האם פגיעת אופניים ברכב חונה מהווה תאונת דרכים לפי החוק ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגיעת אופניים ברכב חונה: בפניי תביעה לפיצוי בגין נזק גוף. התובע, יליד 1964, עובד חברת חשמל טוען כי ביום 20/2/02004 נפגע בתאונת דרכים במהלך עבודתו, עת שהשתתף באימון רכיבה על אופניים שאורגן על ידי מעבידו (להלן:"התאונה"). לטענת התובע אירוע התאונה נכלל בגדר הגדרת "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן:"החוק") והתביעה הוגשה על פי חוק זה. הנתבעת 1, "כלל" חברה לביטוח בע"מ (להלן:"הנתבעת 1" או "כלל") נתבעת בשל טענת התובע כי במועד התאונה ביטחה בפוליסת ביטוח חובה רכב נושא מ.ר 67-772-36 (להלן:"הרכב"). לחילופין, הגיש התובע תביעתו כנגד הנתבעת 2, "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן:"הנתבעת 2" או "קרנית") נתבעת למקרה בו ייקבע כי יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעת 1 מן הטעם כי לא ידועה זהות הנוהג ברכב או פרטי הרכב. הנתבעות כפרו בחבות באירוע ובנסיבות כפי שתוארו על ידי התובע. לפיכך, פוצל הדיון ונקבע כי ראשית תבורר שאלת החבות. בפניי התקיימו שתי ישיבות ההוכחות לעניין שאלת החבות במהלכן העידו עדים מטעם התביעה: התובע בעצמו; מר יהודה אמיתי, מי שרשום כחובש מלווה על גבי דו"ח מד"א שצירף התובע; מר יעקב אקריש מי שרשום כחובש רפואה חרום ונהג אמבולנס על גבי דו"ח מד"א ומר רונן עיני, העובד עם התובע בחברת חשמל ומי שהשתתף יחד עם התובע ברכיבת האופניים הנדונה בענייננו. הצדדים סיכמו טיעוניהם בכתב. למען הסדר הטוב יצוין באשר למספור עמודי הפרוטוקול כי עקב תקלה ניתן מספור כפול לעמודים. לכן יצוינו הפרוטוקולים להלן לפי מועדי הישיבות שהתקיימו. טענות הצדדים בתמצית בכתב תביעתו ובתצהיר עדות הראשית מטעמו טוען התובע כי נפגע מהרכב עת שהתקרב לתחנת אוטובוס במהלך רכיבה טורית כאשר לפתע הרכב נכנס לתחנה בין הרוכבים והתובע נתקל בו מאחור עם אופניו. בעקבות התאונה טוען כי נגרם לו נזק גוף. התובע פנה בתביעה למוסד לביטוח לאומי אשר הכיר בתאונה כ"תאונת עבודה" וועדה רפואית בהחלטתה מיום 11/12/2005 קבעה נכותו הרפואית בשיעור של 10% לפי סעיף 37(7)א' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני. הנתבעת 1 מכחישה הכיסוי הביטוחי ועצם קרות התאונה. לטענתה, גרסתו של התובע לנסיבות בהן ארעה התאונה לא הוכחה. התובע לא נפגע בנסיבות בהן נוצר סיכון תחבורתי ואין המדובר בתאונה שארעה במקום "שאסור לחנות בו" כהגדרתו בחוק. לחילופין וככל שייקבע כי התאונה הינה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הרי שטענת התובע באשר למס' הרישוי של הרכב לא הוכחה והאחריות לפיצוי התובע במקרה כזה היא על הנתבעת 2. הנתבעת 2 טוענת כי לא הוכחה הטענה כי בפנינו תאונת דרכים כהגדרתה בחוק. אין