עדות מפריכה

תקנה 158[א][1] לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984 קובעת כי לאחר סיום פרשת ההגנה בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, להתיר לתובע, להביא ראיות מפריכות. ראיות מפריכות או ראיות הזמה, מותר להביא "במקרים יוצאים מן הכלל, כאשר התובע הופתע מטיעונו או מראיותיו של הצד שכנגד" [א' הרנון, דיני ראיות, חלק ראשון, עמ' 130]. עדות הזמה מביא תובע המעונין לסתור את ראיות ההגנה או להוכיח כי עדי ההגנה אינם דוברים אמת, גם ערעור מהימנות של עד מעדי ההגנה עשוי, במקרים מסוימים, להצדיק הרשאת הבאת עדות. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עדות מפריכה: פרשת התביעה הסתיימה בישיבה מיום 28.1.99 והתיק נקבע לשמיעת פרשת ההגנה ליום 27.6.99. בסיום פרשת התביעה נשאל עו"ד שור, בא כוח הנתבעת מס' 2, כמה עדים הוא עומד לקרוא והוא השיב: "עד אחד או שניים". בישיבה היעודה לכך העיד מטעם הנתבעים העד יגר נבו אשר הגיש חוות דעת של מומחה והוא נחקר עליה חקירה נגדית בידי עו"ד בן חפ"ר, בא כוחו התובע. לאחר מכן הגיש עו"ד שור אישור מרשם החברות ואת תשובות התובע לשאלון, הודיע כי לא יביא עדים נוספים והכריז כי אלו עדיו. הצהרה זו הפתיעה עד מאוד את עו"ד בן חפ"ר. כמסתבר, הוא ציפה ואף קיווה כי עו"ד שור יקרא לעדות את מר לוי קליין, מומחה שנתן בשעתו חוות דעת בתיק זה מטעם הנתבעות. בהמשך נראה מדוע התאכזב עו"ד בן חפ"ר מהויתור על העדות. מכל מקום, לאור הויתור ביקש עו"ד בן חפ"ר לאפשר לו לקרוא למר לוי קליין כעד הזמה מטעמו. עו"ד שור התנגד ובית המשפט התבקש ליתן החלטה. עו"ד בן חפ"ר הורשה להגיש השלמת טענות בכתב. בכדי להבין את הרקע המיוחד של החלטה זו אתאר את ראשית הדברים: בשעתו התכוון עו"ד שור, בא כוחה של הנתבעת מס' 2, להגיש שתי חוות דעת של מומחה: האחת, חוות דעת של מר יגר נבו והשניה - חוות דעת של מר לוי קליין. שתי חוות הדעת הופקדו בתיק בית המשפט ביום 27.3.95 כשבועיים לפני המועד הקבוע לשמיעת ההוכחות. במהלך החקירה הנגדית של השמאית מטעם התובע, גב' גולדשמידט, היא נשאלה ע"י עו"ד שור אודות מומחיותו של מר קליין. גם מר סומפולינסקי, המומחה מטועם התובע, נשאל בידי עו"ד שור מה עמדתו ביחס לחוות הדעת של מר לוי קליין. וכך השיב העד בעמ' 109: "אני מכיר את מר קליין לוי. אני בהחלט חושב שהוא איש בר סמכא בתחום שבו הוא עוסק. הוא עובד בתעשיות הברום. נכון שעיינתי בחוות הדעת שהוא נתן לבית המשפט. זה נכון שאמרתי ואני אומר עכשיו שאין לי ויכוח איתו בשאלות המקצועיות שהוא עוסק בהן. עו"ד שור: אבקש להגיש באמצעות העד את חוות דעתו של לוי קליין כמסמך שהעד טוען שאין לו מחלוקת איתו. עו"ד בן חפר: אני מתנגד לבקשה. אני חולק על חתימתו של מר קליין על חוות הדעת. חוות דעת זו לא הוגשה בהתאם לתקנות סדר הדין. החלטה אין כל מניעה לקבל מסמך זה כמסמך שהעד אינו חולק על תוכנו