סעיף 16 לחוק המקרקעין


סעיף 16 לחוק המקרקעין קובע כדלקמן:נ
"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".

מכוח הסעיף האמור נתונה זכות ההחזקה לא רק לבעלים של מקרקעין, אלא גם למי "שקיבל מהבעל הרשום את הזכות להחזיק בקרקע כגון שוכר, בר-רשות וכן מי שבתור קונה קיבל את זכות ההחזקה מהבעל הרשום שמכר לו":ב ע"א 77/50 מזרחי נ' אפללו, פ"ד לא(3) 433, 436 (וכן, ע"א 77/211 יצחק נ' שוורץ, פ"ד לג(1) 398 ורבים אחרים).


קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעיף 16 לחוק המקרקעין:

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב' הרשמת ל. צבר) מיום 20.6.97 בו נמחקה על הסף תביעה לסילוק יד שהוגשה על ידי המערערת נגד המשיבים.

2. בתביעה נטען כי המדינה, באמצעות מינהל מקרקעי ישראל (להלן - המינהל), הינה הבעלים של מגרשים מסויימים הנמצאים ברמלה (מגרשים 1 ו2- על פי תוכנית מפורטת, המהווים חלקי חלקות 5, 18, 26, 30 בגוש 4357; המגרשים יקראו להלן - הנכס). בכתב התביעה נאמר, שביום 1.5.96 זכתה המערערת במכרז שהוצא על ידי המינהל וכי בעקבות זאת נחתם בין המערערת ובין המינהל חוזה פיתוח לגבי הנכס (מסמכי המכרז וחוזה הפיתוח צורפו לכתב התביעה). תקופת הפיתוח, כאמור בחוזה הפיתוח, החלה ביום 1.6.96. על פי הנטען בכתב התביעה, המשיבים תפסו חזקה בצריף שנמצא בנכס בשנת 1953 ומאוחר יותר הוסיפו מבנים במקום. לגירסת המערערת בכתב התביעה, תפיסת החזקה על ידי המשיבים, וכן בנייתם של המבנים הנוספים, נעשו בלא הסכמת הבעלים. על סמך הטיעון האמור עתרה המערערת לסילוק ידם של המשיבים מהנכס.
משיבה 2 (להלן - המשיבה) הגישה בקשת רשות להתגונן שנתמכה בתצהירה. בתצהיר טענה המשיבה, כי היא מתגוררת במקום על פי חוזה שיש לה עם עיריית רמלה, וכי המבנה בו היא מתגוררת הוקם בשנת 1959 על פי היתר. כמו כן נטענה בתצהיר טענת התיישנות. המשיבה אף הסבירה כי בן זוגה, המשיב 1, הותירה עגונה מאז 1982, עת שעזב את הארץ. נעיר לגבי המשיב 1, כי הן בדיונים שנערכו בבית משפט קמא והן בפניינו התעלמו הצדדים מעובדת היותו בעל דין ועל כן איננו רואים צורך להתייחס לעניינו.

3. המשיבה עתרה לבית משפט קמא לתיקון בקשתה לרשות להתגונן. בקשת התיקון לא נתמכה בתצהיר,
וזה הוסף בעקבות החלטה של כב' הרשמת. מן התצהיר הנוסף עולה טענה שהבית בו מתגוררת המשיבה

אינו מצוי בתחומם של המגרשים נשוא הסכם הפיתוח. בבקשת התיקון עצמה נאמר, כי המערערת לא היתה רשאית להגיש את התביעה, מאחר ולא קיבלה יפוי כח מתאים. הרשמת הנכבדה נעתרה לבקשה לתיקון הבקשה לרשות להתגונן (החלטה מיום 6.3.97). במסגרת ערעור זה משיגה המערערת אף על ההחלטה האמורה. בעקבות ההחלטה שהתירה תיקון של הבקשה לרשות להתגונן נערך דיון בבקשה ובו העלתה המשיבה טענות מקדמיות, למחיקת התובענה על הסף.

