קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיקול בגין חוב דמי שכירות: בפני בקשה לביטול עיקול זמני שהוטל על כספים וזכויות של המשיבה, מבקשת הביטול, לטובת המבקשים. העיקול הזמני הוטל במעמד צד אחד במסגרת תביעה כספית, על סך של 227,500 ₪, שהוגשה על ידי המבקשים ביום 18.11.10 כנגד המשיבה, בגין חוב דמי שכירות החל מיום 1.2.07 ועד למועד הגשת התביעה. על פי כתב התביעה בין המבקש 1, בהסכמת המבקשת 2, לבין המשיבה נחתם חוזה שכירות (להלן:"החוזה"), לפיו שכרה המשיבה את הדירה ברח' משה דיין 14/29 בחולון (להלן:"הדירה") אשר בבעלות המבקשים. בהתאם לחוזה הסתיימה תקופת השכירות ביום 31.1.07 ואולם, ואין על כך חולק, המשיבה מתגוררת בדירה עד היום ואף אינה משלמת את דמי השכירות מאז חודש פברואר 2007 ועד למועד הגשת התביעה. המבקשים הגישו בשנת 2007 תביעת פינוי כנגד המשיבה בבית המשפט השלום בתל אביב. ביום 5.6.08 ניתנה החלטה לפיה בקשת הרשות להתגונן שהגישה המשיבה נדחתה, וביום 25.6.08 ניתן פסק דין לפינוי המשיבה מהדירה. המשיבה הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב. כתנאי לעיכוב ביצוע פסק הדין הפקידה המשיבה בקופת בית המשפט השלום בתל אביב סך של 30,000 ₪. ביום 2.11.10 ניתן פסק דין בערעור לפיו ניתנה למשיבה רשות להתגונן כנגד תביעת הפינוי. יוער, כי ההליכים בין הצדדים במסגרת תביעת הפינוי נמצאים כיום בשלב דיון מקדמי בבית המשפט השלום בתל אביב. כאמור, ביום 18.11.10 הגישו המבקשים את התביעה הכספית שבפני ואף בקשה להטלת עיקול זמני במעמד צד אחד על נכס מקרקעין בבעלות המשיבה ועל כספי העירבון בסך של 30,000 ₪, שהופקד על ידי המשיבה בקופת בית המשפט בתל אביב. בין היתר טענו המבקשים לקיומה של עילת תביעה איתנה ולהתקיימות חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק הדין, לכשיינתן, נוכח מצבה הכלכלי של המשיבה. יוער, כי המשיבה הגישה בקשה לבית המשפט השלום בתל אביב להשבת העירבון לידיה לאור תוצאת הערעור, ואולם, טרם מתן ההחלטה הוטל העיקול נשוא בקשה זו. המשיבה הגישה בקשה לביטול העיקול הזמני וכן כתב הגנה כנגד התביעה. עיקר טענת ההגנה של המשיבה כנגד התביעה הינה כי בעלה והמבקש -1 התקשרו בעסקה של פריטת שיקים. תמורת השיקים העביר בעלה של המשיבה כספים בסכומים ניכרים למבקש 1. על מנת להבטיח את פירעון השיקים חתמו הצדדים על נספח להסכם השכירות לפיו המשיבה ובעלה זכאים להתגורר בדירה עד לסגירת החוב. לטענתה, חובו של המבקש 1 כלפי בעלה עומד על סך של כמיליון ₪, לאחר שרוב רובן של ההמחאות שמסר המבקש 1 לבעלה לא היו ברות פירעון. משכך, טוענת המשיבה כי הינה זכאית להתגורר בדירה במשך שנים רבות וזאת מבלי לשלם דמי השכירות וכל עוד לא פרע המבקש-1 את חובו כלפי בעלה. בבקשתה לביטול העיקול טוענת המשיבה כי התביעה והבקשה להטלת העיקולים הוגשו בשיהוי ניכר ובחוסר תום לב מצד המבקשים. בין הצדדים מתנהלים הליכים בגין הדירה משנת 2008 ועד היום לא הגישו המבקשים התביעה הכספית בגין דמי השכירות. הגשת התביעה והבקשה להטלת העיקולים כיום, ובטרם התגבשו נזקיהם של המבקשים, הינה אך לצורך הטלת העיקול על הכספים בעירבון אשר היה על בית המשפט להשיבם לידי המשיבה לאור תוצאת הערעור. עוד טענה