קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיטורי עורך דין: הנשיא (גולדברג) 1. המערערת, עו"ד במקצועה, שימשה כמנכ"ל המשיב מס' 1 (להלן: המכון), החל מיום 1.4.1979 ועד יום 15.10.90, מועד בו פוטרה מעבודתה. עם פיטוריה, הגישה תביעה נגד המשיבים לבית הדין האזורי בירושלים לתשלומים שונים. מרבית תביעותיה נדחו (השופט הראשי נויגבורן; תב"ע נא / 3-104), ועל אלה מראשי התביעה שנדחו, ערעור זה שלפנינו. 2. משא ומתן שהתנהל בין הצדדים, במגמה להגיע להסדר מחוץ לכתלי בית הדין, לא עלה יפה. 3. המכון רשום כ"הקדש". בית הדין דחה, מחוסר סמכות ענינית את התביעה נגד המשיבים הפורמליים, המשמשים כ"נאמנים" של ההקדש, ועל כך אין לפנינו ערעור. 4. לעניננו נציין עובדות אלה: א. ביום 1.4.1981, כשנתיים לאחר תחילת עבודתה של המערערת במכון, כ"מושאלת" מהממשלה, נחתם בין המערערת למכון הסכם עבודה, (להלן: חוזה העבודה), אשר סעיפיו הצריכים לענין יובאו בעת ההתיחסות לפריטי הערעור השונים. ב. המערערת יצאה לחל"ת של שנה בחודש אוגוסט 1989, עם אפשרות לקצרו על ידי המערערת תוך מתן הודעה מוקדמת. ג. בחודש מאי 1990, תוך כדי שהותה בחל"ת, קיבלה הודעה מהמכון, על פיו תופסק עבודתה ביום 31.3.91. ד. ביום 8.6.90 הפסיקה המערערת את החל"ת וחזרה למילוי תפקידה. ה. עם חזרתה, הגישה למכון רשימת תביעות המתייחסות לזכויותיה עם סיום עבודתה. ו. באמצע אוגוסט 1990 נשלח למערערת על ידי המכון מכתב, בו הודע לה על הפסקת עבודתה ביום 15.10.1990. להלן נתייחס לכל אחת מעילות הערעור. 5. מועד ניתוקם של יחסי עובד-מעביד, וזכאות המערערת לשכר עד ליום 31.3.91: א. טוענת המערערת, כי מועד ניתוקם של יחסי עובד-מעביד היה יום 31.3.91, וזאת מכח ההודעה הראשונה שקיבלה מהמכון (פסקה 5(ג) לעיל), והוראות חוזה העבודה. ב. המכון טוען, כי היה רשאי ליתן הודעה חדשה על סיום העבודה של המערערת תוך אותה תקופה, ובלבד שתנתן חודשיים לפני סיום העבודה. ג. הצריך לעניננו בחוזה העבודה הם הסעיפים כדלקמן: "6. תוקף הסכם זה הוא למשך שנה מיום חתימתו. 7. ההסכם יוארך אוטומטית מידי שנה, על ידי הודעה של כל צד למשנהו. 8. כל צד רשאי להודיע לצד השני על הפסקת ההסכם 60 יום לפני מועד כניסת ההפסקה לתוקפה". ד. כאן המקום לציין, במאמר מוסגר, שהמכון הסכים, במסגרת הליך ביניים (תב"ע נא / 12-93), לשלם למערערת משכורת עד ליום 31.3.91 "תחת מחאה", ובכפוף להחלטת בית הדין בדבר זכאותה של המערערת למשכורות אלה. ה. בית הדין האזורי קיבל את עמדת המכון, וקבע: "סעיף 8 מתייחס למתן הודעה מראש לפני מועד 'ההפסקה' ולא לפני מועד חידוש ההסכם לפי סעיף 7. על כן אין לקבל טענת התובעת כי ניתן להפסיק את ההסכם רק בסמוך לפני מועד החידוש השנתי. 