4. הרשמת הנכבדה קיבלה שתי טענות שהועלו:נ הטענה הראשונה שנתקבלה היתה שהמינהל לא היה רשאי לאצול למשיבה את סמכותו לפנות פולשים מהנכס שבבעלותו. בקבלתה של הטענה התבססה כב' הרשמת על הוראות מסויימות בחוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך - 1960 (להלן - חוק המינהל), על החלטה מס' 2 של המינהל מיום 28.3.78 ועל פסק דין של עמיתנו הנכבד השופט ד"ר ג. קלינג, בסוגיית האצילה של סמכותו של המינהל:ב ה"פ (ת"א) 96/342 אורנוי לוי נ' בארותיים, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ומינהל מקרקעי ישראל, מיום 15.5.97 (שייקרא להלן - עניין בארותיים).
הטענה הנוספת שנתקבלה היתה, שהמערערת לא היתה רשאית להגיש את התביעה בשמה היא, וכי לא היתה יכולה לתבוע בשם המינהל, כל עוד לא היה בידיה יפוי כח מאת היועץ המשפטי לממשלה. בעניין זה הסתמכה הרשמת הנכבדה על הוראה מסויימת בחוזה הפיתוח, כפי שיפורט בהמשך.

דעתנו היא שלא היה מקום למחוק את התביעה על הסף.

5. במקרה דנא נעשה הסכם פיתוח בין המינהל לבין המערערת, לאחר שזו האחרונה זכתה במכרז שהוצא על ידי המינהל. מדובר במכרז שתואר כהזמנה לקבלת הצעות להחכרת מגרשים ברמלה "לבנית 96 יח"ד ולביצוע פינויים". עסקינן במכרז, אחד מיני רבים, המוצא בדרך דומה על ידי המינהל. הדרך המקובלת, הנהוגה זה שנים היא, שהיזם, אשר זכה במכרז, מתחייב לבנות על הקרקע תוך תקופה מסויימת, היא תקופת הפיתוח. לאחר מכן נערך חוזה חכירה לתקופה מוגדרת מראש בין המינהל לבין היזם.
במסמכי המכרז ובחוזה הפיתוח שנחתם ביום 9.8.96, יש התייחסות נרחבת לנושא של פינוי מחזיקים מן הקרקע נשוא ההסכם. במסמך המוכתר בכותרת 'תנאים למכרז' נאמר בתאור התחייבויותיו של הזוכה, כי עליו "לבצע על חשבונו את כל הפינויים ולהסיר המטרדים ... בתחום המגרשים" (סעיף 2). חוזה הפיתוח עצמו כולל מה שמוגדר כתנאים מיוחדים העוסקים ב"הרשאה לביצוע פינויים" (סעיף 5). במסגרת התנאים המיוחדים נתן המינהל למערערת הרשאה לבצע פינויים בתחום הנכס, וזו האחרונה התחייבה בצע את הפינויים (סעיף 5(ב)). המערערת אישרה, כי ידוע לה על אותם פינויים שעליה לבצע (סעיף 5(ג)). המערערת אף התחייבה לבצע את הפינוי תוך 36 חודש ממועד אישור העיסקה על ידי המינהל. להבטחת ההתחייבות לביצוע הפינוי התחייבה המערערת להפקיד בידי המינהל, תוך 60 יום ממועד הזכייה, ערבות בנקאות בסכום של 4 מיליון ש"ח (סעיף 5(ה)). המערערת התחייבה, כמו כן, להציב שמירה במתחם ולנקוט בכל הצעדים למנוע פלישה. כן הוסכם שהמערערת תהיה אחראית "בלעדית" לפינוי המתחם (סעיף 5(ז)). הוראה נוספת בגדר התנאים המיוחדים עמדה במרכז המחלוקת (סעיף 5(ד)). לפיה, אם המערערת מעוניינת לפנות לערכאות לסילוק ידם של פולשים, יביא המינהל את בקשתה לקבלת ייפוי כוח בפני היועץ המשפטי לממשלה (הסעיף הרלוונטי מצוטט במלואו בסעיף 10 להלן).