מדובר ב"שימוש תחבורתי" או באחת מהחזקות המרבות הקבועות בחוק. הנתבעת 2 מפנה לפסיקה וטוענת כי פגיעתו של הולך רגל (ובכלל זה רוכב אופניים) ב"רכב חונה" אינה מהווה פגיעה על פי חוק. וככל שמדובר בתאונת דרכים הרי שהרכב המעורב מבוטח על ידי הנתבעת 1 בביטוח חובה תקף. לחילופין וככל שייקבע כי רכב אחר מעורב בתאונה אזי לא הוכחה עילת התביעה כנגד קרנית. לאחר שעיינתי בחומר הראיות, שמעתי את העדויות ושקלתי את מכלול טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להדחות. להלן אפרט. דיון התביעה כנגד "קרנית" התובע מפנה תביעתו כנגד הנתבעת 2 מן הטעם כי זהות נהג הרכב לא ידועה או פרטי הרכב אינם ידועים. לאחר ששקלתי מכלול הראיות מסקנתי היא כי דין התביעה כנגד קרנית להידחות, הכל כפי שיפורט להלן. מצב הרכב בעת התאונה למעשה בפני ביהמ"ש הועלו שלוש גרסאות לנסיבות בהן ארעה התאונה, כדלקמן: גרסת התובע כפי שמופיעה בכתב תביעתו ובתצהיר עדותו הראשית לפיה התאונה כתוצאה מהתנגשות בינו לבין רכב שנסע נכנס בין הרוכבים. גרסת הנתבעות, לפיה התובע התנגש ברכב שעמד או חנה כדין. גרסה חלופית מטעם הנתבעות לפיה לפנינו "תאונת אופניים" ולא תאונת דרכים. גרסה א', גרסתו של התובע כפי שמופיעה בכתב תביעתו ותצהירו לא הוכחה דיה. לנוכח הראיות שהובאו שוכנעתי כי התאונה ארעה עת שהתובע התנגש ברכב שעמד, הכל כפי שיפורט להלן. עדות התובע התובע תיאר את אירוע התאונה בסעיף 3ב' לכתב התביעה המתוקן כדלקמן: "התאונה ארעה כאשר התובע השתתף באימון רכיבה על אופניים שאורגן ע"י המעביד, התקרב לתחנת אוטובוס במהלך רכיבה טורית כאשר לפתע הרכב הנ"ל נכנס לתחנה בין הרוכבים והתובע התנגש בו עם אופניו וכתוצאה מכך נפגע ונגרמו לו נזקי גוף." בסעיף 4 לתצהירו (מוצג ת/4) מתאר התובע את התאונה כדלקמן: "התאונה ארעה שעה שרכבתי בטור כאשר לפתע רכב רישוי מס' רישוי 67-772-36 חתך ימינה במפתיע לכוון תחנת אוטובוס ואני נתקלתי בו מאחור וכתוצאה מכך נפגעתי ונפלתי." מחקירתו הנגדית של התובע עולה כי השתלשלות ארוע התאונה אינו זכורה לו במלואה, עובדה המהווה קושי בקבלת גרסתו ללא תימוכין נוספים. המסקנה המתבקשת, לאחר עיון בראיות ושמיעת התובע היא כי התובע אכן נפגע כתוצאה מנפילה מאופניו לאחר שהתנגש ברכב, אם כי נקודת הזמן בה התנגש התובע ברכב אינה זכורה לתובע והשאלה האם הרכב היה בנסיעה או עצר בעת התאונה לא הובהרה. התובע נשאל : "אתה זוכר את נסיבות המקרה?" ועונה: "אני זוכר שנפתח מרווח ביננו. זה היה קרוב לצומת. אני זוכר שהרכב נכנס במרווח בין עיני לביני לכיוון הטרמפיאדה. מעבר לזה אני לא זוכר." ובהמשך מפרט התובע כי "את המכה עצמה" אינו זוכר. (עמ' 14, שורות 13-17 לפרוטוקול מיום 8/2/11). באשר לשאלת הרכב שהיה מעורב בתאונה, הרי שממכלול הראיות עולה כדלקמן: ראשית, בפתח ישיבת הוכחות מיום 8/2/2011 אישר