16. במקרה דנא, פוטרה התובעת, וניתנה לה הועה מוקדמת של כ10- חודשים לפני הפסקת עבודתה. אין לומר כי מתן הודעה ארוכה זו יש בכוחה כדי למנוע מהמכון לשוב ולתת הודעה מוקדמת קצרה יותר, המתאימה להוראות ההסכם. אין כל קשר בין זה לבין וויתור על עבודתו של עובד בתקופת ההודעה המוקדמת". ו. טענת המערערת היא כי פירושה הנכון של חוזה העבודה הוא שהחוזה נכרת לתקופה קצובה של שנה, וחוזר חלילה, אלא אם הודיע צד למשנהו 60 יום מראש על הפסקתו. המכון תומך בפירושו של בית הדין האזורי. ז. לנו נראה שטעה בית הדין האזורי בפירוש אותו נתן לחוזה העבודה. את הסעיפים 7,6 ו8- לחוזה יש לקרוא כמקשה אחת, ז.א. החוזה הוא לתקופה קצובה של שנה (מיום 1.4, כל פעם) שהרי נחתם ביום 1.4.81 (פיסקה 4(א) לעיל)), והוא מוארך אוטומטית לשנה נוספת, אלא אם חודשיים מראש הודע על הפסקתו. ח. תימוכין לפרושנו אנו מוצאים בכך שאף המכון כך הבין את חוזה העבודה. דבר זה עולה מהחלטת חבר הנאמנים של המכון מיום 20.4.90, אשר זה לשונה: "ואלו החלטות חבר הנאמנים: 1. לרשום לפניו הודעתה של הגב' זיוה רבני על חזרתה לעבודה במכון עם תום החופשה ללא תשלום שנטלה לעצמה באישור המכון. 2. להפסיק עבודתה של הגב' רבני במכון, ביום 31.3.91. ולשלוח לה הודעה על כך בהתאם להוראות סעיף 8 של ההסכם שנחתם בין המכון ובין הגב' רבני ביום 1.4.81" (ההדגשה הוספה). וכן ממכתבו של המכון למערערת מיום 24.4.90, בעקבות אותה החלטה: "בהתאם להוראות סעיף 8 להסכם העבודה שנחתם בין המכון לבינך מיום 1.4.81, הנני נותן לך בזה הודעה מטעם חבר הנאמנים על הפסקת עבודתך במכון ביום 31.3.91. אני מצרף בזה עותק ההחלטות של חבר הנאמנים מיום 20.4.90 בנוגע להודעה הנ"ל" (ההדגשה הוספה). ט. ערים אנו לכך שבמכתב הפסקת העבודה השני (מיום 7.8.90), נאמר שההחלטה האמורה היתה "לפנים משורת הדין, ועל מנת שגישה נדיבה זו תביא לסיום יחסי העבודה בהסכמה וברוח טובה". לא תמצא זכר, בהחלטת חבר הנאמנים ובמכתב למערערת מיום 24.4.90 לכך שההודעה (הראשונה) על הפסקת העבודה היתה "לפנים משורת הדין" נהפוך הוא, נאמר בהחלטה המקורית שהיא מסתמכת על סעיף 8 להסכם. כעולה מאותו מכתב, באה ההודעה בעקבות דרישות המערערת מהמכון בקשר לתנאי הפרישה. י. התוצאה היא, אפוא, שחוזה העבודה בין הצדדים היה בתוקף עד יום 31.3.1991, והמערערת הפרה אותו, במכתבה השני, בו הופסקה עבודת המערערת ביום 15.10.90. ההפרה אינה "מחייה" את החוזה ואינה יוצרת יחסי עובד-מעביד לאחר יום 15.10.90, אולם המערערת זכאית לפיצוי בגין ההפרה, בגובה המשכורות והנלוים שהיתה מקבלת לולא הופר ההסכם (דב"ע מח / 3-22,27 טלמיר אלקטרוניקה בע"מ - שמואל יפה פד"ע כ 107). יא. מאחר וסכום זה שולם למערערת על פי ההסדר שהושג בדיון בצו הביניים, לא יהא על המערערת להחזירו למכון, ואין לקזז את הסכומים ששולמו כאמור מהסכומים בהם חוייב המכון. 