קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על אימוץ: השופט א' מצא: .1לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ח' פורת), בו נענה בית המשפט לבקשת נציג היועץ המשפטי לממשלה (משרד העבודה והרווחה) והכריז על בתה הקטינה של המערערת כבת-אימוץ. הכרעת בית המשפט נתבססה על הקביעה, כי במערערת נתקיימו יסודותיו ותנאיו של סעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א- 1981(להלן - חוק האימוץ), הקובע, וזו לשונו: " .13באין הסכמת הורה, רשאי בית המשפט, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להכריז על ילד כבר-אימוץ, אם נוכח כי נתקיים אחד מאלה: ... (7) ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו". יצוין, כי הבקשה, שהוגשה בית המשפט המחוזי, כוונה מלכתחילה על-פי אותה עילה עצמה - גם כנגד מי שיכונה להלן בשם "יוסי", שבזמן הגשת הבקשה היה בעלה של המערערת ושמו רשום כאביה של הקטינה. ברם, בעקבות פרידתו מעם המערערת, במהלך הדיון, הודיע יוסי לבית המשפט, כי שוב אין לו כל עניין בהליך ובהחלטה שתינתן בו. הוא דרש שלא להזמינו לישיבות הנוספות, חדל מלהתייצב לדיוני בית המשפט ולא נקט עמדה כנגד הבקשה. הסתלקותו של יוסי מן התמונה, כמו גם נסיבות כניסתו לתוכה, הניעו את נציגת היועץ המשפטי לממשלה להוסיף לבקשתה, ככל שזו כוונה כנגד יוסי, שתי עילות חלופיות נוספות על-פי סעיף 13לחוק האימוץ: כי "אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למצאו או לברר דעתו", במשמעות סעיף 13(1); ולחלופין, כי "ההורה הוא אבי הילד אך לא היה נשוי לאמו ולא הכיר בילד כילדו, או אם הכיר בו - הילד אינו גר עמו והוא סירב ללא סיבה סבירה לקבלו לבית מגוריו" במשמעות של סעיף 13(2). בית המשפט המחוזי לא ראה צורך לדון במפורט בעילות הנוספות הללו, שהוצגו כביסוס נוסף לבקשה רק כלפי יוסי, שכאמור חדל מנקיטת עמדה ביחס לבקשה. בהעדר ערעור על פסק הדין מצד יוסי, פטורים גם אנו מלהיזקק לשאלות, שהן מיוחדות לבירורן של אותן עילות נוספות. .2העובדות שוב אינן שנויות במחלוקת, והן מגלות תמונת חיים קשה ומצערת עד למאוד: (א) המערערת, שהיא כיום כבת עשרים ואחת, ילדה את בתה (ביום 4.9.83) שלא בגדר נישואים, בהיותה כבת חמש-עשרה וחצי. זהותו של אבי הקטינה לא נתבררה מעולם לאשורה: המערערת עצמה מסרה, בהזדמנויות שונות, גירסאות סותרות בעניין זה, ותביעה להכרזת אבהות, שהגישה כנגד פלוני, עודנה תלויה ועומדת בבית המשפט המחוזי, על-מנת שתיקבע לבירור רק אם יתקבל ערעור זה. (ב) המערערת עצמה נולדה לאישה פנויה, ואביה נפטר בעודנה פעוטה. עד שנתבררו לה עובדות אלו, באקראי, בהיותה כבת אחת-עשרה, חייתה במחשבה מוטעית, כי בעלה של אמה (לו נישאה אם המערערת אחרי פטירת בןזוגה הקודם) הוא אביה מולידה. מאז החלה המערערת לברוח מבית אמה ולהיעדר ממנו לפרקי זמן שונים. היא התרועעה עם גברים, לפחות חלקם עבריינים, ובאחת מתקופות ההיעדרות הללו נאנסה על-ידי אחד מהם. באפריל 1981, בהיותה