בצד התנאים המיוחדים כולל חוזה הפיתוח חלק המתואר "תנאי חוזה הפיתוח". במסגרתם של אלה כלולה הוראה האומרת שאם ימצאו מחזיקים בנכס, הרי חובת פינויים והוצאות הפינוי לא יחולו על המינהל (סעיף 8(ב)(1)). עוד נאמר שם שהימצאותם של מחזיקים לא תשמש הצדקה לאי מילוי הוראותיו של חוזה הפיתוח (סעיף 8(ב)(2)). יחד עם זאת, למערערת נתונה הרשות להודיע למינהל, תוך שלושה חודשים מחתימת חוזה הפיתוח, כי בשל הימצאותם של מחזיקים היא מעוניינת בביטול החוזה (סעיף 8(ב)(3)).


מן ההוראות שהבאנו עולה בבירור הסכמה בין המערערת לבין המינהל שזו האחרונה תטפל בנושא פינויים של פולשים ומשיגי גבול מן הנכס. המינהל לא רק שהסמיך במפורש את המערערת לעסוק בפינויים של מחזיקים, אלא אף שיחרר עצמו מהחובה לטפל בסילוקם של פולשים.

6. המינהל פועל על פי חוק המינהל. בסעיף 2(א) לאותו חוק, נקבע ש"הממשלה תקים מינהל מקרקעי ישראל... שינהל את מקרקעי ישראל". בנוסף להקמת המינהל נקבע בחוק שתוקם מועצת מקרקעי ישראל (להלן - המועצה), שתפקידיה לקבוע את המדיניות הקרקעית של המינהל, לפקח על פעולותיו ולאשר את תקציבו (סעיף 3). המועצה קיבלה במהלך השנים החלטות שונות באשר לפעילותו של המינהל. בהחלטה מס' 2 של המועצה, שנתקבלה ביום 28.3.78, נאמר כי המינהל הוא "הגוף היחידי המנהל את מקרקעי ישראל, בהתאם למדיניות הכלכלית שנקבעה על ידי המועצה" (סעיף 2 להחלטה). בהחלטה אף נאמר, כי המועצה משוכנעת ש"אין מקום ליטול מסמכויותיו [של המינהל] לניהול מקרקעי ישראל ולהעבירן לאחרים" (סעיף 3 להחלטה). האם ההוראות שבחוק המינהל ובהחלטה הנזכרת מנעו מן המינהל לאצול סמכותו למערערת לפנות פולשים מן הנכס, כטענת המשיבה?

7. נראה לנו שאין טוב מאשר להתייחס תחילה לעניין בארותיים. בדרך זו יובהר שהשאלה שהוצגה, בעקבות טענתה של המשיבה, איננה ממין העניין. יצויין עוד, כי בית משפט קמא הסתמך על פסק הדין שניתן בבית משפט זה בעניין בארותיים, אלא שבית משפט העליון קיבל את הערעור וביטל את פסק הדין בחלקו הרלוונטי:ו ע.א 97/3962 בארותיים, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' ארד (טרם פורסם; ניתן 29.10.98).

בעניין בארותיים מדובר היה במושב, שהיה מואגד כאגודה שיתופית, אשר החליט על הרחבתו. הקרקע היתה קרקע של המדינה. המינהל ניהל את המקרקעין מכוח חוק המינהל. על מנת לקבוע מי יהיו אלה שיקבלו מגרשים בשטח הנוסף נערכה הגרלה. לאנשים מסויימים שהתגוררו במושב, אך לא היו חברים בו, לא ניתנה אפשרות להשתתף בהגרלה. אותם אנשים עתרו לבית המשפט המחוזי וטענו כנגד החלטה מס' 737 של המועצה. אותה החלטה עוסקת בהרחבות של מושבים. טענתם של המבקשים כוונה במיוחד נגד סעיף 4(א) להחלטה. באותו סעיף נאמר שמגרשי מגורים יוחכרו על ידי המינהל למועמדים שיומלצו על ידי האגודה, בתנאי שהמועמד אינו נימנה על בעלי זכויות מסויימות או אינו חבר בגופים מסויימים (בעל נחלה, מגרש מגורים או משק עזר, בין באותו ישוב או בישוב אחר, וכן אינו חבר קיבוץ או מושב שיתופי). בית המשפט המחוזי קבע, כי בסעיף האמור האצילה המועצה לאגודות השיתופיות את שיקול הדעת של המינהל לגבי זהותם של אלה הזכאים לחכור מגרשים, הכלולים בגדר שטחי הרחבה במושבים. עוד נקבע על ידי הערכאה הראשונה, כי המועצה לא הייתה רשאית לאצול את הסמכות האמורה, שכן בחוק המינהל אין הסדר באשר לאצילת סמכויות. אי לכך נפסק בבית המשפט המחוזי שהסעיף הנזכר של החלטה 737 - בטל.

