עונש על אונס קבוצתי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עערעור על עונש על אונס קבוצתי: השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.11.2011 בתפ"ח 34333-01-11 (כבוד השופטים י' אלרון, מ' רניאל וא' אליקים). נגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו שני אישומים. במסגרת האישום הראשון מיוחסות לו עבירות של אינוס בצוותא חדא לפי סעיף 345(א)(1) בנסיבות סעיף 345(ב)(3) ו-345(ב)(5) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), ועבירה של חטיפה בצוותא חדא לפי סעיף 369 בצירוף סעיף 29 לחוק. במסגרת האישום השני מיוחסת למערער עבירת ניסיון אינוס לפי סעיף 345(א)(1) בנסיבות סעיף 345(ב)(3) בצירוף סעיף 25 לחוק. לפי המתואר באישום הראשון, ביום 08.01.2008, שהו המערער והנאשם הנוסף בכתב האישום (להלן: האחר) בפאב בו עבדה המתלוננת א' י' (להלן: א' י'), שהייתה בשבוע 17 להריונה. לאחר סיום עבודתה, הציעו המערער והאחר להסיעה לביתה. משראתה א' י' כי המערער והאחר אינם נוסעים לכיוון ביתה היא פנתה אליהם ושאלה לאן מועדות פניהם. הם התעלמו משאלתה וכשהגיעו למטע זיתים, עצרו את נסיעתם. המערער עבר למושב האחורי שבו ישבה א' י', סטר לה בפניה והורה לה לשתוק. המערער הורה לא' י' לפשוט את מכנסיה ותחתוניה ולשכב על בטנה בעוד היא מציינת בפניו כי היא הרה. המערער החדיר את איבר מינו לאיבר מינה של א' י' עד שהגיע לסיפוקו. המערער הורה לא' י' לשכב על גבה והחדיר בשנית את איבר מינה לאיבר מינה עד שהגיע לסיפוקו. מיד לאחר מכן האחר פתח את דלת הרכב האחורית והורה למתלוננת להתקרב לקצה המושב. האחר הוריד את מכנסיו ותחתוניו והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של א' י' עד שהגיע לסיפוקו. המערער והאחר חזרו לרכב כאשר א' י' יושבת מאחור ונסעו מהמקום. לאחר זמן מה פתחה א' י' את דלת הרכב וקפצה ממנו כאשר המערער אוחז בתיקה בניסיון למנוע ממנה לעשות כן. לא' י' נגרמו שפשופים ושריטות ברגל שמאל. לפי המתואר באישום השני במסגרת כתב האישום המתוקן, ביום 17.09.2009, הציע המערער למתלוננת א' ט' (להלן: א' ט'), איתה הייתה לו הכרות מוקדמת, לאסוף אותה מבית הוריה על מנת לצאת לטיול ולאחר מכן להסיעה לביתה. המערער הגיע עם אדם נוסף לאספה והם נסעו עד שהגיעו לשטח חקלאי פתוח. המערער וא' ט' יצאו מהרכב. המערער ביקש מא' ט', מעסה במקצועה, כי תעסה את גבו והיא הסכימה. בהמשך, ביקש לעסות את גופה והיא סירבה. המערער אחז בכוח בידיה של א' ט', תוך שהיא מתנגדת לו, השכיבה על גבה ורכן מעליה תוך שהוא פותח את שמלתה ומנסה להפשיט את תחתוניה. א' ט' ניסתה להשתחרר מאחיזתו והוא תפס בה בחוזקה ומנע ממנה לעזוב את המקום תוך שהוא מציין כי אין מי שישמע את צעקותיה. המערער הורה לא' ט' לשתות משקה אלכוהולי כתנאי לעזיבתם את המקום. המערער החל לנשק את רגליה של א' ט' בכוח והיא נאבקה עימו וזעקה לעזרה. האדם הנוסף ששהה ברכב שמע את צעקותיה ונחלץ לעזרתה. לא' ט' נגרמו חבלות בעין וביד שמאל. ביום 15.06.2011 הורשע המערער בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן, בעקבות הודאתו במסגרת הסדר טיעון. ביום 12.7.2011 הטיל עליו בית המשפט עונש של תשע שנות מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים והתנאי שלא יעבור עבירת מין מסוג פשע, ופיצוי למתלוננת א' י' בסך 40,000 ש"ח. בגזר דינו, התייחס בית המשפט לחומרתן הרבה של העבירות שבהן הורשע המערער ולסלידה שמעוררות עבירות מין. בית המשפט התייחס לנסיבות ביצוע העבירות, שכללו אינוס של א' י' על ידי המערער והאחר בזה אחר זה ולכך שהפגיעה במתלוננת זו הייתה פגיעה קשה, עת היא בהריון וחוששת לחייה ולחיי עוברה. בית המשפט התייחס לפגיעה הנפשית הקשה בשתי המתלוננות ולעובדה כי המערער ניצל בשני האישומים את אמונן בו באשר הן סברו כי הוא מסיען למקום חפצן. מבחינת שיקולים לקולה התייחס בית המשפט לטענת המערער לפיה התקיימו מחדלים בעת חקירת האישום הראשון אשר לדבריו הביאו לחשיפה מאוחרת של האירועים. בהקשר זה ציין בית המשפט כי העובדה שהמערער נתפס באיחור רב ולא נתן את הדין במועד על מעשיו אינה אמורה לשמש נימוק לקולה. כן התייחס בית המשפט להודאת המערער בתחילת ההליך הפלילי בעניינו, בהבעת החרטה שהראה, בהעדר עבר פלילי מכביד  ובשירות הצבאי המלא אותו ביצע ביחידה קרבית. עם זאת, בית המשפט קבע כי עוצמת הפגיעה במתלוננות עולה לאין שיעור על עוצמת שיקולים אלו. מכאן הערעור שלפנינו. לטענת המערער, העונש שהוטל עליו הוא עונש חמור. לטענתו, לא ניתן משקל מספק לכך שחל שיהוי מיום ביצוע העבירה נושא האישום הראשון ועד להגשת כתב האישום נגדו. לדידו, שיהוי זה נגרם כתוצאה מהתנהלותה הבלתי מוסברת של משטרת ישראל. לגרסתו, על אף העובדה שבדיקת די אן אי המאשרת השתתפותו באישום הראשון הגיעה לידי המשטרה עוד ביום 8.7.2008, לא נעשו פעולות נוספות בחקירתו עד לאחר ביצוע מעשה אחר המיוחס לנאשם השני בכתב האישום, בחלוף כשלוש שנים. המערער טוען כי בתקופה זו חל שינוי ניכר במצבו המשפחתי שכן הוא נישא ונולד לו בן. מכאן, טוען המערער כי לגזר הדין השפעה על משפחתו החדשה ויש לתת לכך את הדעת. עוד טוען המערער כי לא ניתן משקל לנסיבות המקרה וביניהן היגררותו אחר האחר שהיה שותפו למעשים והעובדה כי חלקו פחות מחלקו של שותפו למעשה. עוד נטען, בין היתר, כי לא ניתן משקל מספק להודאתו שגרמה לכך שנחסכה עדותה של המתלוננת א' ט' באישום השני. לבסוף טוען המערער כי בית המשפט לא ייחס משקל מספק לנסיבותיו האישיות וביניהן גילו הצעיר והעדר עבר פלילי מכביד. מנגד, טוענת המשיבה כי העונש שהוטל על המערער אינו סוטה ממדיניות הענישה המקובלת. המשיבה מדגישה את חומרת המעשה שביצע המערער ואת נסיבותיו החמורות. באשר לעניין הימשכות החקירה הנוגעת לאישום הראשון ולנישואיו של המערער בתקופה זו טוענת המשיבה כי אין בכך כדי להקל עימו שכן במקרים רבים בנות זוג סובלות עקב שליחתן למאסר של בני זוגן. כן הדגישה המשיבה את הנזק הגדול שנגרם למתלוננות.