לטענת הנאשם , נוכח השיהוי הרב בהתנהלות המאשימה שומה על ביהמ"ש להחיל במקרה דנן את הוראת סעיף 80 לחוק העונשין , וכן את תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר) , התשמ"ב - 1982 והפסיקות שהותוו מכוחן ולשפות את הנאשם בגין הוצאות ניהול הגנתו במשך שבע השנים שבהן היה תלוי ועומד כנגדו כתב-האישום בבית-משפט זה . בסופו של יום , עותר הנאשם לפיצוי כספי בסך של 17,000 ₪ על פי התוספת להוראות תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר) , וזאת בהתאם לפירוט הבא : 5000 ₪ בגין לימוד התיק וישיבה ראשונה וסכום של 500 ₪ בגין כל אחת מן הישיבות הנוספות שהתקיימו בביהמ"ש . קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי לנאשם שזוכה: בפניי בקשה מטעם הנאשם מהכפר בוקעתא , לפיצויים בהתאם להוראת סעיף 80 לחוק העונשין , תשל"ז - 1977 . רקע עובדתי וטענות הצדדים : בתאריך 10.1.2005 הגישה המאשימה באמצעות ב"כ היועמ"ש דאז , משרד עוה"ד יהודה שועלי , כתב אישום כנגד הנאשם בו יוחסו לו עבירה שעניינה אי ביצוע צו של שיפוטי בהתאם להוראת סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה . במסגרת כתב האישום צוין , כי בתאריך 30.10.2000 הורשע הנאשם בתיק שמספרו ת.פ. 155/01 (שלום מסעדה) בביצוע עבירה שעניינה בניית מבנה שגודלו כ - 130 מ"ר בלא היתר לעשות כן , אולם חרף העובדה שביהמ"ש הורה לו להרוס את המבנה בתוך פרק זמן של חצי שנה ,בחר הנאשם שלא לקיים את הצו בכך שהותיר את המבנה על מכונו . בפועל , מי שביצע את המעשים המפורטים בכתב האישום נשואי כתב האישום בתיק זה ,היה אחיו של הנאשם , מר אמין חמד דרויש , אשר הורשע על ידי בית-משפט השלום במסעדה (כב' השופט שכיב סרחאן) בתאריך 30.10.2001 בעקבות כתב אישום אותו הגישה כנגדו המאשימה בתאריך 21.6.2001 באמצעות משרד עוה"ד יהודה שועלי . במהלך הדיון מיום 28.10.2009 העלה ב"כ הנאשם (עו"ד פואד פרג') לראשונה את הטענה לפיה נפלה טעות בעצם הגשת כתב האישום כנגד הנאשם ולא כנגד אחיו . במסגרת אותו דיון ציין ב"כ המאשימה דאז , עוה"ד (כתוארו דאז) עמית רוזינס , כי בכוונתו לבדוק את הטענה האמורה . לאחר מכן התקיימו ארבע ישיבות קצרות שבכולן הצהיר ב"כ המאשימה , עוה"ד (כתוארו דאז) עמית רויזנס , כי בכוונת המאשימה לבדוק את הטענה בכל הנוגע לזהות הנאשם . בתאריך 7.2.2012 הוגשה על ידי המאשימה באמצעות ב"כ החדשה (עוה"ד לילך גפני) הודעה על חזרה מאישום בהתאם להוראת סעיף 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) , תשמ"ב - 1982 - בקשה לה נעתר ביהמ"ש בו ביום . לטענת הנאשם , נוכח השיהוי הרב בהתנהלות המאשימה שומה על ביהמ"ש להחיל במקרה דנן את הוראת סעיף 80 לחוק העונשין , וכן את תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר) , התשמ"ב - 1982 והפסיקות שהותוו מכוחן ולשפות את הנאשם בגין הוצאות ניהול הגנתו במשך שבע השנים שבהן היה תלוי ועומד כנגדו כתב-האישום בבית-משפט זה . בסופו של יום , עותר הנאשם לפיצוי כספי בסך של 17,000 ₪ על פי התוספת להוראות תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר) , וזאת בהתאם לפירוט הבא : 5000 ₪ בגין לימוד התיק וישיבה ראשונה וסכום של 500 ₪ בגין כל אחת מן הישיבות הנוספות שהתקיימו בביהמ"ש . לשיטת המאשימה , טעותה בעצם הגשת כתב האישום נעשתה בתום לב לאור הדמיון הרב בשמותיהם של שני האחים וכן במספרי הזהות של השניים . עוד טוענת המאשימה , כי הטענה הועלתה בפועל על ידי בא-כוחו רק בשנת 2009 לאחר שלא התייצב לחלק מן הדיונים אשר התקיימו בתיק , ולאחר שלא הגיב למכתב התראה אשר נשלח אליו על ידי המאשימה בתאריך 3.11.2004 . עוד מדגישה המאשימה בסיכומיה , כי חרף העובדה שבכותרת הבקשה לביטול כתב האישום צוין שהבקשה הוגשה מטעם "מדינת ישראל (הועדה המקומית לתו"ב מעלה חרמון)" , אזי הלכה למעשה , קיימת הפרדה של ממש בין שתי האישויות הללו , מאחר ומדוברות באישויות משפטיות נפרדות לחלוטין . לשיטת המאשימה , הנאשם מבקש להיבנות מכך שבכותרת הבקשה לביטול כתב האישום צוין כי כתב האישום הוגש על ידי מדינת ישראל - הועדה המקומית לתכנון ובנייה מעלה חרמון , וזאת בה בשעה שהמדינה הינה אישיות משפטית אחרת ונפרדת לחלוטין מהועדה המקמוית לתו"ב . אליבא דעמדת המאשימה , כתב האישום הוגש על ידי הועדה המקומית לתו"ב ולא על ידי מדינת ישראל , ולכן שומה היה על הנאשם להגיש את בקשתו לפיצוי כנגד הועדה המקומית לתו"ב ולא כנגד מדינת ישראל , שכן בין הועדה המקומית לבין אוצר המדינה אין ולא כלום מאחר ומדובר בשתי אישויות משפטיות נפרדות לחלוטין שאינן קשורות זב"ז . עוד גורסת המאשימה , כי הנאשם מעולם לא נעצר או נאסר ולפיכך אין תחולה לתקנות אלו בענייננו , ולכן היה עליו להגיש את הבקשה כנגד הועדה המקומית לתו"ב במסגרת הליך אזרחי נפרד . עוד מציינת המאשימה בתגובתה , כי טענותיו נבדקו גם על ידי פרקליטים מפרקליטות המדינה , וכי הנאשם לא זוכה באופן מלא מאחר וכתב האישום בוטל טרם ישיבת ההקראה בתיק מחמת השגגה שנפלה מלפני ב"כ דאז של המאשימה , עו"ד יהודה שועלי . דיון והכרעה : בראש ובראשונה , נוכח טענת המאשימה לפיה אין כל זיקה בין המדינה לבין הועדה המקומית לתו"ב , אזי יש להידרש לשאלה האם רשאי נאשם להגיש לבית-משפט השלום בשבתו כבית-המשפט לעניינים מקומיים בקשה לפצותו בעקבות זיכויו בדין . סוגיית הקשר המשפטי שבין מדינת ישראל לבין הועדות המקומיות לתו"ב זו נדונה על ידי ביהמ"ש העליון בעניין רע"פ 9321/03 אדרת אהרון ואח' נ' מדינת ישראל מיום 18.8.2005 . בפס"ד זה נקבע , כי סמכותה המשפטית של הועדה המקומית באמצעות נציגיה ו/או עו"ד בעלי משרדים פרטיים , אשר הוסמכו על ידי היועץ המשפטי לממשלה לנהל תביעות פליליות בענייני תכנון ובנייה , הינה סמכות מקבילה לסמכותו של היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו לנהל הליכים פליליים בעניינים אלה (ראה גם : ע"פ 928/80 גוב ארי נ' ועדה מקומית לתכנון ובנייה , פד"י לה(4) 764) . ביהמ"ש העליון אף הוסיף וקבע , כי נוכח קיומה של סמכות תביעה פלילית מקבילה של נציגי היועץ המשפטי לממשלה ונציגי הועדה המקומית בענייני תכנון ובנייה , אזי