בערעור לבית המשפט העליון נתהפכה הקערה על פיה. נפסק, שאין בסעיף 4(א) של ההחלטה משום העברת הסמכות להחליט עם מי יתקשר המינהל בהסכם חכירה. עוד נקבע, כי על פי הסעיף האמור הוסמכה האגודה השיתופית להמליץ על מועמדים. המלצה כלשהי אינה מחייבת את המינהל ונשמרת לו הסמכות להחליט עם מי להתקשר בהסכם חכירה. על כן נתקבל הערעור.


8. חרף העובדה שהערעור בעניין בארותיים התקבל, טוענת המשיבה שאין בכך כדי לשנות באשר למקרה דנא. לטעמה, מהחלטתו של בית המשפט העליון עולה, כי המינהל אינו רשאי לאצול את סמכויותיו.
מקובל עלינו שאכן מפסק דינו של בית המשפט העליון ניתן ללמוד שהמינהל אינו רשאי לאצול את סמכותו להחליט עם מי יתקשר בחוזה חכירה לגבי מקרקעי ישראל. בחינה של עובדות מסויימות הנטענות בכתב התביעה, ושאין לגביהן מחלוקת, תגלה מיד שהמינהל לא אצל את סמכותו האמורה. המינהל הוציא מכרז "להחכרת מגרשים... לבניית 96 יח"ד ולביצוע פינויים". המערערת נטלה חלק במכרז וזכתה בו. המינהל הוא שהוציא את המכרז והוא שקבע מי הזוכה. כיצד ניתן לומר שמדובר באצילה של סמכות המינהל להחליט בעניין החכרת מקרקעין?! איננו מתעלמים מכך, כי בשלב בו עסקינן מדובר אך בהחלטה להתקשר בחוזה פיתוח. ברם, גם ההחלטה בדבר חתימת חוזה פיתוח נתקבלה על ידי המינהל עצמו ולא על ידי גוף אחר. יתרה מזו, חוזה הפיתוח אמור להוביל לחוזה חכירה; בסעיף 3(א) לתנאי חוזה הפיתוח נאמר במפורש, כי אם היוזם, היינו המערערת, תמלא אחר התחייבויותיה בחוזה הפיתוח, מתחייב המינהל לחתום עימה על חוזה חכירה.

המשיבה אינה חולקת על כך שהמינהל הוא שהחליט להתקשר עם המערערת בחוזה פיתוח, שאמור להוביל בהמשך לחתימתו של חוזה חכירה. טענתה היא שהמינהל אצל את סמכותו לסלק פולשים מקרקע שבניהולו, אף שלא היה רשאי לאצול סמכות זו. הבחינה של נושא זה דרך משקפיים של אצילה אינה נכונה. אין לנתק את הנושא של סילוק פולשים מהמסגרת הרחבה יותר של חוזה פיתוח והסכם חכירה. משרשאי המינהל להתקשר בחוזה פיתוח או בהסכם חכירה, רשאי הוא ממילא להסמיך את המתקשר עימו, במפורש או מכללא, לפעול לסילוקם של מסיגי גבול. ניתן לראות את הכוח האחרון, קרי לסילוק פולשים, כטפל ההולך אחר העיקר. אילמלא נחתם חוזה פיתוח בין המינהל לבין המערערת, ייתכן והיה מקום לבחון את השאלה מנקודת מבט של אצילת סמכויות. נניח, שהמינהל מתקשר בהסכם עם גוף כלשהו, על מנת שאותו גוף יפעל לסילוק פולשים מקרקעות המינהל. הנחתנו היא שאותו גוף לא התקשר בחוזה פיתוח עם המינהל. הנושא היחידי של ההסכם בין הצדדים הוא סילוק פולשים. הדוגמה שניתנה שונה באופן מהותי מן העובדות במקרה בו עסקינן. רק לעניין הדוגמה האמורה יכולה להתעורר שאלת האצילה, כפי שהוצגה על ידי המשיבה. מכל מקום, בשל ההבדל בין המקרים, אין צורך שנביע דעה לגבי הדוגמה שניתנה. זאת ועוד, וכפי שיוסבר בהמשך, אפילו לא היה נאמר דבר במפורש בחוזה הפיתוח בנושא הפינויים, הרי כוח זה היה נתון למערערת על פי סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן - חוק המקרקעין). על כן, אין מנוס מן המסקנה שלא נפל פגם בהסמכה שהסמיך המינהל את המערערת, במסגרת חוזה הפיתוח, לפעול לפינויים של פולשים מן הנכס.