המשיבה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה, שכן אין חולק כי בית המשפט המחוזי בערעור פסק כי על המבקשים לשלם לה הוצאות הערעור בסך של 20,000 ₪ וכי הוצאות אלו לא שולמו עד היום. מוסיפה וטוענת המשיבה כי במסגרת הליכי הוצל"פ שנקטו המבקשים למימוש הרכיב הכספי בפסק הדין לפינוי, שבוטל, גבו המבקשים סך של כ - 13,000 ₪, כספים שיש להשיבם לידיה. עוד טוענת המשיבה כי הבקשה להטלת העיקול הוגשה שלא בניקיון כפיים ובתום לב שכן המבקשים לא פירטו בתצהיר התומך בבקשה כי נפסקו לחובתם ההוצאות וכי נגבו כספים במסגרת תיק ההוצל"פ. לפיכך, טוענת המשיבה כי במאזן החובות בין הצדדים, הרי שמול תביעתם התיאורטית של המבקשים לקבלת דמי שכירות קיים חוב של המבקשים כלפיה, בהתאם להחלטות שיפוטיות חלוטות, בסך של כ- 33,000 ₪. משכך, אין מקום להותיר העיקול על כנו. לחילופין טוענת המשיבה כי יש להותיר העיקול אך על נכס המקרקעין אשר די בו לבדו כדי להבטיח את תשלום פסק הדין, לכשיינתן, ולהורות על ביטול העיקול על כספי העירבון. דיון והכרעה: הצדדים התייצבו לדיון בפני בבקשה לביטול העיקול. המבקש 1 והמשיבה נחקרו על תצהיריהם והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובבקשות שהוגשו ולאחר ששמעתי את חקירת המצהירים וטיעוני הצדדים בפני, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות הבקשה לביטול העיקולים ולהותיר את העיקולים על כנם מהנימוקים שיפורטו להלן. בבואו בית המשפט לדון בבקשה לביטול עיקול יבחן בית המשפט את הבקשה למתן עיקול כאילו נדונה במעמד שני הצדדים מלכתחילה. לפיכך, יש לבחון האם עתה, משהונחו בפני כל העובדות שביקשו הצדדים להביא, ראוי כי צו העיקול יוותר על כנו. התנאים להטלת כל סעד זמני קבועים בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984; (1) אם "שוכנע [ביהמ"ש] על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התביעה", (2) מאזן הנזקים ו- (3) תום לב ומידתיות. על תנאים אלו מוסיפה תקנה 374 לתקנות האמורות, תנאי הנוגע לעיקולים זמניים בלבד, והוא, אם "שוכנע [ביהמ"ש] על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין". בענייננו, דומה כי אין חולק באשר לקיומה של עילת התביעה על בסיס ראיות מהימנות לכאורה והן באשר להתקיימות התנאי לקיומו של חשש סביר להכבדה. כאמור, אין חולק בין הצדדים כי תקופת השכירות בהתאם לחוזה הסתיימה כבר בשנת 2007 וכי המשיבה מתגוררת מאז בדירה ואינה משלמת את דמי השכירות מאז חודש פברואר 2007. אמנם, המשיבה טוענת כי בהתאם להסכם בין הצדדים ובשל קיומו של חוב מהמבקש 1 לבעלה, רשאית היא להתגורר בדירה במשך שנים רבות מבלי לשלם דמי שכירות, וזאת עד לסילוק חובותיו של המבקש -1 לבעלה הנאמדים, לטענתה, בכמיליון ₪. יוער כי עיון בכתב ההגנה מלמד כי למעט העלאת הטענה לקיומו של חוב, לא צורפו כל ראיות להוכחתו ובין היתר השיקים המצויים בידי בעלה של המשיבה. אין אף חולק כי בעלה של המשיבה לא הגיש תביעה כנגד המבקש 1 בגין החוב הנטען. זאת ועוד, אף הנספח לחוזה, עליו משתיתה המשיבה את הגנתה, לא צורף לכתב ההגנה. יתרה מכך, בשלב זה, כל שעל בית המשפט לבחון הוא כי מבקש העיקול הראה קיומה של זכות לכאורה. די בכך שהוכח כי התביעה אינה טרדנית ושקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. (ראה