6. תחולת התקשי"ר: א. המערערת טוענת כי תנאי עבודתה, במלואם, היו צמודים לאלה שבתקשי"ר, ומכח הצמדה זו היא זכאית לפדיון ימי מחלה, מענק פרישה וקידום ותק מקצועי. ב. המערערת תומכת יתדותיה בשלוש אלה: (1) החלטת המכון מיום 16.3.79: "גב' זיוה רבני: הוחלט למנות את גב' רבני לתפקיד מנהל אקזקוטיבי לתקופה של שנה החל מ1.4.79-, לפי דרגה 9 מח"ר. התנאים הסוציאליים בהתאם לתנאים שיש לה במשרד התחבורה". (ב) הוראות חוזה העבודה: "(2) המכון יעסיק את הגב' רבני כמנכ"ל המכון על פי הסכם זה ובהתאם לתקנון המכון המפורט בשטח ההקדש. (3) משכורתה של הגב' רבני תהא על פי דרגה כ"ב + בדרוג האחיד ותהא כפופה לכל מה שנהוג במכון לגבי דרוג זה. (4) התנאים הנלווים לשכר יהיו זהים לתנאים שהיו בתוקף לגבי הגב' רבני בעת עבודתה במכון עד לחתימת הסכם זה, אולם ההעברות שהועברו למשרד התחבורה כתשלומים עבור זכויות גמלה יועברו מיום חתימת הסכם זה לקופה המרכזית לתגמולים ופנסיה לפקיד בע"מ, שהיא קופת הפנסיה של המכון". (ד) הנוהג במכון. ג. המכון טוען כי התקשי"ר לא אומץ לגבי עובדי המכון, או לגבי המערערת, אלא הוראות ספורות ממנו בלבד. ד. בית הדין האזורי דחה את טענת המערערת, בקבעו: "מחומר הראיות עולה כי המכון אכן יישמה [צ"ל יישם] הוראות מסויימות של התקשי"ר על עובדיה המינהליים (הוראות שאינן נוגעות לזכויות אשר התובעת עותרת להן). ואולם אין הוכחה של החלת הוראות התקשי"ר בצורה כוללנית ובמקשה אחת. הטוען לתחולה כזאת עליו הראייה, והתובעת לא הוכיחה תחולה סיטונית כזו. אין לראות ביישום פרטני של הוראות זו או אחרת כמחייב את המכון ביישום התקשי"ר במלואו על התובעת". ה. דין טענת המערערת להדחות. אין להבין את חוזה העבודה כמאמץ, אימוץ מלא וגורף, את הוראות התקשי"ר. קביעתו של בית הדין האזורי, על פיה לא הוכח נוהג כזה במכון, היא קביעה עובדתית, שערכאת ערעור לא תתערב בה. ו. זאת ועוד. נושא "ההצמדה" של שכר ותנאי עבודה להסכם אחר "נפוצה ומקובלת במשק הישראלי, הן בהסכמי עבוד קיבוציים, והן בהסכמי עבודה אישיים. בית דין נתן לסעיפי ההצמדה פירוש דווקני ומצמצם" (דב"ע נא / 3-182 רפי מאירי - מל"מ מערכת בע"מ פד"ע כד 300, 304) ובמקום אחר: "שיטת ההצמדה אינה מהמובן מאליו, אינה בבחינת תנאים מכללא: היא בבחינת יוצא מהכלל, מחייבת הוראה מפורשת, ומשישנה הוראה - יש לפרשה בדרך שמפרשים יוצא מכלל" (דב"ע לה / 4-7 מועצת פועלי באר-שבע - מפעלי ים המלח בע"מ פד"ע ז 160, 167; "אימוץ" הכלל אף בסכסוך היחיד; דב"ע מז / 3-89 אליהו גוטר - מדינת ישראל פד"ע יט 200, 203. וראה: דב"ע לה / 6-2 שאול מינגרטין - אגודת בית הספר התיכון חדרה פד"ע ו' 164, 168 וכן מאמרו המבריק והמאלף של ס' אדלר: "הסכמים קיבוציים; מסגרת, תחולה ותיאום", בספר בר-ניב 17, 38). ז. למעלה מהצריך לעניננו נוסיף: אחת הזכויות, המעוגנות בתקשי"ר, אותה תובעת המערערת, היא "קידום ותק מקצועי". כיצד זה המערערת, מנכ"ל בתפקיד ועורכת-דין במקצועה, לא תבעה תשלומים בגין הקידום המבוקש כל שנות עבודתה?. 