9. סעיף 16 לחוק המקרקעין קובע כדלקמן:נ
"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".

מכוח הסעיף האמור נתונה זכות ההחזקה לא רק לבעלים של מקרקעין, אלא גם למי "שקיבל מהבעל הרשום את הזכות להחזיק בקרקע כגון שוכר, בר-רשות וכן מי שבתור קונה קיבל את זכות ההחזקה מהבעל הרשום שמכר לו":ב ע"א 77/50 מזרחי נ' אפללו, פ"ד לא(3) 433, 436 (וכן, ע"א 77/211 יצחק נ' שוורץ, פ"ד לג(1) 398 ורבים אחרים). לא יכול להיות ספק בדבר שזכותה של המערערת, ולו בתקופת הסכם הפיתוח, מגיעה לפחות כדי זכותה של בת-רשות. אין צורך שנימנה את כל הסעיפים שבחוזה הפיתוח מהם ניתן ללמוד על זכותה של המערערת להחזיק בנכס. כבר הזכרנו את סעיף 9 לתנאי חוזה הפיתוח בו נאמר, בין השאר, כי "היוזם מתחייב, במשך כל תקופת הפיתוח להחזיק את המגרש במצב תקין ולשמור עליו כמנהג בעלים השומר על רכושו...". בתקופת הפיתוח אמורה המערערת לבנות מבנים על הנכס (סעיף 5 לתנאים). אף מכך מתחייבת המסקנה בדבר זכות ההחזקה הנתונה למערערת בתקופת הפיתוח. אם יש צורך באסמכתה נוספת לקביעתנו בדבר זכות ההחזקה של המערערת וכוחה לתבוע מסיגי גבול, היא תימצא בפסיקה מפורשת של בית המשפט העליון העוסקת בחוזה פיתוח עם המינהל:ו ע"א 81/288 קרן תורה ועבודה נ' אגודת בית כנסת שנת הנצחון עולי אירן, פ"ד לח(4) 533. הרשמת הנכבדה לא התעלמה מפסק דין זה, אלא איבחנה בין המקרים. על פי גישתה, במקרה דנא היה על המערערת, על פי חוזה הפיתוח, אך לבצע פינויים ולבנות מבנים. לעומת זאת, במקרה שנדון בע"א 81/288, הייתה המערערת דשם אמורה אף לחתום על חוזה חכירה עם המינהל. לאבחנה זו אין יסוד, שהרי נאמר בחוזה הפיתוח במפורש, כי בעקבותיו, ובהנחה שהמערערת תקיים את התחייבויותיה, ייחתם עימה חוזה חכירה.

10. הקביעה הנוספת של הרשמת המלומדת, שהובילה למחיקתה של התובענה על הסף, הייתה, שאין המערערת רשאית לתבוע סילוק ידה של המשיבה מן הנכס בשמה היא וכל עוד לא ניתן לה יפוי כוח על ידי היועץ המשפטי לממשלה. הקביעה התבססה על האמור בסעיף 5(ד) של התנאים המיוחדים שבחוזה הפיתוח, שזו לשונו:נ
"במידה והיוזם יהיה מעונין לפנות לערכאות לצורך הפינויים יביא המינהל לאישור היועץ המשפטי לממשלה את בקשתו לקבלת יפוי כח לבא כוחו של היוזם לצורך הפנייה כאמור, ובלבד שהיוזם יציע למפונה דיור חליפי או סכום שווה ערך לדיור חליפי עפ"י הקריטריונים הנהוגים במינהל באותה עת לגבי מפונים".