אורי גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שביעית בעמ' 401). גם התנאי לקיומו של חשש סביר כי אי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין, מתקיים בענייננו. ב"כ המשיבה אישר בסיכומיו כי מצבה הכלכלי של המשיבה אינו טוב. למען לא יהא הנייר חסר, יוער כי אין חולק כי בעלה של המשיבה מצוי בהליך פשיטת רגל וכי למשיבה חובות ניכרים בהוצאה לפועל. אף המשיבה, בתצהירים שהוגשו על ידה כתמיכה בבקשות שהגישה בבית המשפט השלום בתל אביב להפחתת סכום העירבון ופריסתו לתשלומים, מעידה כי מצבה הכלכלי אינו טוב. המחלוקת בין הצדדים, בה יש להכריע במסגרת החלטה זו, נוגעת לשיקולי היושר אותם שוקל בית המשפט הנותן סעד זמני, היינו, השיהוי בהגשת הבקשה, מדתיות ותום לב וכן מאזן הנוחות בין הצדדים. ראשית, אדון בטענת השיהוי בהגשת הבקשה. אין חולק כי המשיבה אינה משלמת את דמי השכירות מחודש פברואר 2007 ואילו התביעה בפני הוגשה רק בחודש נובמבר 2010. אם כן, עילת התביעה נולדה כבר בשנת 2007. אמנם, ככלל החובה שלא להשתהות בפנייה לערכאות בבקשה לסעד זמני, נעוצה בעצם מהותו של הסעד, שכן בעצם השיהוי יש משום ראיה לסתור את טענתו של מבקש הצו כי הצו חיוני וכי הענקתו אינה סובלת דיחוי. ואולם, יש לבחון את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ובענייננו אף את יתר ההליכים המתנהלים בין הצדדים. לטעמי, הובא על ידי המבקשים הסבר סביר לעיתוי הגשת התביעה רק כיום ובמסגרתה הבקשה להטלת העיקול הזמני. אין חולק כי המבקשים הגישו את תביעת הפינוי כבר בשנת 2008 כאשר ביוני 2008 ניתן פסק הדין לפינוי. לטענת המבקשים , התעתדו להגיש התביעה הכספית בגין דמי השכירות לאחר פינויה של המשיבה מהדירה ולאחר שיתגבשו מלוא נזקיהם. משבוטל פסק הדין בערעור ותביעת הפינוי נמצאת כיום בשלביה המתקדמים, הוגשה תביעה הכספית. יוער, כי לא מצאתי ממש בטענת ב"כ המשיבה כי התביעה הוגשה בטרם התגבשו מלוא הנזקים. אין חולק כי למבקשים עומדת הזכות להגיש התביעה הכספית מיד לאחר ההפרה, מבלי להמתין להתגבשות מלוא נזקיהם, תוך שהם שומרים על זכותם לפיצול סעדים ולתביעת יתר הנזקים בשלב מאוחר יותר. זאת ועוד, טענת המשיבה כי התביעה הוגשה מוקדם מדי ובטרם התגבשו מלוא הנזקים אף סותרת את טענתה באשר לשיהוי בהגשת התביעה. יתרה מכך, גם לו תתקבל טענת המשיבה כי עיתוי הגשת התביעה והבקשה לעיקול במסגרתה, מקורו אך בכספים שהופקדו כעירבון, ויוער כי המבקש 1 אף אישר זאת בחקירתו, הרי שאין בכך, כשלעצמו, כדי שלא להעניק למבקשים הסעד הזמני המבוקש כל זאת כאשר מתקיימים בענייננו יתר התנאים הנדרשים להטלת העיקול, שכן המבקשים טוענים גם כיום כי למעט אותם כספים בעירבון אין להם ממה להיפרע. עוד נטען על ידי המשיבה כי הבקשה הוגשה שלא בתום לב ובניקיון כפיים מאחר והמבקשים הסתירו פרטים מהותיים מבית המשפט בעת הגשת הבקשה ובכלל זה כי נפסקו לחובתם הוצאות בהליך הערעור בסך של 20,000 ₪ וכי גבו מהמשיבה סך של 15,000 ₪ במסגרת תיק ההוצל"פ. לא מצאתי לקבל אף טענה זו. אמנם, על מבקש סעד זמני לבוא בניקיון כפיים לבית המשפט ובכלל זה לגלות את כל העובדות העשויות להשפיע על שיקול דעתו של בית המשפט, ובייחוד כאשר עסקינן בסעד המבוקש במעמד צד אחד. עיון בכתב התביעה ובתצהיר