7. פנסיה תקציבית עבור התקופה מיום הפיטורים ועד למועד בו החלה המערערת לקבל פנסיה ממבטחים. א. העילה לתביעה - פיטורי המערערת ב"חוסר תום לב" לפני הגיעה לגיל הפנסיה. ב. המכון טוען כי על פי תנאי חוזה העבודה, והמקובל במכון, לא קמה למערערת זכאות ל"פנסיה תקציבית", וכי פיטוריה לא נבעו כלל מחוסר תום לב, אלא מצרכים עניניים של המכון, ונעשו על פי הוראת חוזה העבודה. ג. בית הדין האזורי דחה את התביעה לפנסיה תקציבית בקובעו שלא מצא כל בסיס משפטי לחיוב האמור. ד. "חוסר תום לב" יש להוכיח. לא הוכח כל חוסר תום לב בהחלטת המכון לפטר את המערערת. אין לראות בעצם עובדת הפסקת חוזה העבודה, במועד שהופסק (הודעת ההפסקה הראשונה) חוסר תום לב. לא היה כל מקום לציפיה סבירה של המערערת, להיות מועסקת על ידי המכון עד גיל הפרישה שהרי על פי תנאי החוזה, הוא היה ניתן להפסקה מידי שנה. ה. משהוסכם שזכויות הפרישה של המערערת יוסדרו במסגרת פנסיה מצטברת, אין כל מקום לחייב את המכון לשלם "פנסיה תקציבית" בגין תקופת עבודה כל-שהיא. ו. הערעור בעילה זו - נדחה. 8. השלמת פיצויי פיטורים. א. המערערת היתה מבוטחת בקרן "מקפת", וזאת מכח הסכם קיבוצי מיוחד מיום 2.3.69 בין המכון והסתדרות הפקידים, שגם מקפת צד לו. ב. הסעיף הצריך לעניננו בהסכם הקיבוצי האמור קובע: "5. במקרה של פרישת החבר מהעבודה במפעל לרגל פיטוריו, התפטרותו ייפסקו התשלומים של המפעל ושל העובד והכספים שהצטברו לזכותו של העובד כולל כספי התגמולים יוחזרו לו או ליורשיו בהתאם לתקנות האגודה והמפעל ישלים לחבר את ההפרש בין זה שיקבל מהאגודה על חשבון הפיצויים, דהיינו 6%, לבין הפיצויים לפי המשכורת האחרונה". ג. המערערת טוענת כי היא זכאית להפרש בין פיצויי הפיטורים הסטטוטוריים לבין הסכמים שהצטבר לזכותה בקרן מקפת. המכון טען בבית הדין האזורי כי אינו חייב באותם הפרשים, או בסכום אחר כל שהוא, מאחר ושילם למערערת תשלומם בגין התקופה שעד יום 31.3.91, שלדעתו לא הגיעו לה. ד. בית הדין האזורי קבע שעל המכון להשלים למערערת פיצויי פיטורים בשיעור של 28% משכרה האחרון בגין כל שנת עבודה, וזאת מאחר ו6%- מפיצויי הפיטורים (השווים ל72%- מהשכר) שולמו לה בהפרשות לקרן מבטחים. ה. בפנינו חזרה המערערת וטענה כי היא זכאית למלוא ההפרש בין הפיצויים הסטטוטוריים לבין הסכום שהצטבר לזכותה בקרן מקפת על חשבון פיצויי פיטורים. ו. הדין בסוגיה זו עם המערערת. לא תמצא בהסכם הקיבוצי בדבר הצטרפות לקרן הפנסיה המקיפה הוראה, מכוחה התשלומים לקרן באים במקום פיצויי הפיטורים, כמצוות סע' 14 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג1963-. יתירה מזאת. בהסכם נקבעה במפורש הזכאות להפרש בין "הפיצויים לפי המשכורת