סמכות פקח חניה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות פקח חניה: בעתירה שלפני מלין העותר על כך שהוענקו סמכויות שוטרים למאות מעובדי עיריית תל-אביב-יפו, "זאת בניגוד לפסק דין של בית המשפט העליון בג"ץ 39/82". . העותר מבקש מבית משפט זה "לחייב בצו מיידי להפסיק את פעולת רישום קנסות פליליים של דוחות חניה לאזרחים על ידי מאות מעובדי עיריית תל-אביב-יפו ולהפסיק מיידית את כל פעולות הגבייה של דוחות החנייה שלא כדין". 1. רקע עובדתי ומהלך הדיון בעתירה ברקע להגשת העתירה הליכים שננקטו כנגד העותר בגין עבירותיו על חוק העזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), תשמ"ד - 1984 (להלן: "חוק העזר"), בבית המשפט לעניינים מקומיים. במהלך הדיון הראשון, מיום 21.6.11, העלה העותר מספר טענות מקדמיות בעניין סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים לדון בקנסות החנייה ובעניין סמכויותיהם של הפקחים שרשמו את הודעות הקנס נשוא ההליכים. בית המשפט לעניינים מקומיים החליט, כי טענות העותר יידונו בשלב ההוכחות. ביום 30.11.11 הגיש העותר לבית משפט זה עתירה שכותרתה "בקשה להטיל מאסר וקנס על פי פקודת ביזיון בית משפט על המשיבים". הבקשה כוונה, בין היתר, כנגד מדינת ישראל, שתי שופטות בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב שדנו בעניינו של העותר, עיריית תל-אביב ובעלי תפקידים בעירייה, לרבות פקחים. יצוין, כי העתירה הוגשה לבית משפט זה לאחר שמזכירות בית המשפט העליון (מדור בלתי-מיוצגים), החליטה שלא לקבל לרישום את ההליך והשגת העותר כנגד החלטתה, נדחתה (החלטת כב' הרשם גיא שני מיום 18.11.11). בד בבד עם העתירה, הגיש העותר בקשה שכותרתה "בקשה דחופה מאד" לצו ביניים, שתוכנה דומה לתוכן העתירה. במהלך דיון ההוכחות בפני בית המשפט לעניינים מקומיים מיום 12.12.11, הודיע העותר כי הגיש עתירה מינהלית, שבמסגרתה הוא טוען כנגד סמכותם של הפקחים. משכך, הורה בית המשפט לעניינים מקומיים על עיכוב הדיון בעניינו של העותר עד להכרעה בעתירה שהגיש. בינתיים, ביום 18.12.11, נדחתה בקשת העותר למתן צו ביניים על ידי כב' השופט ד"ר ק' ורדי, בציינו כדלקמן: "לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, אני דוחה את הבקשה לצו הביניים. בקשת בזיון בית משפט יש להגיש בהליך בו מבוקשת הבקשה ולא בהליך שהמבקש לא צד לו. המבקש טוען כנגד מתן סמכויות של שוטרים לעובדי העירייה להגשת קנסות חניה וכתבי אישום בהסתמך על פסק הדין בהליך בבג"צ 39/82 ומבקש צו עשה זמני לבטל ולהפסיק את מינוי סמכויות שוטרים לפקחי העירייה. מעבר לכך שלטעמי סיכויי העתירה נמוכים ביותר, אין מקום לצו עשה זמני המשנה את המצב הקיים עשרות שנים הזהה למעשה לסעד העיקרי." לאחר מכן, התיק נקבע לפני. העותר קובל על כך שניתנו סמכויות שיטור, לטענתו שלא כדין, לעובדי עיריית תל-אביב-יפו, המשמשים בתפקידי פיקוח, באופן שלפי הנטען אינו עולה בקנה אחד עם פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 39/82 הנפלינג נ' ראש עיריית אשדוד, פ"ד לו(2) 537 (1982). באותו עניין, נדונה עתירתם של תושבי העיר אשדוד שלהם עניין מיוחד בשמירת השבת, אשר הלינו על כך שחוק עזר לאשדוד (פתיחת בתי עסק וסגירתם), תשל"ו-1976 איננו מקוים באופן מלא וכי עיריית אשדוד איננה נוקטת צעדים מספיקים כדי לגלות את העבריינים ולהביאם לדין. העותר 4, אשר הוסמך כמפקח ללא שכר לשם אכיפת חוק העזר האמור, טען, בנוסף, כי הסמכתו בוטלה שלא כדין. בית המשפט העליון קבע שם, בין היתר, כי לא ניתן להעניק סמכויות של מפקח או סמכויות של שוטר למי שאינו נתון על-פי דין למרותה של הרשות, המעניקה לו את הסמכויות הסטטוטוריות ובלשונו של כב' הנשיא שמגר (שם, בעמ' 541): "...