אמות המידה להפעלת שיקול הדעת המוקנה לבית משפט, לרבות בית דין לעבודה, לעיכוב ביצוע, התגבשו בפסיקה כדלקמן: על המבקש להראות כי אם יזכה בערעור, לאחר שיבוצע פסק הדין של בית הדין האזורי, יהא זה מן הנמנע או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו ולהשיב למבקש את הסכומים ששולמו למשיב או כי ביצועו המיידי יגרום למבקש נזק שאינו ניתן לתיקון; על המבקש לעכב את ביצועו של פסק דין עד להכרעה בערעור להוכיח, כי קיימים סיכויים טובים לזכות בערעור; בנוסף, על בית הדין לשקול ולבחון את מאזן הנזקים והנוחות , את התוצאות שתגרמנה לכל אחד מהצדדים ואת האפשרות לתקנם (ראה: בש"א 219/96 (ע"א 218/96) ישקר בע"מ ואח' נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ ואח' ,פ"ד מט(5) 287,284 ). בדב"ע 9-392/97 נתיב קרן הפנסיה של פועלי ועובדי משק ההסתדרות בע"מ - מרדכי רפפורט (ניתן ביום 10.2.1998) נאמר: "...המדובר בפסק דין בו חיוב כספי גרידא והכלל הוא, כאשר המדובר בחיוב כספי גרידא, שאין נטיה לעכב ביצועו של פסק דין,באשר לרוב אין המדובר בנזק בלתי הפיך שאין לתקנו, לבד מהמקרים בהם יש בידי החייב לשכנע כי לא יוכל להיפרע מהזוכה,אם יצליח בערעור". ביצוע פסק דיןעיכוב ביצוע