המקצועי כפי שהעיד מקודם. אין [בכך] כדי להכשיר את קבלת חוות הדעת של מר לוי קליין כאילו הוגשה כדין בידי הנתבעים. אם תוגש בעתיד אתייחס אליה. בשלב זה המסמך הוגש למטרה מוגבלת כמסמך שהעד אינו חולק על הקביעות המקצועיות שבו. המסמך התקבל וסומן נ12/. [-] שופט" נושא חוות הדעת של מר קליין לא עלה שוב בעדותו של מר סומפולינסקי אלא בחקירה חוזרת, שאז נשאל העד בידי עו"ד בן חפ"ר מנין העד יודע שמר לוי קליין הוא אכן מומחה והעד השיב כי האיש מוכר לו מתיקים בהם נתן חוות דעת מטעם המבטחים. לאחר שעו"ד בן חפ"ר הכריז "אלה עדי" נדחה התיק להוכחות הנתבעים ליום 27.6.99, דחייה של כחמישה חודשים. במשך תקופה זו לא באה מצד עו"ד בן חפ"ר דרישה לזמן עדי תביעה נוספים או לתקן את הכרזתו בדבר סיום פרשת התביעה. בתום פרשת ההגנה, כמתואר לעיל, החליט עו"ד שור לוותר על העדתו של מר לוי קליין. בסיכומים משלימים טוען עו"ד בן חפ"ר כי התנהגותו של עו"ד שור אינה ראויה משום שנתן להבין כי יקרא למר קליין להעיד שהרי חקר את העדים אודות חוות הדעת ואף הפקיד אותה בתיק בית המשפט בעוד מועד כהכנה להגשתה בהתאם לתקנות סדרי דין [עדות מומחים] תשט"ו - 1954. באותו בוקר עוד ציין מר שור כי העד נמצא בהמתנה לקריאה טלפונית. לכן, החלטתו של עו"ד שור, בישיבה האחרונה, לוותר על העד לא נעשתה "בדרך מקובלת" ונוגדת את סעיף 61 לחוק החוזים [חלק כללי] תשל"ג - 1973. איני מוצא כל טעם לפגם בהתנהגותו של עו"ד שור. עו"ד שור רשאי להחליט בכל עת מי העדים שיקרא מטעמו בהתאם לצרכי מרשתו במשפט ולפי שיקול דעתו המקצועי. כל עוד לא הבטיח לצד שכנגד כי יביא את העד, ואין בפני כל טענה להבטחה כזו ובפועל לא הובטח כדבר הזה במהלך הדיונים בפני, אין לגנותו בשום דרך על כך שבחר לוותר על מר לוי קליין כעד. הוא גם לא היה חייב להודיע לעו"ד בן חפ"ר מראש מי העדים שיקרא ועל מי יוותר, אפילו כבר גמלה בליבו ההחלטה לוותר על העד מיד בתום הישיבה הקודמת. אני מבקש להדגיש כי מר בן חפ"ר, בסיכומי ההשלמה שלו, לא חזר על הטענה שהשמיע בדיון בעל פה כי העד נחוץ לו כעד הזמה. מאחר ובכל זאת הושמעה טענה זו אתייחס אליה בקצרה. תקנה 158[א][1] לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984 קובעת כי לאחר סיום פרשת ההגנה בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, להתיר לתובע, להביא ראיות מפריכות. ראיות מפריכות או ראיות הזמה, מותר להביא "במקרים יוצאים מן הכלל, כאשר התובע הופתע מטיעונו או מראיותיו של הצד שכנגד" [א' הרנון, דיני ראיות, חלק ראשון, עמ' 130]. אילו הופתע עו"ד בן חפ"ר מראיות שהגיש עו"ד שור במהלך פרשת ההגנה, ניתן היה לשקול הבאת ראיות הזמה. אלא שההפתעה, אם בכלל הופתע, התרחשה במהלך פרשת התביעה, במסגרת חקירה נגדית של עדי התביעה אשר הביעו דעה חיובית אודות מומחיותו וחוות דעתו של מר קליין. מיד לאחר שהתרחשה ההפתעה, עדיין במסגרת פרשת התביעה, יכול