ב"כ הנתבעת 1 כי לרכב אשר נושא את מספר הרכב כפי שמופיע בכתב התביעה יש פוליסת ביטוח תקפה בחברת כלל. שנית, חבות קרנית קמה רק לפי סעיף 12(א) לחוק. בהתאם לחלופה הרלוונטית לתיק זה, על התובע להוכיח ש"אין בידו לתבוע פיצויים מאת המבטח, מחמת" ש"(1) הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע". הלכה פסוקה היא, כי על התובע לשכנע שפעל בשקידה סבירה כדי לאתר את הנהג הפוגע.   לתובע ידועה חברת הביטוח המבטחת וכן מספר רישוי הרכב. לא הוכח בפניי כי התובע עשה מאמצים סבירים בהתחשב בנסיבות לאיתור הנוהג האחראי או שנסיבות חיצוניות מנעו בירור זה, או שלא ניתן היה להגיע למסקנה בוודאות מספקת. מכאן שלא הוכח בפניי כי התובע שקד שקידה סבירה באיתור נהג הרכב. בנוסף, אין המדובר בתאונה "פגע וברח". הוכח בפניי כי במועד התאונה הנהג לא ברח מזירת הארוע. (ראה עדותו של מר עיני בעמ' 11 ש' 31 ובעמ' 12 ש' 2-3 לפרוטוקול מיום 8/2/11). (לעניין נטל על התובע להראות כי פעל בשקידה סבירה ראה רע"א 3909/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' שרה קורן, מיום 3/11/2009). שלישית, עיון בראיות שהונחו בפניי מלמד על מעורבותו של הרכב בתאונה הנדונה. מספר הרכב הנדון מופיע בדו"ח מד"א (מוצג ת/1). כמו כן, באשר לפרטי הרכב המעורב בתאונה נחקרו מר אמיתי ומר אקריש ועדותם תמכה במסקנה זו, כפי שיפורט להלן. עדות מר אמיתי מר אמיתי, מתנדב מטעם מד"א אשר הגיע למקום התאונה העיד כתמיכה לדו"ח מד"א שהגיש התובע. בחקירתו הראשית הינו מאשר כי חלק מהנרשם בדו"ח מד"א הוא בכתב ידו וטען כי מדובר באירוע שהתרחש לפני כ-7 שנים ואינו זוכר את פרטי המקרה (עמ' 6, ש' 21-24 לפרוטוקול מיום 8/2/11) מר אמיתי לא ידע לאשר את מספר הרכב אשר נרשם וטען כי "...האמת שגם לא מילאתי את דו"ח התאונה ואני לא רוצה להגיד סתם משהו שאני לא יודע. אני רק מקריא מהכתוב." (בעמ' 7, ש' 1-2 לפרוטוקול מיום 8/2/11). במהלך חקירתו הנגדית הסביר מר אמיתי כי הדו"ח נרשם בבית החולים מפאת קוצר זמן בשטח (עמ' 7 ש' 27-29 לפרוטוקול מיום 8/2/11). בדרך כלל הנהג הוא זה שממלא את הדו"ח שמשמש גם כאחראי צוות (עמ' 7 ש' 24-26 לפרוטוקול מיום 8/2/11) כאשר פרטי הרכב נרשמים לפי לוחית זיהוי של הרכב ולפי מה שנראה בשטח (עמ' 8 ש' 20-24 לפרוטוקול מיום 8/2/11). עדות מר אקריש מר אקריש, חובש בכיר מדריך ונהג אמבולנס מטעם מד"א אשר הגיע למקום התאונה, העיד כתמיכה נוספת לדו"ח מד"א שהגיש התובע. בחקירתו הראשית מאשר מר אקריש כי פרטי הרכב שנרשמו בדו"ח מד"א נרשמו בכתב ידו ומאשר כי הרכב נשא מספר רישוי 6777236 (עמ' 6 ש' 23-27 וגם בעמ' 9 ש' 1-3 לפרוטוקול מיום 27/2/11). מר אקריש לא זוכר את האירוע ונשאל לגבי שיגרת הענקת טיפול לפצוע. מר אקריש מסביר כי כבשגרה במידה והפצוע איבד הכרה פרטי האירוע נלקחים מעד ראיה. לאחר