אין זה מתקבל על הדעת, כי סמכויות סטטוטוריות יוענקו לאדם פרטי, שאיננו משרת במערכת שכוננה על-פי דין או שאינו חלק ממערכת שלטונית מוגדרת, ואשר מעמדו, חובותיו וזכויותיו מתמצים אך ורק בכך שנמסרו לידיו סמכויות ביצוע...". משכך, קבע בית המשפט, כי לא היה מקום למנות את העותר 4 כמפקח, מלכתחילה. מהאמור עולה כי אין בפסק דין זה דבר עם ענייננו. למותר לציין גם, כי הליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט אינם האכסניה המתאימה לבירור טענות העותר. מטבע הדברים, התמקדה תגובתה המקדמית של המשיבה בטענות מקדמיות המצדיקות, לשיטתה, את דחייתה של העתירה על הסף. בדיון המקדמי מיום 15.4.12 אזכר העותר את סעיף 264 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"), כך שניתן היה להתרשם כי טענתו הינה כנגד מתן סמכויות שיטור לפקחי המשיבה, אשר אוכפים את הוראות חוק העזר באמצעות רישום דוחות חנייה. משכך, הגישה המשיבה כתב תשובה ובו התייחסות גם לגופה של הטענה. 2. טענות הצדדים העותר טוען, כי רק פקח עירייה שקיבל הכשרה והסמכה ממשטרת ישראל ויש ברשותו תעודה ממפקדי המחוז במשטרה, יכול לרשום דו"ח חניה על פי חוק העזר. המשיבה טוענת, כי העתירה לוקה בריבוי פגמים אשר די בכל אחד מהם כדי להביא לדחייתה. בפתח הדברים טוענת המשיבה, כי אין העתירה עומדת בתנאים שנקבעו בסעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס - 2000, באשר היא אינה מכוונת כנגד החלטה כלשהי של המשיבה, כי אם לביטול הוראת סעיף 264 (1) לפקודת העיריות או לשינויה. המשיבה טוענת עוד לשיהוי בהגשת העתירה, באשר החלטות המועצה בעניין מתן סמכויות שיטור לפקחים, שאליהן מתייחס העותר בעתירתו, ניתנו ביום 14.10.07 וביום 25.5.09, היינו ארבע שנים לפני הגשת העתירה. המשיבה טוענת גם לחוסר תום לב ולהעדר ניקיון כפיים מצדו של העותר בהגשת העתירה, הבאים לידי ביטוי בהעלאת טענות סרק, נטולות בסיס, שאינן ממין העניין, והכל כדי להימנע מחובתו לציית לחוק העזר ומנשיאת העונשים שהוטלו עליו כדין, בגין התנהגותו העבריינית. נטען גם להעדר עילה ולהיות העתירה טורדנית. המשיבה טוענת עוד, לגופם של דברים, כי פקחי העירייה אשר עוסקים ברישום דוחות חניה מוסמכים כדין מכוח סעיף 264 (1) לפקודת העיריות וכל שנדרש לצורך כך הוא החלטה של מועצת העירייה. הפקחים אינם נדרשים לעבור הכשרה משטרתית או לקבל תעודה ממפקד המחוז, כפי שטוען העותר. במענה לטענה זו של המשיבה טוען העותר, כי העירייה מבקשת להטעות את בית המשפט, באשר סעיף 264 לפקודת העיריות בוטל בשנת 1975. 3. מתן סמכויות שיטור לפקחים - המסגרת הנורמטיבית כאמור, טענתו של העותר בעיקרה הינה, כי רק פקח עירייה שקיבל הכשרה והסמכה ממשטרת ישראל, יכול לרשום דו"ח חניה על פי חוק העזר. העותר מאזכר בעתירתו את סעיף 77ד לפקודת התעבורה [נוסח חדש], שכותרתו: "מינוי פקחים וסמכויותיהם", אשר קובע כדלקמן: "(א) על אף האמור בכל דין, ראש רשות מקומית רשאי להסמיך פקחים, מבין עובדיה של הרשות המקומית, לעניין חוקי עזר והסדרי תנועה שנקבעו לפי סעיף 77ב. (ב) לא ימונה פקח כאמור בסעיף קטן (א) אלא אם כן - (1) משטרת ישראל הודיעה, בתוך חודשיים מפנייתו של ראש הרשות המקומית אליה, כי אין לה התנגדות למינויו מטעמים של שלום הציבור או ביטחון המדינה, לרבות בשל עברו הפלילי; (2) הוא עמד בתנאי כשירות וכן עבר הכשרה מתאימה בתחום חוקי העזר שהוא יופקד על אכיפתם ובתחום הסמכויות המסורות לו, ככל שהורה המנהל הכללי של משרד הפנים, בהסכמת ראש אגף התנועה במטרה הארצי של משטרת ישראל...". (ההדגשות שלי - מ' א' ג'). כותרתו של סעיף 77ב, שאליו מפנה סעיף 77ד, הינה "חוקי עזר והסדרי תנועה של רשויות מקומיות לצמצום זיהום האוויר" והוא קובע, כדלקמן: "(א) לשם צמצום זיהום האוויר בתחומה הנובע מתחבורה רשאית מועצת רשות מקומית, לאחר התייעצות עם המפקח, עם קצין משטרה ועם נציג שר הביטחון, להתקין חוקי עזר בדבר - (1) הסדרת התנועה של כלי הרכב בתחומה, כולו או חלקו, על ידי איסור או הגבלה של תנועת כלי רכב מנועי או סוגים של רכב מנועי באזור שתקבע; (2) האמצעים שיינקטו לגבי רכב הנוסע בניגוד לאיסור או להגבלה שנקבעו לפי פסקה (1); (3) חיוב הנוהג ברכב או בעליו בתשלום הוצאות הכרוכות בפינויו של הרכב מאזור שבו נקבעו איסור או הגבלה לפי פסקה (1); (4) פטור מלא או חלקי מתחולת הוראות חוקי העזר לרכב ציבורי או לסוגים של רכב ציבורי. (ב) אישרה מועצת רשות מקומית חוק עזר כאמור בסעיף קטן (א), יחתום עליו ראש הרשות המקומית וחוק העזר יפורסם ברשומות; ואולם לא יפורסם חוק עזר כאמור אלא כעבור תשעים ימים מהיום שהביא ראש הרשות המקומית את חוק העזר לידיעת השר ושר הפנים....". הנה כי כן, סעיף 77ד לפקודת התעבורה דן במינוי פקחים לעניין סעיף 77ב לפקודת התעבורה, שעניינו חוקי עזר והסדרי תנועה של רשות מקומית לצמצום זיהום האוויר בלבד ואין בו משום קביעה של אופן מינוי פקחים לעניין מתן דוחות חניה על פי חוק העזר. פקחים אלה ממונים מכוח סעיף 264 (1) לפקודת העיריות, שכותרתו "מתן סמכות תביעה לפקיד עירייה" ואשר בניגוד לנטען על ידי העותר, הינו בבחינת דין שריר וקיים. סעיף זה קובע, כדלקמן: "פקיד העיריה שנתמנה לפי הסעיפים 167-170 רשאי, אם הוסמך לכך על ידי החלטה של המועצה, ועל אף האמור בכל דין אחר, לעשות דברים אלה: (1) להשתמש בסמכויות הנתונות לשוטר בחוק סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, בנוגע לעבירה המפורשת בהחלטת המועצה שבסמכות בית משפט לעניינים מקומיים, כאמור בסעיף 55 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.. ". (ההדגשות שלי - מ' א' ג'). כאשר מדובר בעבירות על פי חוקי העזר העירוניים, בית המשפט המוסמך לדון בהן הוא בית המשפט לעניינים מקומיים, כמצוות סעיף 264 (1) לפקודת העיריות, זאת על פי האמור בסעיף 55(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. מכל האמור עולה, כי פקחים אשר עוסקים באכיפת חוק העזר שבו אנו עוסקים, לא מתמנים מכוח סעיף 77ד לפקודת התעבורה, אלא על פי סעיף 264(1) לפקודת העיריות. משכך, הם אינם נדרשים לעבור הכשרה משטרתית על ידי משטרת ישראל ולקבל תעודה ממפקד המחוז, כנטען על ידי העותר (ראו, לעניין זה, גם את פסק דינה של כב' השופטת אביגיל כהן בעפ"א (ת"א) 18027-03-12 גד ורקשטל נ' עיריית תל-אביב (ניתן ביום 6.6.12)). העותר מצטט בהרחבה בעתירתו מבג"ץ 2126/99 דה הס נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נד(1) 488 (2000) (להלן: "עניין דה הס"), כאשר טענתו הינה, ככל הנראה, כי לא ניתן להסמיך פקחים לרשום דוחות מסוג ברירת קנס. אולם, אין העניין הנדון שם דומה לענייננו; בעניין דה הס, החנה המערער את רכבו על המדרכה בניגוד