היה עו"ד בן חפ"ר לבקש לקרוא לעדים ככל אשר יחפץ, לרבות מר לוי קליין, מבלי לבקש רשות לכך ומבלי להצדיק את מהלכיו. נימוק נוסף מדוע אין העדות בבחינת עדות הזמה נוגע לתוכן העדות. עדות הזמה מביא תובע מעונין לסתור את ראיות ההגנה או להוכיח כי עדי ההגנה אינם דוברים אמת: "אכן, גם ערעור מהימנות של עד מעדי ההגנה עשוי, במקרים מסוימים, להצדיק הרשאת הבאת עדות מפריכה ( ע"א 462/72], אך הדבר נתון לשיקול-דעתו של השופט, הדן בעניין,.." [ע"א 365/81 מימון אזולאי נגד גור לביא ואח' פ"ד לח [4], 125 בעמ' 130]. אלא, שב"כ התובע אינו מבקש לערער את מהימנות עד ההגנה קליין [שהרי טרם העיד במשפט] אלא את מהימנות עדי התביעה, עדיו שלו. עו"ד בן חפ"ר מעונין, כמסתבר, להוכיח באמצעות חקירה נגדית של מר קליין, כי בניגוד למה שאמרו עדי התביעה, אין לסמוך על מומחיותו של מר קליין. בכך הוא מבקש, למעשה, לערער את עדות עדיו שלו, שהעידו כי מר קליין מקובל עליהם כמומחה בר סמכא בתחום החומר הקרוי מתיל ברומיד [מתב"ר]. עדות הזמה אינה מיועדת למטרה זו. ובכלל, אין צד רשאי להביא עדים שמטרתם היא להפריך את מהימנותם של עדים אחרים מטעמו. מכאן, שאין מקום לדבר על עדות הזמה, אלא על עדות נוספת שב"כ התובע מבקש להביא. דינה של עדות זו שונה לחלוטין מדינה של עדות הזמה והשיקולים לגבי התרתה שונים. מה בעצם מבוקשו הנוכחי של עו"ד בן חפ"ר? בסיכומיו הוא מבקש להתיר לו להזמין את מר קליין כעד מטעמו "למתן עדות על המסמך המכונה "חוות דעת" לגבי תאריכה, חתימתה ותוכנה". בקשה זו אין לה מקום. ראשית, כאמור, אם הכוונה לעדות הזמה - אין לה מקום ואין לראות בה עדות הזמה; שנית, אם מדובר בעדות נוספת שהתובע [או כל צד אחר במשפט] שכח להביא במועדו, הרי שיקול הדעת בענין זה אינו רחב, והוא צריך להתמקד בשאלה האם העדות נחוצה לשם עשיית צדק. נפסק כבר כי - "אכן, כפי שנאמר ב-ה"מ 23/57 [פלוטניק ואח' נגד מדינה, פ"ד יא 643; פס"ע כ"ח 288], בעמ' 644 : ".. . מקום שבעל-דין מתוך שיכחה לא הגיש לבית-המשפט ראיה שהיתה ברשותו, מסור הדבר לשיקול-דעתו של השופט הדן בענין אם יתיר את הגשתה בשלב מאוחר זה לשם עשיית הצדק, אם לאו". [ע"א 875/79 כפר יעבץ נגד עזריאל פ"ד, לט [4] 617 בעמ' 621]]. בעניננו, לא מדובר בשכחה, גם לא בעדות שהיתה תחת ידו של ב"כ התובע; מדובר בהחלטה מודעת שלו, שלימים כנראה ניחם עליה וביקש לחזור בו ממנה. שלישית כאמור, מטרת העדות היא, בעליל, ערעור ראיות התביעה ולא ראיות ההגנה. רביעית, אין זה מקובל שצד יזמין עד להעיד מטעמו רק בכדי להראות שהעד אינו ראוי לאמון. לחילופין, מבקש עו"ד בן חפ"ר לאפשר לו להביא את העדות ולחקור את העד חקירה נגדית, כדי להוכיח כי חוות הדעת אינה עומדת בדרישות פקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971 [להלן - פקודת הראיות]. טענה זו אינה מבוססת. בהחלטתי בעמ' 109 לפרוטוקול, ועוד בטרם התעוררה המחלוקת