לאור הוראה זו נטען, כי הדרך הבלבדית הנתונה למערערת לתבוע סילוק יד של המשיבה היא באמצעות תביעה שתוגש בשם המינהל, לאחר שתקבל יפוי כוח מן היועץ המשפטי לממשלה.
הסעיף המצוטט עוסק בתביעה שתוגש בשם המינהל ולא בשמה של המערערת. זו האחרונה אינה נזקקת ליפוי כוח מהיועץ המשפטי לממשלה לשם הגשת תביעה בשמה היא. כבר הסברנו את דעתנו שהמערערת רשאית לתבוע סילוק יד מכוח זכות ההחזקה שניתנה לה בחוזה הפיתוח. השאלה הנשאלת היא, האם בסעיף האמור יש התנייה על זכותה הנזכרת של המערערת. במילים אחרות, יש לשאול האם המערערת והמינהל הסכימו שתביעה לסילוק יד תוגש אך ורק בשמו של המינהל ואם המערערת תחפוץ לתבוע בשמו, היא תזדקק ליפוי כוח שיינתן על ידי היועץ המשפטי לממשלה.

ראוי לזכור נתון מרכזי והוא שהמשיבה איננה צד לחוזה הפיתוח. בתור צד זר להסכם היא טוענת שעל פי פירושו של חוזה הפיתוח הדרך היחידה לתובעה היא באמצעות תביעה שתוגש על ידי המינהל, כאשר המערערת תפעל כשלוחתו מכוח יפוי כוח שייתן לה היועץ המשפטי לממשלה. והנה מתברר, כי המינהל עצמו בדעה שונה. עמדתו של המינהל היא שסעיף 5(ד) הנזכר אינו מונע מהמערערת להגיש תביעה לסילוק יד בשמה היא. הדברים הובהרו על ידי עו"ד יהודית כהן בשם המינהל, במכתב מיום 8.12.96 (מוצג מש/1). מסתבר, אם כן, שהצדדים לחוזה הפיתוח - המערערת והמינהל - הינם בדעה אחת, לפיה רשאית המערערת לתבוע סילוק יד של פולשים מן הנכס בשמה היא. מה לה למשיבה, שאיננה כלל צד לחוזה לטעון, כי המערערת אינה יכולה לתבוע מכוחו?! אף אם היינו בדעה שחוזה הפיתוח אינו מאפשר למערערת להגיש תביעה בשמה שלה, לא היה בכך כדי להועיל למשיבה. הצדדים להסכם יכולים להגיע להסכמה מאוחרת, שתהא שונה מההסכמה המקורית. ניתן להתייחס למכתבה של עו"ד כהן כהסכמה מאוחרת, שהרי דעתה של המערערת תואמת את האמור במכתב.
אף אילמלא נכתב מכתבה של עו"ד כהן, היינו מגיעים לאותה מסקנה. דעתנו היא, שסעיף 5(ד) של התנאים המיוחדים עוסק אך ורק במקרה בו מעוניין היזם לתבוע סילוק יד בשם המינהל. במצב דברים מעין זה נזקק היזם ליפוי כוח מטעם המינהל. השאלה האם אכן יינתן יפוי כוח, נתונה להכרעתו של היועץ המשפטי לממשלה. במילים אחרות, האמור בסעיף אינו בא למצות את אפשרויות התביעה, מבחינת זהות התובע. הסעיף עוסק אך ורק בתביעה שהיזם מעוניין להגישה בשם המינהל. כאשר היזם מעוניין לתבוע בשמו הוא, כפי שעשתה המערערת, רשאי הוא לעשות כן על פי הוראות הדין הכללי, אם זכאי הוא להחזיק במקרקעין, כאמור בסעיף 16 לחוק המקרקעין. די אם נחזור ונזכיר, שעל פי התנאים המיוחדים (סעיף 5(ב)), התחייבה המערערת "לבצע כל הפינויים בתחום המגרשים". הוראה זו מספקת היא על מנת שתוסק מסקנה שהמערערת רשאית לתבוע סילוק יד של פולשים.
ראוי לציין, כי המערערת ביקשה להגיש ראייה נוספת בפנינו והיא יפוי כוח שקיבלה מן היועץ המשפטי לממשלה לשם הגשת תביעות לסילוק יד בשם המדינה. דחינו את הבקשה, אשר לא נתמכה בתצהיר.