כבת שלוש-עשרה, הופנתה על-ידי יחידה של עיריית תל-אביביפו למקלט לנערות בעייתיות, אך בו ביום נמלטה מן המוסד, חזרה להתרועע עם טיפוסים מפוקפקים והחלה לבצע עבירות בעצמה. ביולי 1981הופנתה, על-ידי בית המשפט לנוער, למעון "צופיה", ובעקבות איבחון שנערך לה שם הועברה ל"מסילה", שהוא מוסד טיפולי לנערות; אך גם ממוסד זה נמלטה בו ביום. בסוף 1982פנתה, ביוזמתה, לרשויות הרווחה בבקשה לסדרה במסגרת מוגנת. לנוכח טענתה כי היא בהיריון, נתקבלה למעון "אמירים", שהוא אכסניה לנשים הרות בלתי נשואות; אך גם עד להסתלקותה מ"אמירים" לא חלפו אלא ימים ספורים. בתקופת הריונה נלכדה בביצוע עבירות, עליהן נידונה בבית המשפט לנוער, והועמדה בפיקוח של שירות המבחן לנוער. (ג) במשך פחות משלוש שנות חייה הראשונות נמצאה הקטינה ברשות המערערת. לעתים נעזרה המערערת באמה לצורך הטיפול בקטינה, אך לא פעם יצאה לבילויים והניחה את בתה לבדה, בלא השגחה ובלא טיפול. את חיי המערערת בתקופה האמורה איפיינו פריקת עול ודבקות באורח חיים עברייני, ובצדן - נטייה לדיכאונות, שבכמה מקרים מצאו ביטוי בניסיונות התאבדות. אחד מן הניסיונות הללו התרחש במחלקת המיון של בית החולים הממשלתי על שם אברבנאל, בה נמצאה המערערת לצורכי הסתכלות במצבה. כלפי הרשויות הציגה המערערת דרישות לסיוע, בסידור עבודה, בסידור מעון לבתה ובסידור מקום מגורים לעצמה, ומשלא מולאו דרישותיה לאלתר, הגיבה, לרוב, בהתנהגות פרועה, ובמקרה אחד בהצגה ראוותנית של כוונה להתאבד, כשילדתה בזרועותיה, בקפיצה מגג בניין העירייה. בעזרת המעשה הזה עלה בידיה להשיג עזרה חומרית נוספת, והישג זה עודד אותה להגיב באלימות על אי-מילוי דרישות נוספות אותן הציגה לפני רשויות שונות. משהועמדה לדין על מעשה של תקיפת עובדת סוציאלית, בשנת 1984, קבעה שופטת בית המשפט לנוער, בהסתמך על חוות-דעת מומחים שבאו לפניה, כי המערערת זקוקה לטיפול פסיכיאטרי, וכן הצביעה על הסיכון הפיסי בו שרויה הקטינה הנתונה במשמורתה. להחלטה זו לא היו תוצאות מעשיות מיידיות ביחס לתנאי משמורתה של הקטינה, וזו נותרה ברשות המערערת; ולנוכח סירובה של המערערת להיזקק לטיפול פסיכיאטרי, לא ניתן לה טיפול זה. (ד) המאורע, אשר הביא למפנה בהתייחסות הרשויות ואשר הניען לעשות מעשה לשם שמירת שלומה וביטחונה הפיסיים של הקטינה, התרחש ביום 11.6.86, עם אישפוזה של הקטינה בבית החולים וולפסון בחולון. לבית החולים הובאה הקטינה על-ידי המערערת, אשר התלוננה על מחלת חום מלווה בשילשולים ממנה סבלה בתה, אך בבדיקה הראשונית של הקטינה אובחנו בגופה שברים בעצמות הבריח, מימין ומשמאל, וכן סימנים לשטפי דם תת-עוריים. האבחנה הייתה שהקטינה הוכתה. תחילה סיפרה המערערת, כי היא עצמה הכתה את בתה. כעבור זמן חזרה בה מגירסה זו וטענה, כי היה זה יוסי, שבמחיצתו חיה אז (עוד בטרם נישאה לו), אשר הכה את הקטינה. התרשמות הגורמים המטפלים הייתה, שהמערערת איננה נרעשת מחומרת מצבה של בתה, וגם במהלך תקופת אישפוזה בבית החולים (והיא אז ילדה שטרם מלאו לה שלוש שנים) לא הרבתה לבקרה או לשהות עמה. (ה) באמצע שנת 1986, שבועות ספורים אחרי אישפוזה של הקטינה בבית החולים וולפסון, נישאה המערערת ליוסי, ועל יסוד הצהרתו נרשם יוסי בפנקסי מרשם האוכלוסין כאביה של הקטינה. גם המערערת שוב איננה טוענת, כי הצהרתו של יוסי בדבר אבהותו הייתה הצהרת אמת. (ו) מעת שיחרורה מן האישפוז בבית החולים לא הוחזרה עוד הקטינה לרשות המערערת. ביוזמת פקידת סעד, שנקטה לגביה אמצעי חירום מכוח סמכותה לפי סעיף 11לחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960, הועברה הקטינה לפנימייה, בה הוחזקה במשמורתן של רשויות הרווחה. מהלך זה אושר בדיעבד על-ידי בית המשפט לנוער, בהחלטת ביניים, לפי סעיף 12לחוק האמור, בה הכריז בית המשפט על הקטינה כעל "קטין נזקק", כמשמעו בסעיף 2(6) לאותו החוק, ותוקפה של החלטת ביניים זו הוארך פעמים אחדות. בפנימייה שהתה הקטינה עד 2.9.87, לאמור במשך כחמישה-עשר חודשים ובמהלך כל התקופה הזאת בדקו שירותי הרווחה, בעזרת פסיכולוגים מומחים ובפיקוח בית המשפט לנוער, את מסוגלותם של המערערת ושל יוסי לגדל את הקטינה בביתם. מסקנת הבדיקות הייתה, כי המערערת ובן-זוגה אינם מסוגלים לגדל את הקטינה ולטפל בה בצורה נאותה. גם את מסירת הילדה לפיקוחה של אם המערערת שללו הבדיקות. ומאידך גיסא הוברר, שהקטינה לא נקלטה בפנימייה כראוי, והשהות שם איננה מיטיבה את מצבה. (ז) על רקע הנתונים הללו נתגבשה המלצת המומחים לפתור את בעיות גידולה של הקטינה על דרך מסירתה לאימוץ לידי משפחה זרה. שופטת בית המשפט לנוער סמכה את ידיה על המלצה זו, ומשהובאה פנייתה לפני לשכת היועץ המשפטי של משרד העבודה והרווחה, הוחל בנקיטת ההליכים להכרזת הקטינה כבת-אימוץ. באישורה של שופטת בית המשפט לנוער הועברה הקטינה למקום חסוי, לשם הרחקתה מכל מגע עם המערערת ויתר בני משפחתה, אך בשלהי ספטמבר 1987נמסרה לטיפולה של משפחה אומנת, שהיא המועמדת לאמצה. עם הגשת הבקשה לבית המשפט המחוזי, בראשית אוקטובר 1987, אישר בית המשפט את העברתה למשפחה האומנת, על-פי סעיף 12(ג) לחוק האימוץ. מאז מצויה הקטינה בחזקת המשפחה האומנת. כצפוי, עברו על הקטינה חבלי קליטה לא קלים במשפחה זו, אך לבסוף נקלטה בה, ולכך עוד אשוב. .3השופט הנכבד של בית המשפט קמא כתב פסק-דין מפורט ומנומק כהלכה, בו סקר בהרחבה את כל היבטיה, העובדתיים והמשפטיים, של הבקשה. את בחינתו ערך, כראוי לבקשה המושתתת על סעיף 13(7) לחוק האימוץ, עלפי ההנחיות ואמות המידה שנקבעו על-ידי בית-משפט זה, מפי השופט ברק, בע"א 232/85 [1], בעמ' 13-14, לאמור: בחינת מסוגלתה ההורית של המערערת לטפל בילדתה ולדאוג לצרכיה, מחד גיסא, ובחינת צורכי הקטינה, על-פי שיקולי טובתה, מאידך גיסא. בחינה כפולה זו ערך על-פי מבחנים אובייקטיוויים "עצמאיים", שלא על דרך השוואת נתוניה של המערערת לדמותה של אם אחרת, מצויה או רצויה, ושלא על דרך השוואת צורכי הקטינה למקובל ביחס לקטינים אחרים. ובחינה מקבילה זו ערך השופט ביחס לכל אחד משני מוקדי הזמן הרלוואנטיים: ההווה והעתיד. השופט המלומד בדק את הראיות שבאו לפניו ביחס לאורח החיים הפרוע שקיימה המערערת, תוך הזנחת בתה והפקרת צרכיה, בעבר. הוא ייחס משקל רב לחוות הדעת של הפסיכולוגים המומחים, ד"ר יואל יואלי וד"ר אמירה דור, אשר עקבו אחר מצבה של המערערת בהווה, הצביעו על ההפרעות הקשות באישיותה והדגישו את חיוניות היזקקותה לטיפול פסיכותרפי ממושך ורצוף, כתנאי מוקדם לשיפור אפשרי במצבה בעתיד. כן נתן השופט את דעתו לתסקיריהן של פקידות הסעד - הן אלה שהתייחסו למערערת והן אלה שסקרו את חבלי קליטתה של הקטינה במשפחה האומנת. על יסוד בחינה מפורטת ומדוקדקת של כל אלה גם יחד גיבש השופט המלומד את ציוני הדרך להכרעתו: ראשית, כי לפחות מאז היותה כבת שלושעשרה לא חל כל שינוי לטובה בהתנהגותה של המערערת, וכי מאז הולדת בתה מצבה אף החמיר והלך; שנית, כי בתקופה בה נמצאה הקטינה במשמורתה, הזניחה המערערת את בתה וגילתה מידה כזאת של אוזלת יד והעדר מסוגלות בתחום הטיפול בקטינה ובתחום השמירה על שלומה, עד כדי העמדתה בחזקת סיכונים ממשיים, פיסיים ורגשיים; שלישית, כי גם במהלך תקופת ההתדיינות המשפטית, תחילה לפני בית המשפט לנוער ואחר כך בבית המשפט המחוזי, לא חל כל שיפור במצבה של המערערת, והיא הוסיפה לדחות, בסירוב מוחלט, את כל ההצעות שהוצגו לפניה להיזקק לטיפול פסיכותרפי; רביעית, כי בהעדר נכונות מצד המערערת להיזקק לטיפול, אין כלל לדבר על קיום סיכוי כלשהו לשינוי לטובה במצבה, בעתיד הנראה לעין; וחמישית, כי בהתחשב בגילה של הקטינה, שלעת מתן פסק הדין כבר התחילה את השנה השישית לחייה, טובתה מחייבת שלא לדחות עוד את ההחלטה בדבר אימוצה לצורכי עריכתם של ניסויים נוספים, וזאת כדי לאפשר לה להתפתח מבחינה נפשית ורגשית, במקביל להתפתחותה הגופנית. לפיכך נענה בית המשפט לבקשת היועץ המשפטי לממשלה והכריז על הקטינה כבת-אימוץ. .4בא-כוחה המלומד של המערערת (עורך-דין מ' שורר) השיג לפנינו על צדקת הכרעתו של בית המשפט קמא. הוא טען, כי השופט המלומד הושפע, למלה מן המידה הראויה, מאותות החבלה שאובחנו בגופה של הילדה ביום תחילת אישפוזה בבית החולים וולפסון, וכן כי ייחס משקל מופרז לשקרים בהם הסתבכה המערערת, כאשר נדרשה לתאר את הנסיבות שבהן נחבלה בתה. כיום, אומר הפרקליט, שוב אין מקום לספק, כי היה זה יוסי אשר הכה את הקטינה, אך המערערת, אשר נקרעה בין דאגתה לבתה לבין חרדתה לגורל קשריה עם יוסי, שעמד לשאתה לאישה ולהעניק את שמו גם לבתה, חששה למסור, בתשובה לשאלות שהוצגו לה, את העובדות לאשורן; מה גם שפקיד הסעד חקר אותה בנושא זה, בתנאים-לאתנאים, בפרוזדור בית החולים, בנוכחות אנשים נוספים מן הסגל הרפואי ואחרים, כשהן המערערת והן הסובבים אותה שרויים בסערת רגשות. לא מצאתי יסוד לביקורת הזאת. אכן, חשיפת העובדה שהקטינה הוכתה היוותה גם היא ראיה מכלל הראיות, שעליהן ביסס בית המשפט את מימצאיו. מפרשה זו עלו שתי מסקנות עיקריות: האחת, שהמערערת גילתה קוצר-יד במילוי אחת החובות