לבסוף, הוסיפה המשיבה כי מדובר באדם מסוכן וכי הוא מעורב בעבירות משמעת בבית הסוהר. טרם הדיון בערעור שלפנינו הוגשה ביום 1.11.2012 חוות דעת עדכנית והערכת מסוכנות בעניינו של המערער. בהערכת המסוכנות, צוין כי המערער אינו אמין, כי הוא פועל בצורה אימפולסיבית וכי הוא אוהב להשאיר את קורבנותיו עם טראומה רגשית. בנוסף צוין כי אומנם המערער מודה במעשיו אולם בפועל נראה כי אינו לוקח אחריות ומטיל את האשמה על גורמים אחרים. לפיכך, רמת המסוכנות המינית שלו הוגדרה גבוהה. לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים ונתנו דעתנו לדו"ח הערכת המסוכנות בעניינו של המערער, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 (, 29.1.2009)). המקרה שלפנינו אינו מצדיק את התערבותנו, זאת משלא מצאנו כי העונש שהוטל על המערער חורג ממדיניות הענישה המקובלת ביחס לסוג העבירות שבהן הורשע ונסיבות ביצוען החמורות. המעשים שביצע המערער מעוררים סלידה עזה ויש להוקיעם ולגנותם. במעשיו הביע המערער זילות כלפי האוטונומיה של המתלוננות בגופן ובנפשן. הנזק שנגרם למתלוננות הוא גדול ועצום והן ודאי יישאו אותו עימן זמן רב. התרשמותו השלילית של המרכז להערכת מסוכנות מן המערער וקביעתו כי מסוכנותו המינית גבוהה עומדת גם כן בעוכריו. בשל כל זאת, התנהגות המערער צריכה לגרור ענישה משמעותית ומרתיעה מאחורי סורג ובריח. לא נעלמו מעינינו נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער ובכללן נישואיו לאחר אירוע האישום הראשון והעובדה שהוא אב לילד שנולד לפני זמן קצר. כמו כן, נתנו דעתנו לעובדה כי כתב האישום בגין האישום הראשון הוגש נגדו כעבור שלוש שנים. אכן, המשיבה לא סיפקה הסבר משכנע לעיכוב זה בהגשת כתב האישום, אולם, אין בעובדה זו כדי להביא להקלה בעונשו של המערער. עיכוב ושיהוי בקבלת החלטה כגון החלטה על הגשת כתב אישום עלולה לפגוע בצורה בלתי מידתית בחשוד, אך חשוב להדגיש כי לא כל התארכות של ההליכים משמעה כי בהכרח נגרם לנאשם עינוי דין. יפים לעניין זה דברים שנכתבו  בע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל, בפסקה 334 (, 31.12.2008): "הקביעה האם התארכות משפטו של נאשם עולה כדי עינוי דין היא מורכבת יותר. שכן, לא ניתן לקבוע כלל באשר לטווח זמן שמעבר לו תהא התמשכות המשפט בלתי-סבירה. קביעה שכזו היא פרי שקלולם של שיקולים שונים שנעוצים רובם ככולם בנסיבות העניין". כאמור, העבירות בהן הורשע המערער הן מהחמורות ביותר בספר החוקים ועליו לתת את הדין על כך. אין בעובדה כי "חמק" במשך תקופה מסוימת מלתת את הדין על מעשה האינוס המתואר באישום הראשון כדי לסייע לו. אם לא היה מבצע המערער את המיוחס לו באישום השני ייתכן והיה מקום לדון בטענתו הנוגעת לשיהוי בהגשת כתב האישום. אולם, העובדה כי הוא ביצע מעשה נוסף לאחר מעשים אלה רק מחזקת את מסוכנותו והזלזול שהוא מבטא כלפי החוק וכלפי קרבנותיו.   נוכח כל האמור לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין השיקולים השונים, נתן דעתו לכלל נסיבות המקרה, והעונש שהטיל על המערער אינו מצדיק את התערבותנו. אשר על כן הערעור נדחה. משפט פליליעבירות מין