מדיוננו עד כה עולה, שהמערערת הייתה רשאית להגיש את התביעה לסילוק ידם של המשיבים בשמה היא.
11. נציין עתה בקצרה עניינים נוספים שהועלו בפנינו והראויים להתייחסות. כבר ציינו, שבמסגרת הערעור תקפה המערערת אף את החלטתה של כב' הרשמת להתיר תיקון של הבקשה לרשות להתגונן. בהתחשב בשלב בו נמצא ההליך, לא מצאנו שיש ממש בהשגה בנושא זה. טענה נוספת שהעלתה המערערת הייתה, שהרשמת הנכבדה לא הייתה רשאית לדון בתקיפת החלטה מינהלית, היא ההחלטה בעניין אצילת הסמכות. אין מקום לטענה זו. סעיף 104 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, מחיל על רשם והדיונים בפניו הוראות שונות של אותו חוק, ביניהן את סעיף 76. סעיף זה עוסק בסמכות שבגררה. על כן, הייתה כב' הרשמת רשאית לדון במסגרת תקיפת עקיפין בטענה בעניין האצילה.

12. בטרם סיום רואים אנו לנכון להעיר הערה משלימה לגבי ההליך בפני הערכאה הראשונה:ב מדובר, כזכור, בטענה שיש למחוק את התביעה על הסף. שאלת המחיקה אמורה להיבחן אך ורק על סמך האמור בכתב התביעה ובנספחיו, ומתוך הנחה שהאמור שם אמת הוא (ע"א 49/109 חברה להנדסה ולתעשיה בע"מ נ' מזרח שירות לביטוח, פ"ד ה 1585). הצדדים התייחסו באופן חופשי להחלטות שונות של המועצה, כנראה מתוך הנחה שמדובר בדין, שאינו טעון הוכחה. מאחר וזו הייתה גישתם המשותפת של הצדדים, לא ראינו מקום לעורר סוגיה זו מיוזמתנו ואיננו מביעים דעה בעניין (לגבי התוקף הנורמטיבי של החלטות המועצה ראו, דותן, הנחיות מנהליות (1996), עמ' 47-46). כמו כן, במהלך הדיון בפני הערכאה הראשונה הוגש מכתבה של עו"ד יהודית כהן (שנזכר בסעיף 10 לעיל). המשיבה אמנם התנגדה להגשתו של המכתב, אך לא מן הטעם שאין מקום להגשת ראיות בעת שנדונה השאלה האם יש למחוק תביעה על הסף. יתרה מכך, בדיון בפנינו התייחסו שני הצדדים, בלא הסתייגות, למכתב האמור. לפיכך, אף אנו ראינו לנכון להזכיר את החלטות המועצה ולהסתמך על מכתבה של עו"ד כהן.
13. אשר על כן, הננו מחליטים לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין שמחק את התביעה על הסף. הדיון יוחזר לבית משפט קמא על מנת שבקשת הרשות להתגונן (המתוקנת) תידון לגופה. המשיבה תישא בהוצאות בשתי הערכאות בסכום של 6,000 ש"ח.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. זכות במקרקעין