נדרש תיאום בשימוש בסמכויות אלה . כללים מינהליים בענין זה מעוגנים בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה 8.1101 מיום 20.7.2003 , הנושאים את הכותרת "הסמכת תובעים ברשויות מקומיות ובועדות לתכנון ולבנייה" . התובעים בועדות המחוזיות פועלים מכח הסמכה מיוחדת של היועץ המשפטי לממשלה , והם נציגיו לצורך הגשת תביעות פליליות בשם המדינה , בין היתר, גם במרחבי התכנון המקומי באזורי הארץ . הנחיות אלה מסדירות את מערכת היחסים בין תובעים מטעם הועדות המקומיות לבין תובעים מטעם היועץ המשפטי לממשלה הפועלים בועדות המחוזיות כאמור , ואת התיאומים הנדרשים ביניהם לעניין הפעלת סמכות התביעה הפלילית המקבילה הנתונה להם. בקשות מן הסוג בו אנו עסקינן , שעניין זיכוי בעבירות תכנון ובנייה מן הסוג בו עסקינן , מוגשות חדשות לבקרים לכל בתי משפט השלום בשיבתם כבתי-המשפט לעניינים מקומיים לאחר זיכויו של הנאשם בפס"ד חלוט [ראה : חע"מ (נתניה) 10854/04 מדינת ישראל - עיריית טייבה נ' אחלאם רשיד נאשף מיום 7.3.2010 ; תו"ב (עכו) 11286-12-09 ועדה מקומית לתכנון שפלת הגליל נ' בהגית יאסין מיום 1.1.2012 ; תו"ב (שלום חיפה) 5812-05-09 דליה בן-ארי נ' מדינת ישראל - ועדה מקומית לתכנון ובנייה - חוף הכרמל מיום 5.5.2011] . חזקה היא ,לפיה שופטי בתי המשפט בקיאים בהוראות הדין , ולכן ברי כי בתי-המשפט לא היו דנים כלל בבקשות כגון דא ודוחים אותן על הסף , ומכאן לא מצאתי לנכון לקבל את טענת המאשימה בכל הנוגע להיעדר זיקה בין המדינה לבין הועדה הקומית לתו"ב בכל הנוגע לחובת שיפוי הנאשם . זאת ועוד , טענות ב"כ המאשימה אף אינן עולות בקנה אחד עם הבקשה אותה הגישה ב"כ המאשימה לביטול כתב האישום בתאריך 7.2.2012 , בה צוין בריש גלי , כי המאשימה בתיק הינה "מדינת ישראל (הועדה המקומית לתכנון ובנייה מעלה חרמון)" . ודוק , עיון בהנחיות היועמ"ש , הנזכרות בפסיקת ביהמ"ש העליון בעניין אדרת , מעלה על פניו כי אין בהן כל התייחסות מצד היועמ"ש לסוגיית פיצויו של נאשם שזוכה בדין , ולפיכך אינני מקבל את ניסיונה של המאשימה לנער את חוצנה מאחריותה לשפות את הנאשם בהתקיים המבחנים הקבועים בדין , קל וחומר, משבמסגרת הבקשה לביטול כתב האישום עצמה צוינו במקשה אחת הן מדינת ישראל וכן הועדה המקומית עצמה כבעל הדין ה"מאשים" . משהגעתי לכלל מסקנה כי קיימת יריבות משפטית בין הנאשם לבין מדינת ישראל והועדה המקומית לתכנון ובניה , הרי שכל שנותר הוא לבחון האם מתקיימות הוראות הדין המהותי בענייננו . סעיף 80 (א) לחוק העונשין עניינו בנאשם שזוכה או שאישומו בוטל לפי סעיף 94 (ב) לחסד"פ ומשכך , אין הסעיף חל במקרים בהם חזרה בה התביעה מן האישום בטרם מסר הנאשם תשובתו לאישום , אלא מקום שחזרת התביעה מן האישום הביאה לזיכוי הנאשם , וכן מקום שבו בוטל האישום בהסכמת הצדדים לאחר תשובת הנאשם . בנוסף לשני מקרים אלו , דן סעיף 80 (א) גם במקרה של זיכוי מטעמים אחרים ,כגון על פי הראיות שבאו במשפט. משכך, הרי שזיכוי או ביטול אישום בשל חזרה מאישום שבאה לאחר מתן תשובת הנאשם וכן זיכוי מטעמים אחרים - כל