הנוכחית, הדגשתי במפורש כי מה שנקרא "חוות הדעת" של מר קליין אינה מתקבלת כראיה בתור שכזו, אלא אך ורק כמסמך שהעד אינו חולק עליו. לדידי, "חוות דעת" זו אינה שונה ממאמר מקצועי, כתבה בעיתון, פרסום סטטיסטי או כל מסמך אחר שעד מומחה יכול להסתמך עליו. לכן, השאלה אם המסמך עומד בדרישות פקודת הראיות בענין הגשת חוות דעת אינה צריכה להתעורר. לכן אין עו"ד בן חפ"ר זקוק לחקירה נגדית של העד כדי להוכיח כי המסמך אינו "חוות דעת". לצרכי משפט זה הוא אכן אינו חוות דעת. ברור, כי חוות דעת שעורכה אינו מתייצב כדי להיחקר עליה, למרות שנדרש, אינה יכולה להיות מוגשת בתור שכזו. יחד עם זאת אני מוכן להסכים עם מר בן חפ"ר כי המסמך אינו עומד בדרישות פקודת הראיות בענין חוות דעת של מומחה. חוות דעת יש לערוך בהתאם לתוספת הראשונה לפקודה והיא צריכה להכיל פרטים שנקבעו, ובהם: שם בית המשפט ומספר התיק אליו היא מוגשת, שם המומחה, מענו ומקום עבודתו, פרטי נסיונו והשכלתו וכן ההצהרה לפיה "ידוע לי היטב, שלענין הוראות החוק הפלילי בדבר עדות שקר בשבועה בבית המשפט, דין חוות דעתי זו כשהיא חתומה על ידי כדין עדות בשבועה שנתתי בבית המשפט". חוות הדעת צריכה לשאת את תאריך עריכתה ולהיחתם בידי המומחה. חוות הדעת של מר קליין אינה מציינת את שם בית המשפט ומספר התיק, אינה מציינת במפורש את מקום עבודתו של המומחה, ההצהרה הנדרשת אינה ערוכה בהתאם לנוסח שבתוספת, ואין היא נושאת את תאריך עריכתה. פגמים אלה אינם זניחים, ואילו ביקש עו"ד שור להגיש את חוות הדעת בתור שכזו היה נתקל בהתנגדות ואפשר שבית המשפט לא היה מתיר לו להגישה. בנקודה אחת טועה מר בן חפ"ר: אין צורך באישור כל שהו לקיום חתימת המומחה. אך, פגמים אלה אינם מתעוררים בפרשתנו ואינם נוגעים לענין. המסמך נ12/ ["חוות הדעת" של העד] לא התקבל כחוות דעת והכללים שפורטו לעיל אינם חלים עליו. לכן, אין מקום להזמין את מר קליין להעיד בענין זה ואין מקום וצורך "למשוך" את חוות הדעת מהתיק. יחד עם זאת, יש להבהיר כי העד סומפולינסקי אימץ את חוות הדעת בכל הנוגע לדעות המקצועיות שבה, להבדיל מדברים שמר קליין מוסר כעד ראייה שביקר במקום. אימוץ חוות הדעת אין פירושו שהעובדות הנכללות בה נחשבות כמוכחות במשפט. אלה לא אומצו ואינן נחשבות ראיה קבילה במשפט. ולבסוף, מבקש עו"ד בן חפ"ר מבית המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984 ולצרף את מר קליין כצד במשפט. בקשה זו אין לה כל יסוד ויש לדחותה בלי כל אומר ודברים נוספים. מכל האמור לעיל הנני דוחה את בקשתו של עו"ד בן חפ"ר לזמן את מר קליין כעד, בכפוף להבהרה דלעיל כי העובדות הכלולות בחוות הדעת אינן נחשבות מוכחות. הצדדים יסכמו טענותיהם לגוף התביעה בכתב: תחילה עו"ד בן חפ"ר בתוך 60 יום מהמצאת החלטה זו לידיו ולאחריו עו"ד שור בתוך 60 יום מקבלת סיכומי עו"ד בן חפ"ר. תקופת הפגרה תבוא במנין. יש להביא התיק בפני ביום 1.12.99. עדותדיון