לסעיף 39(א)(1) לחוק עזר לתל-אביב-יפו (שמירת הסדר והניקיון), תש"ם-1980, שהיא עבירה מסוג ברירת קנס. עבירת החניה בעניין דה הס הייתה לא רק עבירה לפי חוק העזר האמור, אלא גם עבירה מנהלית לפי חוק העבירות המנהליות, תשמ"ו - 1985 (להלן: "חוק העבירות המנהליות"). ההבדל בין שני דברי החקיקה התבטא בכך שהקנס בחוק העבירות המנהליות היה כמחצית מהקנס בחוק העזר. מטעמים מובנים, נהגה המשיבה, כבדרך השגרה, ליתן קנס לחונים על מדרכותיה רק בהתאם לחוק העזר. בית המשפט העליון קבע באותו עניין, כי משניתנה בידי העירייה האפשרות להטיל קנס מנהלי על עברייני חנייה, כי אז לא הייתה העירייה רשאית לנקוט כלפיהם בדרך של ברירת קנס, מבלי שנתקיימו תחילה תנאי סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות, הקובע כדלקמן: "קביעת עבירה כעבירה מינהלית אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשלה כתב אישום, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו, ובלבד שטרם שולם קנס מינהלי בשל אותה עבירה". משכך, ביטל בית המשפט העליון את ההליך שהיה תלוי ועומד בבית המשפט לעניינים ומקומיים. בענייננו, כאמור, המדובר בהליכים שננקטו כנגד העותר בגין עבירות על פי חוק העזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), תשמ"ד - 1984. העבירות, נשוא הדו"חות, הן עבירות קנס מסוג ברירת משפט. בעבירות מסוג זה, מקבל הנאשם לידיו הודעה לתשלום קנס ועומדת לו ברירה לבקש להישפט; אם יבקש להישפט יזומן לדיון. אם ישלם את הקנס וכן אם נמנע מלבקש להישפט, רואים אותו כמי שהורשע והוטל עליו עונש הקנס (ראו סעיף 229(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982). לנאשם עומדת גם אפשרות נוספת והיא פניה לתובע לשם ביטול הודעת הקנס (הדו"ח) (ראו סעיף 229(א)(1)). בעבירות קנס מסוג ברירת משפט, כתב האישום מוגש על ידי התובע. זאת, בשונה מעבירות ברירת קנס (ראו סעיף 222 לחוק), שאז הודעת הקנס מהווה את כתב האישום (ראו בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל אביב יפו, פ"ד נב(2) 542 (1998); ע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 715 (1999)). משכך, נראה כי, ממילא, פגם שנפל בהודעת הקנס שקדמה להגשת כתב האישום אינו בבחינת פגם בכתב האישום עצמו. העותר אזכר במהלך הדיונים לפני גם את החוק לייעול האכיפה והפיקוח העירוניים ברשויות המקומיות (הוראת שעה), תשע"א - 2011. לטענתו, יש ללמוד מהוראות חוק זה על האפשרות להסמיך פקח לסייע לשוטר, הא ותו לא. אולם, גם חוק זה איננו רלבנטי לענייננו, שכן הסמכת פקח לסייע לשוטר על פי חוק זה נועדה "לייעל את יכולת הפיקוח והאכיפה של רשויות מקומיות בעבירות שבתחום אחריותן וכן לאפשר להן לסייע למשטרת ישראל בפעולות למניעת אלימות, הכל בלי לגרוע מתפקידיהן של משטרת ישראל ושל הרשות המקומית על פי דין", וכן להפעיל ברשויות מקומיות מסוימות, שהמשיבה אינה נמנית עמן, לתקופת ניסיון, "מערך אכיפה עירוני שיסייע למשטרת ישראל בפעולות למניעת אלימות" (ראו סעיף 1 לחוק). כיון שכך, אין מקום לקבל את העתירה. לאור התוצאה שאליה הגעתי, לגופו של עניין, לא מצאתי לנכון להידרש לטענות המקדמיות שהעלתה המשיבה, במיוחד בנסיבות בהן העותר איננו מיוצג. 4. סוף דבר העתירה נדחית. העותר ישלם לעירייה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 6,000 ₪. הסכום הנ"ל יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. משפט תעבורהפקחיםחניהדוח חניה