המרכזיות שהיו מוטלות עליה כלפי הקטינה - החובה להגן עליה מפי פגיעה פיסית; והשנייה, שבחפזונה להינשא ליוסי, שבועות ספורים אחרי שזה הכה את בתה הפעוטה וחבל בה, המחישה המערערת, בקהות רגשית בלתי נתפסת, עד כמה לקוי הוא סולם ערכיה ועד כמה נעדרת היא את התובנה הבסיסית של חובותיה כאם. כאן, אולי, המקום לציין - במאמר מוסגר - כי בבדיקתה של ד"ר דור נתגלה יוסי כ"בעל אישיות אקספלוסיבית, המתקשה להתמודד עם תיסכול ופורק עול סמכות ומסגרת"; ומראיות אחרות, שהוצגו לפני בית המשפט קמא, מצטייר יוסי כאיש בלתי יציב וכבעל מעורבות בעבריינות בתחום הסמים המסוכנים. אך אין בידי לקבל, כי הכרעתו של בית המשפט קמא התבססה רק, או אף בעיקר, על מימצאי הכאתה של הילדה, או על התנהגות המערערת במהלך בירורן של נסיבות ההכאה. השופט עצמו מסביר בפסק-דינו הסבר היטב, כי בעקבות חשיפת העובדה שהקטינה הוכתה והוסבו לה חבלות כה קשות, נדרכו הרשויות לפעול להרחקתה המיידית מחזקת אמה. אך ביסוד הכרעתו להכריז על הקטינה כבת-אימוץ ניצבו - כפי שכבר הסברתי - ציוני-דרך רבים, מהם קודמי לפרשת גילוי החבלות ומהם מאוחרים לה. עם הראשונים נמנו מעללי המערערת בתחום העבריינות; הזנחת צרכיה של בתה והנחתה בלא השגחה, בעת שהיא עצמה בילתה בחברת מרעיה; ניצול בתה לסחיטת טובות הנאה חומריות, בין היתר באמצעות ההצגה הראוותנית של ניסיון ההתאבדות, ביחד עם בתה, בקפיצה מגג בניין העירייה ועוד. ועם האחרונים נמנו חוות-דעת המומחים ביחס למגבלותיה של המערערת, חיוניות היזקקותה לטיפול, כתנאי לשיפור אפשרי במצבה, מחד גיסא, והעמדת סירובה של המערערת להיזקק לטיפול שכזה, כנגד המסקנות המתחייבות מכך ביחס לגורלה של הקטינה וסיפוק צרכיה, הפיסיים וכן גם הנפשיים והרגשיים, מאידך גיסא. .5הכלל הוא, כידוע, ששאלת מסוגלותו של הורה לדאוג כראוי לילדו עשויה להיבחן גם על-פי מצבו והתנהגותו של ההורה בעבר, בהיותם בעלי משקל בהערכת סגולותיו בהווה ובבניית התחזית לעתיד לבוא. אך אם נוכח בית המשפט, כי חל שינוי בנסיבות שגרמו להעדר מסוגלותו של ההורה בעבר, וכי הונח בסיס לתיפקוד נאות שלו כהורה בעתיד, יימנע ממסרת הילד לאימוץ (ע"א 166/81 [2], דברי השופט שינבוים בעמ' 324-325). השופט המלומד היה ער להלכה האמורה, ופסיקתו לא נתבססה על כישלונה של המערערת לתפקד כראוי כאם בהתרחשות כזאת או אחרת בעבר, אלא על בחינה מקיפה של כלל הראיות, תוך התייחסות נפרדת לכל אחד מפרקי הזמן הרלוואנטיים - ההווה והעתיד הנראה לעין. .6לפני השופט המלומד היו גם חוות-דעת ועדות של המומחה לפסיכולוגיה מטעם המערערת, ד"ר לדרמן, אשר חלק על מסקנותיו של הפסיכולוג ד"ר יואלי, שהעיד מטעם היועץ המשפטי. אך השופט העדיף את חוות-דעתו של ד"ר יואלי על פני זו של ד"ר לדרמן. פרקליט המערערת טען, שאילו ייחס השופט המלומד את המשקל הראוי לחקירה שכנגד של ד"ר יואלי, סביר היה שיגיע למסקנה, כי אין לקבל את עדותו. לא מצאתי יסוד להשגה זו. מפסק הדין עולה, כי השופט היה ער גם לחסרונות שדבקו בחוות-דעתו של ד"ר יואלי, וגם ממומחה זה לא חסך את ביקורתו. אך השופט קבע, כי את אשר החסיר המומחה מחוות-דעתו שבכתב, השלים בעדותו המפורטת בבית המשפט, ועמדתו המוסברת, שהתיישבה היטב עם העדויות האחרות, שהיו מקובלות על השופט, שיכנעה את השופט ולפיכך החליט לאמצה. את עמדתו של ד"ר לדרמן דחה השופט הן בשל אבחנת תחום מומחיותו כבלתי מתאים למשימה שקיבל על עצמו במקרה הנדון והן בשל הרושם הבלתי רציני שהותירה הופעתו על דוכן העדים, ובהערכתו האמורה של השופט אינני רואה כל יסוד להתערב. .7אך אתייחס גם לגוף העניין. מסקנתו המרכזית של ד"ר יואלי הייתה, כי המערערת היא בעלת אישיות גבולית (borderline personality) עם מאפיינים של דיכאון וקווים היסטריים, הבאים לידי ביטוי בתגובות אלימות הרסניות, העלולות להיות מופנות גם כלפי בתה ולסכן את שלומה. ומסקנה זו גופה עולה בקנה אחד עם חוות-דעתן המשותפת של הפסיכיאטרית לילדים, ד"ר לואיסה בולוביק, ושל העובדת הסוציאלית הראשית, גב' רות ליבוביץ, אשר בדקו את המערערת עוד במארס 1985, בעקבות ניסיונות ההתאבדות שלה. ועל יסוד חוות-דעתן זו קבעה שופטת בית המשפט לנוער זמן רבלפני אישפוזה של הקטינה בבית החולים - כי המערערת מסכנת את שלומה הפיסי של בתה. פן אחר של מגבלות המערערת הואר בתסקיריהן של פקידות-סעד, אשר טיפלו בפרשה בגילגוליה השונים, וכן, ובעיקר, בחוות הדעת המקיפות של הפסיכולוגית ד"ר אמירה דור, אשר בדקה, תוך מעקב, לא רק את המערערת אלא גם את הקטינה, את יוסי וכן את אמה של המערערת. אגב בדיקת מערכות יחסיה של המערערת עם כל אחת מן הדמויות האחרות, קבעה ד"ר דור, כי המערערת הינה - "בעלת אישיות ילדותית, אסוציאלית, בלתי בשלה, אימפולסיבית ותוקפנית... (אשר) לא הצליחה לשאת באחריות מתמידה ושוטפת הכרוכה בגידול הילדה ואינה מסוגלת להתייחס לצרכיה. יחד עם זאת אין היא מסוגלת להודות בקשייה ולהיעזר באחרים...". משמעותן של הקביעות הללו לענייננו היא, כי המערערת נעדרת סגולות בסיסיות למילוי חובותיה כאם - הן בתחום ההשגחה וסיפוק הצרכים החומריים והן בתחום החינוך וסיפוק הצרכים הרגשיים - וכי בהעדר תובנה למגבלותיה ונכונות להסתייע כדי להתגבר עליהן, אין בסיס לתקווה, שמצבה ישתנה לטובה בעתיד הנראה לעין. .8טענתו המרכזית של עורך-דין שורר הייתה, כי אל לו לבית המשפט לחרוץ את גורלו של ערעור זה, בטרם ייתן למערערת הזדמנות נוספת לעמוד במבחן. מאז בדיקותיהם של המומחים השונים, אגב הדיון בבית המשפט המחוזי - טען הפרקליט המלומד - עברו חלפו כמה שנים. המערערת, שהיא כיום בת עשרים ואחת, שוב איננה אותה נערה, שאישיותה נבחנה על-ידי המומחים. כזכור, היא נפרדה בינתיים מיוסי, שהשפעתו על תיפקודה לא הייתה חיובית. כן השכילה המערערת, סוף סוף, לקבל את העצה, אותה מיאנה לשמוע בעבר, וכבר החלה להיזקק לטיפול פסיכולוגי מידי ד"ר לדרמן. בשים לב לזמן שחלף, להינתקות המערערת מיוסי ולהתפתחות החדשה הכרוכה בהיזקקותה לטיפול פסיכולוגי, ביקשנו עורך-דין שורר, כי נורה