  2. רישיון במקרקעין

  3. רשות חינם מקרקעין

  4. זכות חזקה במקרקעין

  5. מתחזק חוק המקרקעין

  6. חלוקת מקרקעין בעין

  7. מהי תביעה במקרקעין

  8. עסקה בחלק ממקרקעין

  9. סיום רישיון במקרקעין

  10. סעיף 16 לחוק המקרקעין

  11. התחזות בעסקת מקרקעין

  12. ביטול ייעוד מקרקעין

  13. דרישת הכתב במקרקעין

  14. סעיף 49 לחוק המקרקעין

  15. סעיף 71 לחוק המקרקעין

  16. פיצול תביעה במקרקעין

  17. סעיף 9 לחוק המקרקעין

  18. סעיף 40 לחוק המקרקעין

  19. סעיף 16 לחוק המקרקעין

  20. זכויות שביושר במקרקעין

  21. רישיון מכללא במקרקעין

  22. ביטול רישיון במקרקעין

  23. צו הפסקת שימוש במקרקעין

  24. עסקאות סותרות במקרקעין

  25. סעיף 18 ב לחוק המקרקעין

  26. תנאי מתלה בעסקת מקרקעין

  27. סעיף 55(ג) לחוק המקרקעין

  28. עשיית דין עצמי במקרקעין

  29. עסקת מקרקעין באזור שיקום

  30. רישיון בלתי הדיר במקרקעין

  31. ביטול החלטת רשם המקרקעין

  32. זכויות העירייה על מקרקעין

  33. תביעת השבה של חוכר מקרקעין

  34. זיהוי צדדים לעסקת מקרקעין

  35. רישום הערה במרשם המקרקעין

  36. ניצול זכויות בניה במקרקעין

  37. תביעה לפקיד ההסדר במקרקעין

  38. התחייבויות נוגדות במקרקעין

  39. בקשה לפדיון מקרקעין מעוקלים

  40. מכירת זכויות בחלק ממקרקעין

  41. שימוש מפריע במקרקעין פרטיים

  42. רשות מכללא לשימוש במקרקעין

  43. בקשה לעריכת מדידה של מקרקעין

  44. דיווח על עסקת מקרקעין בדיעבד

  45. הערה על יעוד מקרקעין תקנה 27

  46. בנייה ונטיעה במקרקעין משותפים

  47. רכישת מקרקעין בפרוייקט הרחבה

  48. התחייבות לעשות עסקה במקרקעין

  49. בדיקה במינהל לפני עסקת מקרקעין

  50. שימוש במקרקעין לגידול מרעה בקר

  51. מחלוקת לגבי תאריך רכישת מקרקעין

  52. עיכוב ברישום זכויות בעל מקרקעין

  53. תביעה על בניה על מקרקעין מוסדרים

  54. רשות שימוש במקרקעין לפי חוק הנפט

  55. סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין

  56. תביעה של פסול דין - זכויות במקרקעין

  57. החובה להציע למוכר מקרקעין לקנות בחזרה

  58. עסקת מקרקעין לפני חקיקת חוק המקרקעין

  59. תחרות בין זכויות נוגדות במקרקעי המינהל

  60. ביטול זכות הסותרת רישום בפנקס המקרקעין

  61. ביטול רישיון ללא תמורה ע''י בעל המקרקעין

  62. תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו למקרקעין

  63. בקשה להתקנת אנטנת שידור לחובבי רדיו במקרקעין

  64. איך מוכיחים שעסקה במקרקעין היא "פיקטיבית" ?

  65. ערר על החלטה להורות לתקן שטחים בנוגע למקרקעין

  66. סעיף 10 לחוק המקרקעין - תקנת השוק במקרקעין

  67. פגיעה עקיפה במקרקעין - פיצויים לפי סעיף 197 ?

  68. האם חלוקה בעין של המקרקעין תגרום נזק לצדדים ?

  69. ערר על החלטה לאשר תוספת לבית מגורים משותף במקרקעין

  70. ביטול מכר מקרקעין לאחר אישור סופי של ראש ההוצל''פ

  71. סעיף 5 לחוק המקרקעין - חיזוק בתים מפני רעידות אדמה

  72. תביעה שיינתן פסק דין המצהיר סכאות להירשם כבעלים במקרקעין

  73. נוהל לפיו יוכל כל שליח להגיש למשרדי רשם המקרקעין שני תיקים ביום בלבד

  74. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון