשיטים ושעונים על פי הנטען. 4. ביום 28.4.03 השכיר הנתבע את המושכר, בהסכמת הבעלים, למר אלי אלפסי, אשר המשיך וניהל בו חנות לממכר תכשיטים ושעונים. 5. ביום 10.5.07 הודיע הנתבע לתובעים על הפסקת שכירות המשנה ועל רצונו לעשות שימוש עצמי במושכר, וכן על כוונתו לבצע בו שיפוצים לצורך התאמתו לשימושו העצמי (נספח ג' לתצהיר הנתבע נ/4). 6. ביום 23.10.07 שיגרו התובעים לנתבע מכתב שבו הודיעו לו כי הם אינם מסכימים לשיפוץ המבוצע במושכר, וביקשו להפסיקו לאלתר (נ/1). 7. ביום 31.10.07 השיב להם ב"כ הנתבע דאז כי המושכר הינו במצב תחזוקתי ירוד וכי השיפוץ הינו חיוני והכרחי מטעמי בטיחות. לפנייתו הנ"ל הוא צירף מכתב של מהנדס קונסטרוקציה מר איליה קפלן שבו נרשם כי העמודים התומכים בגלריה רקובים וכי קיימת סכנה לקריסתם, על כן יש להחליפם באופן מיידי. עוד צוין כי הוצאת כספות מהחנות לבקשת הנתבע, תגרום נזק לריצוף, ומשכך, יהיה צורך להחליפו. עוד הומלץ על החלפת צנרת מים וביוב עקב מצבם הנוכחי הגורם לרטיבות בקירות כפי שצוין במכתב הנ"ל (נספח ו' לתצהיר הנתבע נ/4). 8. ביום 19.11.07 השיבו התובעים לנתבע כי השיפוץ המבוצע במושכר משנה את תוואי המושכר ואופיו, וחזרו וציינו כי הם לא נתנו את הסכמתם לביצועו (נספח ח' לתצהיר הנתבע נ/4). 9. הנתבע המשיך בביצוע עבודות השיפוץ, אולם העבודות נמשכו כ-15 חודשים, והסתיימו בסוף שנת 2008 עקב ביצוע עבודות תשתית נרחבות שבוצעו על ידי עירית חיפה באזור, על פי הנטען. 10. יצוין כי במהלך ההתכתבויות שפורטו לעיל, שלח הנתבע לתובעים, בימים 18.7.07 ו- 31.10.07, שתי המחאות בנקאיות בגין דמי השכירות של המושכר, עבור השנים 2007 ו-2008, וההמחאות הנ"ל נפדו על ידי התובעים. 11. ביום 21.1.09 שלח הנתבע לתובעים המחאה בנקאית בגין דמי שכירות עבור שנת 2009, אולם התובעים סירבו לפדותה בטענה כי הנתבע נטש את החנות, ודרשו ממנו לפנות את החנות ולשלם להם שכר דירה ראוי בסך של 12,000 ₪. 12. הנתבע דחה את דרישתם הנ"ל, וביום 12.7.09 הגישו התובעים את התביעה דנן שבה עתרו כאמור להורות על פינויו של הנתבע מהמושכר, בגין שתי עילות: נטישה וביצוע שיפוצים ושינויים במושכר ללא קבלת הסכמתם. יודגש כי דרישת הפינוי שנשלחה על ידי התובעים לנתבע עובר להגשת התביעה, התבססה על עילת הנטישה בלבד, כפי שהדבר עולה מההתכתבויות שהיו בין הצדדים, וכי העילה השנייה, היינו ביצוע שיפוצים במושכר ללא הסכמתם, "נולדה" רק עם הגשת התביעה. 13. העדויות מטעם התובעים העידו תובע מס' 2 מר צבי גרשגורן (להלן "התובע"), ומר ערן וולקו, שמאי מקרקעין אשר ערך חוות דעת בעניין גובה דמי השימוש הראויים החלים על המושכר (ת/1). מטעם הנתבע העידו הנתבע בעצמו, ומר שמעון כהן העוסק בנדל"ן ואשר ליווה את ביצוע עבודות השיפוץ במושכר מטעם הנתבע, וכן המהנדס מר איליה קפלן. 14. דיון אקדים ואומר כי לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי אותן על רקע חומר הראיות שהוגש, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להדחות, על שתי העילות הנטענות בה. 15. עילת הנטישה התובעים טענו כי הנתבע נטש את המושכר בתחילת שנת 2008 ו/או בסמוך לכך, ומאז הוא לא מחזיק בו יותר. הנתבע לעומתם טען כי בסמוך לאחר קבלת החזקה במושכר (בחודש 5/07), הוא החל בביצוע עבודות שיפוץ בו אשר התארכו למשך כ-15 חודשים, עקב עבודות תשתיות נרחבות שבוצעו באזור על ידי עירית חיפה. לאחר סיום העבודות הנ"ל בסוף שנת 2008, הוא המשיך וממשיך לנהל במושכר חנות לממכר תכשיטים ושעונים, אם כי הוא אינו נוכח פיזית במושכר באופן קבוע, בשל נסיעותיו ומצבו הבריאותי כפי שעולה מהאישור הרפואי שהוגש וסומן נ/5. במצב דברים זה טוען הנתבע כי לא מתקיימת כלפיו עילת נטישה, ומשכך, כי דין התביעה נגדו להדחות בעילה זו. 16. המסגרת הנורמטיבית הלכה פסוקה היא כי בעל הבית התובע פינוי חייב לשכנע את בית-המשפט שהדייר נטש את המושכר לחלוטין, על מנת לא לשוב אליו, ונטל שכנוע זה נשאר על שכמו של התובע מתחילת הדיון ועד סופו (ראה ע"א 170/63 שלום ישראל ואח' נ' מרדכי ורחמים חיזק, פ"ד י"ז 2498). עוד נפסק כי לצורך הוכחת נטישה, על בעל הבית להוכיח כי הדייר עזב את המושכר וכי אין בכוונתו לחזור, כאשר הכוונה לחזור מורכבת משני יסודות מצטברים: האחד, הרצון לחזור, והשני, סיכוי ממשי לחזרה. (ע"א 977/91 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' מוחמד זכי נוסייבה, פ"מ מו (5), 758). 17. בענייננו, התובעים לא הצליחו להוכיח את טענת הנטישה על שני היבטיה, העובדתי והנפשי. בהיבט העובדתי, גרסתם של התובעים בדבר מעשה הנטישה התבססה על עדותו של התובע שהיתה עדות כללית שלא ניתן היה לבסס עליה ממצא משפטי, וזאת בצד היותה עדות יחידה שלא זכתה לשום סיוע. כך למשל, כשנשאל התובע בחקירתו הנגדית אודות מקור ידיעתו על נטישת המושכר הוא השיב כי מדי פעם הוא היה מבקר בשכונת הדר והיה רואה שהחנות סגורה, אולם משנתבקש להתייחס בתשובתו הנ"ל לנקודות זמן מוגדרות, הוא השיב כי אינו יודע (עמ' 19 ש' 33-28, עמ' 20 ש' 4-1). ברי הוא כי לא ניתן לבסס מסקנה משפטית בדבר נטישה על תשובות כגון אלה. 18. בניסיון נוסף להוכיח את טענת הנטישה שהועלתה על ידם, הגישו התובעים, לאחר סיום פרשת ההגנה, בהסכמת הנתבע, שתי תעודות עובד ציבור שמתייחסות לצריכת חשמל ומים במושכר, בתקופה הרלוונטית לתביעה (ת/4 ו-ת/5). אולם האישורים הנ"ל מלמדים על קיום צריכת מים במושכר בשנים 2007 ו-2008, אם כי צריכה מינימאלית, וכן על קיום צריכת חשמל בשנים 2007 עד 2010. צריכה זו אינה מתיישבת עם טענת הנטישה שהועלתה על ידי התובעים, וזאת בשים לב שבתקופות הנ"ל בוצעו עבודות שיפוץ במושכר כטענת הנתבע. יתרה מכך, לא הוגשו דוחות לגבי תקופות עבר, שמהם ניתן היה ללמוד על הצריכה הממוצעת של מים וחשמל במושכר, ולהשוותם לצריכה המופיעה בדוחות הנ"ל. ודוק, עסקינן בחנות לממכר תכשיטים, שצריכה מינימאלית של מים בה, אינה אמורה להוות דבר חריג. 19. מכל מקום, אף אם מדובר, לגבי חלק מהתקופה, בצריכה מינימאלית שמקורה בפעילות עסקית מוגבלת במושכר, הרי כבר נפסק כי אין מדקדקים עם הדייר לגבי מידת השימוש העסקי שלו במושכר, ודי אם פעילותו העסקית, בעסק שלו, היא מוגבלת או חלקית בכדי לזכות בהגנת החוק על מעמדו כדייר (ע"א 417/79 יעקב מרכוס נ' צבי המר ואח', פ"ד לז (2) 337). 20. לעומת התשתית העובדתית המינימאלית שהוצגה על ידי התובעים להוכחת טענת הנטישה כמתואר לעיל, הנתבע הביא ראיות ועדים להוכחת טענתו בדבר ביצוע עבודות השיפוץ במושכר, ולגבי משך הזמן שבהם נמשכו עבודות אלה, והעדויות שנשמעו בעניין זה, לא הופרכו על ידי התובעים, לרבות לא על ידי בעלי עסקים סמוכים שיכלו לשפוך אור על משך הזמן של ביצוע העבודות במושכר. לא נעלמו מעיניי הקשרים העסקיים בין הנתבע לבין מר שמעון כהן אשר ליווה את ביצוע העבודות במושכר ואשר העיד על משך התארכותן, אולם עדותו בהקשר זה לא נסתרה על ידי התובעים כאמור בכל ראיה ו/או עדות אחרת, הגם שיוזכר כי נטל השכנוע להוכחת מעשה הנטישה מוטל על שכמם של התובעים. 21. עבודות השיפוץ הסתיימו כאמור בסוף שנת 2008, ומאז המשיך הנתבע לנהל במושכר חנות של מכירת תכשיטים ושעונים. ראיה לכך ניתן למצוא בעדותו של התובע שבה מסר כי במושכר מתנהלת פעילות של מכירת תכשיטים ושעונים מזהב, אם כי נמכרים בו לדבריו גם דברים שאינם מזהב. 22. במצב דברים זה, הנני קובעת כי התובעים לא הצליחו להוכיח את טענת הנטישה במישור העובדתי. 23. גם במישור הנפשי, לא הצליחו התובעים להוכיח קיומו של יסוד זה המתבטא בהעדר כוונה לחזור למושכר. במה דברים אמורים! עצם העובדה שהנתבע ביצע שיפוצים נרחבים במושכר, אף לדידם של התובעים, בעלות של כ-150,000 ₪, משמיטה מניה וביה את טענת הנטישה שהועלתה על ידי התובעים, ומחזקת את כוונתו של הנתבע להמשיך ולנהל את עסקו במושכר. בנוסף הוכח כי הנתבע שילם לתובעים את דמי השכירות החלים על המושכר לגבי התקופה שבמחלוקת, והמשיך לשלם את כל המיסים וההוצאות השוטפות החלים על המושכר באופן סדיר. ברי הוא כי מצב נתון זה אינו מתיישב עם העדר רצון או העדר כוונה להחזיק במושכר. 