על מינויו של מומחה נוסף, מטעמו של בית-משפט זה, שיחזור ויבדוק את מסוגלותה של המערערת להיות, לאלתר או בעתיד הנראה לעין, אם לבתה והמערערת נכונה לקבל על עצמה, מראש, את הכרעתו של מומחה שכזה. באת-כוח היועץ המשפטי (גב' א' זיסקינד) התנגדה לבקשה זו, והדין, אליבא דהשקפתי, עמה. .9שני טעמים עיקריים, הקשורים זה לזה, מנחים אותי בגיבוש עמדתי, כי אין לשעות לבקשה למינוי מומחה: ראשית, אינני סבור, כי יש ממש בציפיית בא-כוח המערערת, שחוות-דעתו של מומחה נוסף, שתוגש בקרוב, עשויה להציג מסקנות מיידיות אחרות, זולת המסקנה, שהייתה משותפת למומחים שדעתם נתקבלה על-ידי בית המשפט קמא, דהיינו, כי סיכוייה של המערערת לרכוש כישורי הורות נאותים והולמים מותנים, בראש ובראשונה, בנכונותה להיזקק לטיפול אינטנסיווי וממושך עד למאוד, שלפחות חלקו הראשון חייב להתבצע במסגרת מוגנת. ושנית: הדאגה לגורלה של הקטינה ושקילת טובתה אינן סובלות, בשום פנים ואופן, את דחיית ההכרעה בעניינה לפרק זמן נוסף. להיותה של המערערת בת עשרים ואחת אין כל משמעות, ולא רק מפני שמאז מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי חלפו פחות משישה חודשים. בצדק הטעימה הגב' יסקינד, בהסתמכה על עדויות המומחים, כי קשייה ומגבלותיה של המערערת אינם נעוצים בהעדר בשלות, שסופו לתקון מאליו, מכוח הבגירה הכרונולוגית. אדרבא, בכל ההזדמנויות בהן נבדקה, בפרקי זמן שונים של התפתחותה הכרונולוגית, נמצאו במערערת חסכים, אשר העידו על פיגור רגשי בן כחמש שנים ויותר; וברי - אף זאת על-פי קביעת המומחים - כי לנוכח מחדלה של המערערת להיזקק לטיפול שכה נזקקה לו, הרי חלוף השנים לא רק שלא שיפר את מצבה או הותירו בעינו, אלא אף החמירו. מכאן, שכל אשר נאמר בעבר ביחס לפרוגנוזה - חיוניות היזקקותה של המערערת לטיפול מעמיק וממושך בצד הערכה לאו דווקא אופטימית של סיכויי ההצלחה - הריהו נכון כיום ביתר שאת. הינתקותה של המערערת מעל יוסי, כמו תחילת היזקקותה לטיפול פסיכולוגי, הינה בבחינת קרן אור בתמונה העגומה של חיי המערערת; שהלוא המדובר באישה צעירה, שכל עתירה עוד לפניה, וצריך לקוות, שהמערערת תוסיף לעשות מהלכים חיוביים מעין אלה, שבהם תלויים סיכוייה, כי ייטב עתידה מעברה. רם, בעצם ההינתקות מיוסי אין כדי להשפיע על גורל ההכרעה בפרשת האימוץ. פרידתם של המערערת ויוסי חלה, כזכור, במהלך הדיון בבית המשפט קמא, והשופט היה כמובן ער לה. כן יש לציין, כי המומחית ד"ר דור השכילה להבחין היטב בין מה שהמערערת ויוסי הציגו לפניה כתמונת יחסיהם לבין איכות יחסיהם האמיתית; ואת מגבלות ההורות של המערערת (כמו את אלו של יוסי) קבעה ד"ר דור בהערכה מקצועית, אשר התייחסה לאישיותה בלבד, בלא שהוטעתה לא מהסתרת האמת מפניה אודות איכות "חיי המשפחה" של המערערת ויוסי, ולא מקיומן של השפעות חיצוניות כדוגמת השפעתו של יוסי. .10טעמי השני לדחיית הטענה בדבר צדקת מינויו של מומחה נוסף הינו, שדחיית ההכרעה בגורל ההליך תפגע בטובתה של הקטינה, שלה, בעיקר, מוטל