האחרונה" לבין זה ש"יקבל מהאגודה". במלים אחרות - 6% מתוך הכספים שהופרשו למקפת, (שהרי מדובר ב"הפקדה ישירה"), באים על חשבון על חשבון פיצויי פיטורים, ולא במקום פיצויי פיטורים (דב"ע לט / 3-31 נעמ"ת - דבורה קלאו פד"ע י 377; השווה לענין הפרשות לביטוח מנהלים: דב"ע נד / 3-3 אבי כהן - החברה המרכזית לתוכנה ואוטומציה בע"מ פד"ע כח 90). כאן המקום להדגיש, כי בכל מקום, בו מבוטח עובד בפנסיה מקיפה, ולא נאמר בהסכם כי התשלום לקרן בא במקום פיצויי פיטורים, יהיה העובד זכאי להשלמת ההפרש בין פיצויי הפיטורים על פי החישוב הסטטוטורי, לבין הסכום העומד לזכותו עבור פיצויי הפיטורים מתוך הפרשת המעביד בשיעור של 6% מהשכר (השווה: ההסכם הקיבוצי הכללי מיום 4.6.1979 שבין התאחדות התעשיינים וההסתדרות הכללית ומבטחים בע"מ בדבר פנסיה מקיפה בתעשיה (פסטרנק-וינטרוב 11.10.01; גולדברג האוזמן, מהדורה 26, בעמ' 25-35). ז. שכרה האחרון של המערערת, לצורך פיצויי פיטורים, הוא 4570.59 ש"ח, והיא זכאית להשלמה עבור התקופה מיום 1.4.1981 (עד מועד זה הושלמו זכויותיה בפנסיה התקציבית) ועד יום 31.3.1991, ז.א. 10 שנים. ח. המערערת זכאית לקבל כפיצויי פיטורים את הסך של 45,705.90 ש"ח, בניכוי הסכום שעמד לרשותה בקרן מקפת על חשבון פיצויי פיטורים, ביום 1.4.1991, וזאת על פי אישור של מקפת. סכום ההפרש האמור ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.1991 ועד יום התשלום בפועל. במידה ושולם סכום כל שהוא על חשבון פיצויי פיטורים מכח פסק דינו של בית הדין האזורי, הוא יקוזז מחיוב זה, והפרשי ההצמדה והריבית יחושבו בהתאם. ט. אין אנו מוצאים לחייב את המכון בפיצוי הלנה, מאחר ונחה דעתנו שהיתה טעות כנה באי תשלומם, בכך שסברה שההשלמה למקפת של 2% / 11 מהשכר (שתידון להלן) משחררת אותה מהחבות. 10.השלמת הפנסיה, ולחילופין פיצוי על אי ביצוע ההשלמה. א. סע' 5 לחוזה העבודה קובע: "המכון מתחייב לרכוש לגב' רבני זכויות פנסיה נוספות בהיקף של 1.5% לשנה, לכל שנת עבודה ועד 10 שנים, החל מיום חתימת הסכם זה. רכישה זו תעשה בתשלומים לקרן הפנסיה של המכון". ב. כארבעה חודשים לאחר שנחתם חוזה העבודה, ביום 30.8.81, לאחר שהתבררה העלות הגבוהה של רכישת הזכות האמורה, כתבה המערערת למקפת, על דעת המכון, את המכתב כדלקמן: "מאחר והמכון לא יכול לעמוד בתשלומים גדולים בת אחת ומאחר ונלקחו בחשבון גורמים נוספים. החליטה הנהלת המכון לחתום איתי הסכם לפיו המכון ירכוש עבורי זכויות פנסיה נוספות בהיקף של 1.5% לשנה לכל שנת עבודה ועד 10 שנים. הסדר זה יחול מ1.4.81-. יתירה מזו, אני מוכנה שהסדר זה ייעשה בתשלומים חודשיים אפילו אם בדרך זו הרכישה שתצטבר תהיה קטנה יותר עקב הריבית וההצמדה. אי לכך הוחלט שהמכון יעביר מדי חודש בחודשו עבורי לקרן סכום שעולה ב1.5%- על הסכום המועבר כרגיל". מקפת הסכימה