24. התובעים ניסו להיתלות בעובדה שהנתבע הינו בעל דרכון צרפתי שאינו נמצא במושכר בקביעות. אולם הוכח כי לנתבע כתובת קבועה בישראל, הגם שנפסק כי "דייר מוגן בבית עסק יכול שייחשב דייר מוגן, אף אם אינו נמצא שם באופן קבוע והעסק מנוהל בידי אחר" (פרשת נוסייבה המצוטטת לעיל). בנוסף, ראוי להפנות לסעיף 17 לתנאים הנוספים בחוזה השכירות שנחתם בין הצדדים ושבו צוין כי "המשכיר מצהיר בזה כי ידוע לו שהשוכר הינו תושב חוץ ומנהל את העסק באמצעות אחרים". 25. לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי התובעים לא הוכיחו את עילת הנטישה שנטענה על ידם, ומשכך דין התביעה להדחות בעילה זו. 26. ביצוע שיפוצים במושכר התובעים טענו כי הנתבע ביצע שיפוצים נרחבים במושכר ללא הסכמתם, שכללו הריסת גלריה והקמת גלריה חדשה, ריצוף המושכר מחדש, החלפת צנרת מים וביוב וכן החלפת חלון הראווה בחלון חדש. 27. המסגרת הנורמטיבית כידוע, העילה של עשיית שינויים ו/או שיפוצים במושכר אינה מנויה בין עילות הפינוי הקבועות בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, אם כי היא יכולה להיבחן באספקלריה של הוראת סעיף 131 (2) לחוק הקובעת כדלקמן: "על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי: (2) הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי" בע"א 460/77 שלומית דרוקר ואח' נ' חנניה פלטין, פ"מ לב (2), 809 נפסק כי "הפירוש הנכון של פסקה (2) לסעיף 131 הוא, שרק אם הותנה במפורש בין בעל הבית והדייר שאי-קיומו של תנאי מסויים נותן לבעל הבית את הזכות לתבוע פינוי, יכול בעל הבית לבסס את תביעתו על עילה זו". 28. על כן, בענייננו, נשאלת השאלה, האם ביצוע שינויים ו/או שיפוצים במושכר על ידי הנתבע כמתואר לעיל, מהווה הפרה של תנאי מתנאי השכירות, והאם הפרה זו מקנה לתובעים, על פי חוזה השכירות, עילת פינוי? בסעיף 6ה ' לחוזה השכירות (נספח א' לתצהיר הנתבע נ/4) נקבע כדלקמן: "השוכר מתחייב- לא לשנות את המושכר באיזה אופן שהוא, וכן לא להוסיף לו כל דבר בלי קבלת רשות בכתב מאת המשכיר וכל הוספה או שינוי שיעשו במושכר יחשבו כרכושו של המשכיר אלא אם ידרוש המשכיר מאת השוכר לסלקם, ובמקרה זה על השוכר לעשות זאת על חשבונו הוא, ולמשכיר הרשות לעשות זאת על חשבון השוכר" בסעיף 10 נקבע כדלקמן: "אם השוכר יפר או לא יקיים איזה תנאי או התחייבות הכלולים בחוזה הזה וגם/או אם השוכר לא ישלם בזמן איזה שהוא סכום שהוא חייב בו לפי החוזה הזה וגם/או ......... אזי בכל אחד מהמקרים הנ"ל יחשב החוזה הזה כבטל ומבוטל ומבלי לפגוע בזכותו לקבל כל סעד או תרופה אחרים, המשכיר יהיה רשאי לתובע מיד את פנוי המושכר בלי כל צורך בהודעה או התראה כל שהיא.... " 29. האם סעיף 10 הנ"ל מקנה לתובעים עילת פינוי למקרה של הפרת סעיף 6ה' על ידי הנתבע, או שמדובר בתניה גורפת הנעדרת כל תוקף מחייב מכח הוראת סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970? סוגיה זו נידונה בע"א 121/84 יעל בר-עקיבא-מוזס ואח' נ' אלף. יוד. בית. דלת. (א.