קריאה של הדו"ח טוען מר אקריש כי במקרה הנדון דיבר עם התובע ו"כנראה היה סיפור של איבוד הכרה." (עמ' 7 ש' 5-24 לפרוטוקול מיום 27/2/11). לדבריו מספר הרכב נרשם בטרם עזיבתו את מקום האירוע לפי לוחית זיהוי של הרכב (עמ' 8 ש' 26-30 לפרוטוקול מיום 27/2/11). מר אקריש אף מסביר כי במקרה הנדון, ככל הנראה, לאחר שפנה לאנשים אשר נכחו במקום התאונה הבין כי מדובר במקרה בו הנפגע נפגע מהרכב. (עמ' 9 ש' 6-19 לפרוטוקול מיום 27/2/11). יצוין כי הנתבעת 2 העלתה בסיכומיה טענה באשר להיות דו"ח מד"א "רשומה מוסדית" ועל כן, מדובר בראיה קבילה לשם אמיתות תוכנה. בעניין זה הנתבעת 1 ביקשה להגיב ובתגובתה טוענת כי עורך התעודה לא היה עד לתאונה ומספר הרכב וזהותו נמסרו לנהג האמבולנס מפי אלמונים. אכן, דו"ח מד"א התקבל כראיה לתיק ועורכי הדו"ח העידו בפניי. התרשמתי מאמינות עדותם וגרסתם לפיה פרטי הרכב נלקחו במועד התאונה על ידי נהג האמבולנס ואמיתות דו"ח מד"א הוכחה בפניי. לסיכום סוגיה זו הרי שעדותם של מר אמיתי ומר אקריש, אשר נמצאה אמינה, תומכת בטענת התובע באשר לפרטי הרכב המעורב בתאונה. לאור האמור לעיל, לא מצאתי כי הוכחה עילת התביעה כנגד קרנית ועל כן דין התביעה נגדה להדחות. התביעה כנגד "כלל" התובע נשאל לגבי מצב הרכב בעת ההתנגשות בינו לרכב, האם היה במצב חניה או בנסיעה ותשובתו בעניין אינה אחידה. מחד, טוען התובע כי הוא בטוח שהרכב היה בנסיעה בעת ההתנגשות (ראה בעמ' 14, ש' 19-20 לפרוטוקול מיום 8/2/11) ומאידך, בהמשך חקירתו כאשר מופנה לתעודה ראשונה לנפגע בעבודה (מוצג נ/1) שם נרשם כי התובע התנגש ברכב שעמד בצד הדרך ולאישור משטרה (מוצג נ/2) שם נרשם כי התנגש ברכב שחנה, התובע אינו מכחיש את הנרשם באסמכתאות שהוצגו בפניו וכאשר נשאל "אז כשאתה נכנסת בו הוא היה המצב עצירה/חניה?" משיב כי "יכול להיות " (עמ' 15 בש' 18-19 לפרוטוקול מיום 8/2/11). בהמשך חקירתו עולות סתירות נוספות באשר לגרסתו לפיה הרכב היה בנסיעה בעת ההתנגשות. כך לדוגמה התובע מופנה לאסמכתאות נוספות כגון טופס התביעה שהגיש למוסד לביטוח לאומי (מוצג נ/4) שם נרשם כי במהלך נסיעה על אופניים, הרכב שלפניי התובע עצר ומשיב כי אינו זוכר במדויק אם הרכב עמד (עמ' 15 בש' 25-29 לפרוטוקול מיום 8/2/11). כן מופנה לטופס חדר מיון שם נרשם "לדבריו נפל מהאופניים ביום קבלתו ונחבל בראש." (מוצג נ/5). בעניין זה נשאל והשיב "יכול להיות. קיבלתי מכה חזקה בראש והייתי מבולבל. יכול להיות שכן אמרתי את הדברים האלה." (עמ' 16 בש' 2-4 לפרוטוקול מיום 8/2/11). מכל האמור עולה כי חקירתו הנגדית של התובע לא שפכה אור באשר לנקודת הזמן בה התנגש התובע עם הרכב ומצב הרכב בעת ההתנגשות. נקודת זמן זו הינה קריטית בשאלה שבמחלוקת. כמו כן, הראיות בכתב שהונחו בפניי ביהמ"ש ואשר נמסרו מפיו של התובע לגופים השונים "בזמן אמת" הטילו ספק רב