להסדר האמור, וכתבה למערערת: "בתשובה למכתבך בסימוכין הננו להודיעך כי רשמנו לפנינו שהתשלומים השוטפים יכללו 1.5% נוספים מהמשכורת, בנוסף להפרשות הרגילות לפנסיה. הסכומים אשר ישולמו בנוסף כאמור, יירשמו בחשבון נוסף כחיסכון תגמולים והשימוש בהם יהיה לצורך רכישת זכויות פנסיה נוספות לפי חישוב שייערך על ידנו ע"פ בקשתך, או ישארו ככספי חיסכון". ההסדר המוסכם כאמור מולא כל תקופת עבודתה של המערערת במכון. ג. המערערת טוענת כי אין המכון רשאי להסתמך על מסמך שלא היה מופנה אליו, וכן כי ההסדר האמור היה לצורך "ביצוע זמני" של חוזה העבודה בדבר רכישת זכויות הפנסיה, לצורך השלמתה ל70%-. ד. המכון טוען שההסכם המקורי שונה בהסכמה, כעולה ממכתב המערערת למקפת, ומהתנהגות הצדדים תקופה ארוכה ביותר. ה. בית הדין האזורי, דחה את התביעה להשלמת זכויות הפנסיה ל70%-, באומרו: "המסקנה היא, איפוא, כי נכרת הסדר חדש בין הצדדים, אשר משמעותו הינה כי המכון ימשיך בהפרשות נוספות בשיעור 1.5% מהשכר. ואילו יסוכם בעתיד על הסדר חדש לגבי צורה חדשה של הפרשות שתתאים לאפשרויות הכספיות של המכון". ז. ההסדר החדש מעולם לא סוכם, ועל כן נשארו פריו בגדר סכסוך כלכלי בין הצדדים, ולא סכסוך משפטי". ו. דינו של הערעור בעילה זאת להדחות. מכתבה של המערערת למקפת בדבר "ההסדר החדש", נעשה על דעת המכון, שהמערעת שימשה כמנכ"ל שלו, וכך גם נאמר במכתב למקפת, המכון נהג על פיו פרק זמן ארוך, כעשר שנים, בידיעה מלאה ובהסכמה של המערערת. ז. המסקנה העולה מהאמור היא כי נכרת הסכם חדש בין הצדדים, שעה שהמערערת מודעת שכתוצאה ממנו יצטברו לזכותה במקפת פחות זכויות פנסיה מאלה עליהם הוסכם בחוזה העבודה, שהרי המערערת כותבת במפורש למקפת: "...אפילו אם בדרך זו הרכישה שתצטבר תהיה קטנה יותר עקב הריבית וההצמדה". ח. בענין אחר, שנדון בבית דין זה, נדחתה תביעה להפרשי שכר עקב שינוי חד צדדי בתנאי העבודה וזאת מהטעמים כדלקמן: "לאור האמור לעיל הגענו למסקנה, כי העובד הסכים לשינוי החד צדדי בתנאי שכרו, וזאת מן הטעמים הבאים: (א) העובד ידע מיד על הפרת החוזה (עם קבלת שכרו בחודש נובמבר 1988; (ב) מדובר בעובד בעל השכלה; (ג) הגשת התביעה היא תגובה על פיטורי (ולא רק על מנת לקבל הפרשי שכר); (ד) עברו שמונה חדשים מהמועד בו ידע העובד על ההפרה, ועד הגשת התביעה (וזאת רק לאחר פיטוריו), והדבר מצביע על השלמת המערער עם תנאי החוזה החדש (דב"ע נד / 3-86 יוחנן גולן - אי.אל.די. בע"מ פד"ע כז 270, 277). בעניננו אין מדובר ב"הפרת" הסכם, אלא בשינוי שנעשה בהסכמה. 12.סוף דבר - הערעור מתקבל בענין השלמת פיצויי פיטורים, בענין המועד לניתוקם של יחסי עובד מעביד, ונדחה בענין תשלום פנסיה תקציבית, החלת כל תנאי התקשי"ר על תנאי עבודת המערערת, והשלמת זכויות הפנסיה המצטברת. לאור התוצאה, אין צו להוצאות.פיטוריםעורך דין