י.ב.ד.) בע"מ ואח', פ"ד לח (4), 673, ושם נפסק כי למרות שמדובר בתניה גורפת שאינה תקפה לעניין ביטול החוזה, אלא שהיא תקפה בכל הנוגע לתרופת הפינוי. משמעות הדבר בענייננו היא שהפרתו של סעיף 6ה' לחוזה השכירות, מקנה לתובעים זכות לתבוע את פינוי המושכר, על פי סעיף 131 (2) לחוק הגנת הדייר. 30. אם כן, השאלה הראשונה הדרושה הכרעה היא האם הפר הנתבע את התחייבותו המפורטת בסעיף 6ה' לחוזה השכירות, הפרה המקנה לתובעים את הזכות לפנותו מהמושכר? לאחר שבחנתי את הראיות, לא שוכנעתי בקיומה של הפרה כאמור ממספר טעמים: א. בסעיף 6ה' הנ"ל התחייב הנתבע "לא לשנות את המושכר באיזה אופן שהוא, וכן לא להוסיף לו כל דבר בלי קבלת רשות בכתב מאת המשכיר". עבודות השיפוץ שבוצעו על ידי הנתבע במושכר כללו פירוק הגלריה הישנה ובניית חדשה במקומה, פירוק הריצוף הישן והתקנת חדש במקומו, פירוק צנרת המים והביוב הישנים והתקנת חדשים במקומם, ופירוק חלון הראווה והתקנת חדש במקומו. ספק בעיני אם עבודות אלה הינן בגדר שינויים ו/או תוספות במושכר שאליהם התייחס סעיף 6ה' לחוזה השכירות. ב. מעדויות ההגנה אשר לא נסתרו, הוכח כי המדובר במושכר שהיה מוזנח במשך כ-40 שנה, וכי העבודות הנ"ל היו חיוניות והכרחיות אף מטעמי בטיחות. עוד הוכח כי במשך כחמישה חודשים, נמנעו התובעים מלהשיב לפניית הנתבע שבה הודיע להם על כוונתו לבצע שיפוץ במושכר, ואף נמנעו מלהתייחס באופן ענייני למכתבו של המהנדס מר קפלן שנשלח להם ביום 31.10.07, ושבו התריע על קיום סכנת קריסה של הגלריה במושכר (ראה סעיף 7 לעיל). גם כאשר ידעו התובעים על ביצוע עבודות השיפוץ במושכר על ידי הנתבע, הם נמנעו מלנקוט בכל הליך ו/או פעולה להפסקת עבודות אלה, ואף הסכימו לגבות את דמי השכירות החלים על המושכר עד סוף שנת 2008, שהוא המועד שבו הסתיימו עבודות השיפוץ לגרסת הנתבע. התנהגות זו יש בה כדי להעיד על ויתור מטעם התובעים על עילת פינוי הנובעת מביצוע עבודות השיפוץ במושכר, ויפים בעניין זה הדברים שנאמרו על ידי כב' השופט לנדוי (כתוארו אז) בע"א 74/62 יעקב קופרמן נ' אנצי'ו אנגלברג, פ"ד טז, 1714, ושבו נידונה סיטואציה של ביצוע תיקונים במושכר ללא קבלת הסכמת בעל הבית, כדלקמן: "המשיב השקיע מכספו בעבודת התיקונים, והמערער לא מיחה בידו, אלא הניח לו להמשיך בהוצאת הכסף. בנסיבות אלו היתה על המערער חובה לדבר, ושתיקתו מעידה לא רק על ויתור, אלא היא גם מהווה ראיה חזקה שממנה משתמעת הסכמת המערער לעשיית התיקונים" אמנם בענייננו, התובעים שלחו לנתבע שני מכתבים שבהם הודיעו לו על אי הסכמתם לביצוע עבודות השיפוץ, אך