בגרסת התובע כפי שמועלית כיום, לאופן בו ארעה התאונה. עדות מר עיני מר עיני בתצהירו (מוצג ת/2) מצהיר בקצרה לעניין נסיבות התרחשות התאונה ולמיטב זכרונו, כדלקמן: "3. ביום 20.2.04 במהלך אימון רכיבה סמוך לצומת נחשון אני זוכר כי צביקה רכב על אופניו כאשר לפתע רכב נכנס לצומת לכוון הטרמפיאדה וצביקה נתקל בו ונפל. 4. למיטב זכרוני הרכב היה ג'יפ איני זוכר מס' רישוי." בחקירתו הנגדית הוברר כי מר עיני אשר היה במרחק של 15-20 מטר, לערך, מהתובע בזמן רכיבתם על האופנים, לא היה עד ראיה לתאונה אלא שבמועד התאונה רק שמע את הפגיעה, הסב מבטו וראה את התובע שרוע על הרצפה. מר עיני מסביר " ...קשה לי לזכור אם בדיוק שמעתי אוטו או שמעתי את הפגיעה, אבל איך ששמעתי את הפגיעה הסתובבתי אחורה ומה שראיתי זה בערך רכב ואת צביקה על הרצפה. המכה שצביקה קיבל היא מכה מהחלק האחורי של האוטו". (עמ' 10 ש' 17-19 לפרוטוקול מיום 8/2/11). מר עיני לא יכול היה להעיד בוודאות כי הרכב עמד או לא בנקודת הזמן בה ארעה ההתנגשות בין התובע לרכב (עמ' 11 ש' 12-16 לפרוטוקול מיום 8/2/11). מאידך, למשמע הפגיעה היה בטוח כי התובע נפגע מפגיעה ברכב ואין המדובר מנפילה של התובע מאיבוד שליטה על אופניו (עמ' 13 ש' 2-7 לפרוטוקול מיום 8/2/11). מר עיני ביקש לשרטט את האופן בו הרכב עמד בשטח ה"טרמפיאדה" (מוצג ת/3). מהשרטוט עולה עי הרכב עמד באזור הטרמפיאדה, בצד הדרך, מימין לכביש. מהאמור לעיל עולה כי למעשה לתאונה לא היו עדי ראיה. עדותו של מר עיני נסמכת על השערתו את אופן התרחשות התאונה ואין בה כדי להוות תמיכה ממשית לגרסתו של התובע לגבי הנסיבות בהן ארעה התאונה. ראיות נוספות בפני ביהמ"ש הונח תמלול קלטת שיחה שהתקבלה במוקד מד"א ירושלים במועד התאונה (מוצג ת/6). עיון בתמלול השיחה אינו מעלה או מוריד מטענות התובע. המודיעים למעשה יצרו קשר עם מד"א לקבלת עזרה לאחר התרחשות התאונה ולאחר שהבחינו בתובע שוכב על הכביש. אין המדובר בעדיי ראיה אשר היו עדים לנסיבות בהן ארעה התאונה. כמו כן, הוגשו מסמכים רפואיים מהם ניכר כי התובע אכן נפגע בעת שהתנגש ברכב הנדון. ממסמכים אלו, לכאורה עולה כי בעת התאונה הרכב לא היה בתנועה אך לנוכח עמימות בזכרונו של התובע סוגיה זו לא הובהרה דיה על ידו. לדוגמה ניתן להפנות לדו"ח המיון מרכז רפואי קפלן שצורף למוצג ת/1 בו נרשם "רוכב אופניים עם קסדה התנגש ברכב פרטי... אינו זוכר את פרטי התאונה." אסכם כי מהאמור עולה כי התובע מסר גרסאות שונות בכתב התביעה, בתצהיר עדות ראשית ובפני רשויות שונות. בנוסף, גרסתו של התובע כפי שהועלתה בחקירתו הנגדית עמדה בסתירה לנרשם באסמכתאות בכתב שהוצגו בפניו. התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח את גרסתו בדבר הנסיבות בהן ארעה התאונה ומאידך, הוכח בפניי ע"י מסמכים בכתב אשר לא נסתרו, כי התאונה ארעה עת שהרכב עמד. "תאונת דרכים" או "תאונת אופניים" לאור מסקנתי לעיל ונוכח הנטל המוטל על התובע בהוכחת תביעתו, די באמור בכדי לדחות התביעה כנגד כלל. יחד עם זאת ולמעלה מן הנדרש תבחן גם השאלה האם בפנינו תאונת דרכים לפי הגדרתה בחוק או שמא מדובר בתאונה שהתרחשה עת שהרכב חנה במקום מותר, שאז, לא חלה החזקה המרבה להגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" על פי החוק. 