עלינו לדאוג. משמצא השופט המלומד, כי המערערת איננה מסוגלת להיות אם לילדתה, ועל-פי התחזית הסבירה אף לא תהיה מסוגלת לכך בעתיד הנראה לעין, בחן והגיע למסקנה, כי בנסיבות העניין ראוי לו לעשות שימוש בשיקול הדעת שיתן לו ולהכריז על הקטינה כבת-אימוץ, וזאת על-פי המבחנים הקבועים בחוק האימוץ, אשר במרכזם עומדת שקילת טובתה של הקטינה (ע"א 320/84 [3] וע"א 594/84 [4]). מן הראיות שבאו לפני השופט אכן התחייב, שבנסיבות המקרה לא יכלה להינתן החלטה אחרת, שתהא שוחרת את טובת הקטינה, זולת ההחלטה המכריזה עליה כבת-אימוץ. ברם, טובתה של הקטינה מחייבת, כי השלמת מהלכי האימוץ לא תעוכב ולא תידחה, באשר כל עיכוב או השהיה עלולים לפגוע בקטינה. על החשיבות שבאי-השהיית ההכרעה הסופית בכגון דא עמד חברי הנכבד, השופט ד' לוין, בע"א 213/84 [5], בעמ' 74, באומרו: "הילד הגיע לגיל קריטי, שאם עניינו לא יזכה להכרעה מוחלטת וסופית עתה, עלול הוא למצוא עצמו בעתיד במצב אומלל... לפיכך, כל פתרון זמני או דחיית ההכרעה הסופית עלולים לפגוע בטובת הילד הקטין ולהרע עמו ללא תקנה בעתיד". דברים אלה יפים אף לפרשתנו: לקראת הדיון בערעור הוגש לנו תסקיר משלים של פקידת סעד לחוק האימוץ, גב' סוזן בוקוולד, ותסקיר זה מתייחס להתפתחויות העדכניות ביותר - מאז מאי 1988ועד לימים אלה ממש בתהליכי הסתגלותה של הקטינה למשפחתה האומנת, המועמדת לאמצה. מתסקיר זה עולה, כי בזכות טיפול מסור והשקעה אדירה של כוח נפשי, זמן ואהבה, שהשקיעו בה ההורים (המבקשים לאמצה כבת), חל שינוי מרשים לטובה הן במצב בריאותה ובחוסנה הפיסי של הקטינה והן בתחום התפתחותה השכלית, באוצר המלים שלה, ברוחב אופקיה, ביכולתה להתבטא ולשחק ועוד כיוצא באלה. ואולם בתחום מילוי החסכים הרגשיים הקשים, בהם לקתה בעת קליטתה במשפחתה החדשה, שרויה הקטינה בעיצומו של תהליך, שהוא אמנם מתקדם ומבטיח, אך טרם הגיע לנקודת המפנה המיוחלת של ההשתחררות מנזקי שנותיה הראשונות. בינה לבין משפחתה החדשה נרקמים והולכים קשרים רגשיים, ואיזונה הנפשי של הקטינה מותנה - על-פי קביעת התסקיר - בהמשכתם הבלתי מופרעת של הקשרים הללו, שניתוקם עלול להחזיר לאחור את כל הישגיה ולהביא עליה משבר נפשי קשה ביותר, שלהערכת פקידת הסעד עלול לגרום לה נזק בלתי הפיך. עיכוב השלמתם של הליכי האימוץ, בנסיבות שתוארו, צופן בחובו סיכונים שאין להניח להם לרחף: אי הוודאות, שתהיה כרוכה בהשהיית ההכרעה, עלולה להעיב על סיכויי השלמתו המוצלחת של תהליך ההתקשרות הרגשית שבין הקטינה ולבין משפחתה החדשה, שהלוא הצלחתו של תהליך כזה תלויה, לא במעט, גם בהפריה מצדה של המשפחה המאמצת. מעבר לצורך אוסיף, כי לדעתי גם למערערת לא תצמח טובה ממתן החלטה, שתפיח בה ציפיות חדשות, שסיכוייהן להתממש רחוקים ודלים. .11מסקנתי מכל האמור היא, שדין הערעור להידחות. בנסיבות העניין הייתי נמנע מעשיית צו להוצאות. המשנה לנשיא מ' אלון: אני מסכים. השופט ד' לוין: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מצא.ערעוראימוץ