מלבד זאת, הם לא נקטו בכל הליך להפסקת העבודות הנ"ל עד לתביעה דנן, אשר הוגשה בחלוף כשנתיים מביצוע העבודות. אמנם אין לראות בכך כויתור מוחלט על זכויותיהם של התובעים בכל הנוגע לביצוע העבודות הנ"ל, כמו הזכות שהעבודות הנ"ל תיחשבנה כרכושם על פי סעיף 6ה' לחוזה השכירות, אולם לא שוכנעתי כי "ישיבתם על הגדר" בנסיבות הנ"ל, ולאור אופי השיפוץ שבוצע, מצדיקה הקמת עילת פינוי לזכותם. עוד יוזכר כי עילת הפינוי מחמת ביצוע השיפוצים במושכר לא עלתה כלל בהתכתבויות שהיו בין הצדדים עובר להגשת התביעה, והעילה היחידה שעליה התבססו התובעים אז, היא עילת הנטישה. הדבר אך מחזק את הרושם כי התובעים לא ראו בביצוע עבודות השיפוץ, עילה לפינוי המושכר, בשים לב למהות העבודות שבוצעו ואשר, מטבע הדברים, השביחו את המושכר שהיה מוזנח במשך שנים רבות כמצוין לעיל. ג. בסעיף 13 לתנאים הנוספים של חוזה השכירות נקבע, בין היתר, כדלקמן: "למרות האמור מעבר לדף יהיה השוכר רשאי לעשות שינויים ושיפוצים במושכר כמפורט להלן: א. להחליף את חלון הראווה ודלת הכניסה ובלבד שחלון הראווה והדלת לא יבלטו לצד המדרכה יותר מאשר חלון הראווה של החנות הסמוכה (דורית). ב. לשפץ את פנים המושכר כולל החלפת הריצוף, ובלבד שלא יפגע ביציבות המבנה, בתנאי מפורש כי כל עבודה או שינוי אשר עפ"י דין אסור לעשותה ללא היתר, יעשו אך ורק לאחר קבלת היתר" בהתבסס על הסיכום הנ"ל, טען הנתבע כי עבודות השיפוץ שבוצעו על ידו נעשו בהרשאה ואינם מהווים הפרה של חוזה השכירות. לעומתו טענו התובעים כי המדובר בהרשאה חד פעמית שניתנה בעת השכרת המושכר, ומשכך עבודות השיפוץ אשר בוצעו על ידי הנתבע ללא הסכמתם כמתואר לעיל, מהוות הפרה של חוזה השכירות. למרות שטענת התובעים שלפיה עסקינן בהרשאה חד פעמית הינה טענה סבירה לכאורה, אולם, הסכמות הצדדים נבחנות, בסופו של דבר, על פי לשון החוזה שנחתם ביניהם, ובהעדר הוראה המסייגת את ההרשאה הנ"ל לתקופת זמן מוגבלת, לא יכולתי לקבל את טענת התובעים בדבר ההרשאה החד פעמית. בנוסף, היות והתובע לא היה מעורב בחתימת חוזה השכירות נשוא ענייננו, אז לא ניתן היה לעמוד על אומד דעתם של הצדדים המתקשרים בעת החתימה על החוזה, ומה שנותר בפניי זה לשון החוזה שאינה מגבילה את זכותו של הנתבע בביצוע שינויים ושיפוצים במושכר כמפורט בסעיף 13 לתנאים הנוספים. 32. המסקנה מהאמור לעיל היא שלא שוכנעתי כי ביצוע השיפוצים במושכר על ידי הנתבע היווה הפרה של חוזה השכירות המקנה לתובעים עילת פינוי. 33. התוצאה מכל האמור לעיל היא שהנני דוחה את התביעה על שתי עילותיה. כפועל יוצא מכך, נדחית גם התביעה לתשלום דמי שימוש ראויים. התובעים ישלמו לנתבע שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. דיור מוגן