'תאונת דרכים' מוגדרת בסעיף 1 לחוק כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". זוהי ההגדרה הבסיסית והיא כוללת חמישה יסודות: (1) מאורע; (2) נזק גוף; (3) עקב; (4) שימוש ברכב מנועי; (5) למטרות תחבורה. בצד הגדרה בסיסית זו קיימות גם חזקות חלוטות מרבות וחזקה חלוטה ממעטת. בחוק נכללה החזקה המרבה לפיה יראו כתאונת דרכים "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". בשלב הראשון נשאל האם בפנינו חניה אסורה. במידה והתשובה לשאלה חיובית ניגש לשלב השני ונבחן הקשר הסיבתי-המשפטי, כאן נשאל האם החנייה האסורה המסויימת היא שיצרה את הסיכון שהביא להתרחשות הנזק. בפסיקת ביהמ"ש העליון (רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אדרי ואח', מיום 4/11/2003) נבחנה תחולת החזקה המרבה בהגדרת תאונת דרכים בחוק הפיצויים הדנה ב"רכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". על פי קביעת כב' השופט אור הרי שאין חולק שמקום שהחניה מותרת על פי דין ואינה יוצרת סיכון תעבורתי אין תחולה לחזקה המרבה. בנסיבות דנן עולה מהשרטוט שנערך ע"י מר עיני כי הרכב חנה כדין בטרמפיאדה, באופן שלא יצרה סיכון תעבורתי. שרטוטו של מר עיני את אזור התאונה לא נסתר. כמו כן, התובע לא הכחיש את גרסתו לנסיבות התאונה כפי שנרשמו בהודעה על פגיעה בעבודה (מוצג נ/2) שם נרשם כי הרכב עמד "בצד הדרך" וכן, לא הכחיש את הנרשם בהודאתו במשטרה (מוצג נ/3) שם נרשם כי התנגש ברכב שחנה "בתחנת הסעה לחיילים". פגיעתו של התובע ארעה כאשר התנגש ברכב שעמד בטרימפיאדה המשמשת חיילים. לא הוכח בפניי כי מקום חניתו של הרכב היווה סיכון תחבורתי ואין בפנינו מקרה בו הרכב חנה בחניה אסורה, שהרי תחנת הסעה הינו מקום המותר בחניה לצורך העלאה או הורדה של נוסעים ולא גלום בה סיכון תחבורתי. אף לא הוכח בפניי כי הרכב חנה במקום לשם מטרה אחרת. לסיכום, ממכלול הראיות שבפני ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים המסקנה היא כי אין בפנינו תאונת דרכים כמשמעה בחוק וגם משום כך, דין התביעה כנגד כלל להידחות. סוף דבר אשר על כן הנני קובעת כדלקמן: התביעה כנגד הנתבעת 1 - נדחית. התביעה כנגד הנתבעת 2 - נדחית. התובע יישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד של כל אחת מהנתבעות בסך של 7000 ₪ לכל נתבעת. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. רכבאופנייםרכב חונהנזק לרכב