התומך בבקשה להטלת העיקול מעלה כי המבקשים פרסו בפני בית המשפט את מלוא היריעה באשר למחלוקת ובכלל זה ההליכים המתנהלים בין הצדדים. יתרה מכך, המבקשים אף הציגו בפני בית המשפט את טענות ההגנה של המשיבה כנגד תביעת הפינוי וכנגד התביעה הכספית. כן צירפו המבקשים את פסקי הדין שניתנו ובכלל זה פסק הדין בערעור בו הושתו עליהם ההוצאות. משכך, בעת מתן צו העיקול עמדו לנגד עיני בית המשפט לא רק גרסתם של המבקשים אלא אף טענות ההגנה של המשיבה ופסקי הדין שניתנו ובכלל זה קביעת ההוצאות לחובת המבקשים. יתרה מכך, על מבקש הסעד הזמני החובה לציין את כל העובדות העשויות להיות רלבנטיות לבקשתו. סבורני, כי גם לו ציינו המבקשים במפורש בבקשה כי נפסקו לחובתם הוצאות בסך של 20,000 ₪ הרי שלא היה בציון עובדה זו, כשלעצמה, בכדי ליתן החלטה שונה מזו שניתנה לאור קיומה של עילת תביעה מבוססת דייה, על סך של 220,000 ₪, והתקיימותו של החשש להכבדה. כאמור, תנאי נוסף לבחינתו של כל סעד זמני הינו מאזן הנוחות בין הצדדים. טוענת המשיבה כי אין להותיר העיקול על כנו שכן לאור חובם החלוט של המבקשים כלפיה, בעוד תביעתם הכספית הינה תיאורטית בלבד, הרי שמאזן הנוחות נוטה לטובתה. כשמתבקש בית המשפט ליתן סעד זמני, עליו לבחון את מידת הנזק העלול להיגרם לכל אחד מבעלי הדין, אם יינתן הצו או אם לא יינתן, והשוואת הנזקים זה לזה. אי הנוחות שתיגרם לתובע אם לא יינתן הצו לעומת אי הנוחות שתיגרם לנתבע אם יינתן הצו, כרוכה בשאלה אם ניתן לפצות את התובע בכסף אם לא יינתן הסעד הזמני, ומנגד - מהו הנזק שהסעד הזמני עלול לגרום לנתבע אם תדחה התביעה. (ראה רע"א 2736/98 ). בבחינת מאזן הנוחות בין הצדדים יש לבחון אם בהערכת מכלול הסיכויים והסיכונים הנלווים לתביעה העיקרית עלול אי מתן הצו להסב נזק גדול יותר למבקש מאשר נזק העשוי להיגרם ממתן הצו למשיב המתנגד לו. (רע"א 6994/00 ). בענייננו, במאזן הנוחות בין הצדדים, סבורני כי הכף נוטה בבירור לטובת המבקשים. לו תתקבל תביעתם של המבקשים, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין זה סבורני כי סיכוייה אינם מועטים, הרי שלאור מצבה הכלכלי של המשיבה, יעמדו המבקשים מול שוקת שבורה. יש לזכור אף כי נזקיהם של המבקשים טרם התגבשו ולו תתקבל תביעתם הרי שחובה של המשיבה כלפיהם אף יגדל. מאידך, ככל ותדחה התביעה הרי שהנזק שייגרם למשיבה, הינו לכל היותר אי השבת כספי העירבון בסך של 30,000 ₪ לידיה כבר עתה. אף בקשת המשיבה להותיר העיקול אך ורק על נכס המקרקעין בבעלותה אשר יש בו, לטענתה, כדי להבטיח את פסק הדין לכשיינתן, דינה להידחות. לבקשה להטלת העיקול צורף נסח הטאבו של הנכס ממנו עולה כי על הנכס מוטלות משכנתאות ועיקולים שהוטלו במסגרת תיקי הוצאה לפועל. כמו כן, נרשם על הנכס צו ניהול על ידי כונס נכסים. המשיבה טוענת כי המשכנתא משולמת כסדרה וכי צו הניהול על ידי כונס הנכסים אינו רלבנטי כיום. ואולם, המשיבה לא צירפה כל מסמך המעיד על כך. זאת ועוד, המשיבה אף לא טרחה לפרט ולצרף כל מסמך רלבנטי ביחס לשווי הנכס, גובה המשכנתא, טיב העיקולים המוטלים עליו וכיוצ"ב. נוכח כל האמור לעיל, הבקשה לביטול העיקול נדחית. צו העיקול מיום 18/11/2010 , יוותר על כנו. המשיבה תישא בהוצאות הבקשה בסך של 1,200 ₪. שכירותחובעיקולדמי שכירות