אחד מאלה לבדו, יש בו כדי לשמש תנאי - סף לתחולתו של סעיף 80 (א) לחוק העונשין . סעיף 80(א) לחוק , שהינו המקור החוקי לפסיקת הוצאות ההגנה של נאשם , קובע כהאי לישנא : "משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור". על-פניו , מנסה סעיף 80 לאזן בין שני שיקולים מרכזיים נוגדים: האחד - הפגיעה שנגרמה לפרט (הנאשם) בעקבות ההליך הפלילי שנכפה עליו . בעניין ע"פ 5923/07 שתיאווי נ' מדינת ישראל מיום 6.4.09 (ראה : פסקה 9 לפסה"ד) צוין על ידי ביהמ"ש , כי עצם העמדתו של אדם לדין עלולה לשאת עימה פגיעה בזכויות היסוד של הנאשם , ובכלל זה בכבוד האדם, בחופש העיסוק שלו, בפרטיותו, בשמו הטוב , בחירותו , בקניינו וכן בממונו בשל הצורך לממן את הוצאות ההגנה המשפטית . עוד הפנה ביהמ"ש העליון בפסק-דין זה לפסיקות נוספות אשר יצאו מלפני ביהמ"ש העליון , בהן נקבע , כי במקרה שבו מזוכה הנאשם מן ההאשמות נגדו , הרי שעל הקופה הציבורית לשאת בהוצאותיו בכדי להשיב את מצבו של הנאשם שזוכה לקדמותו , וזאת לאחר ששיגרת חייו הופרעה ונתערערה מחמת ההליך שנוהל נגדו . על מנת לבוא בשעריו של סעיף 80(א) לחוק , נדרש הנאשם לחצות בראש ובראשונה את משוכת הזיכוי, דהיינו: להוכיח את תנאי הסף לפיו זוכה מן האישומים כנגדו, או כי כתב האישום כנגדו בוטל בהסכמת הצדדים לפי סעיף 94(ב) לחסד"פ . ככל שיצליח הנאשם לחצות משוכה זו, יהא עליו להוכיח בהמשך הדרך את אחת משתי עילות הסף החילופיות : האחת - "שלא היה יסוד להאשמה", השניה - קיומן של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". בעניין עפ"א 80159/02 (מחוזי ת"א) דרור חוטר-ישי נ' אייל ארד מיום 25.9.2007 התייחס ביהמ"ש העליון לבעייתיות הנובעת מלשון הוראת סעיף 80(א) כל אימת שנאשם מבקש לזכות בהוצאות הגנתו בקובעו , כי על הנאשם להוכיח תנאי פורמלי ונוקשה של זיכוי "ממש", וכי אין להסתפק במחיקה טכנית או בביטול כתב האישום מכוח טענה מקדמית כזו או אחרת. ביהמ"ש המחוזי הגיע לכלל קביעה זו מתוך ניתוח פסיקת ביהמ"ש העליון בעניין ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3), 73 (להלן: "פס"ד דבש") בה נקבע כי : "ניסוחה של הוראת סעיף 80 לחוק העונשין אינו ניסוח מוצלח ביותר, ואולם עיון בה יגלה לנו בבירור מה מסר שולחת היא לעברנו. שני תנאים חייבים להתקיים, ואם נתקיימו השניים רשאי בית-משפט לחייב את המדינה לשלם פיצויים לפלוני שהיה נאשם במשפט פלילי ולשפותו בגין הוצאות שעמד בהן במשפטו. ואלה הם התנאים: אחד, כי פלוני עמד לדין פלילי ויצא זכאי בדינו.... אותו דין יחול במקרה בו בוטל אישום כהוראת סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (חסד"פ), קרא: במקום בו ביטל בית-משפט כתב אישום בהסכמת התובע והנאשם אף לאחר תשובת הנאשם לכתב האישום. שניים, בראות בית-המשפט אחד משני אלה: אחד, "שלא היה יסוד להאשמה", ושניים, במקרה בו "ראה" בית-המשפט "נסיבות אחרות המצדיקות זאת ". בעוד אשר התנאי האחד - זיכויו של נאשם בדין או ביטול כתב-אישום על-פי סעיף 94(ב) לחסד"פ - תנאי פורמלי ונוקשה הוא, התנאי השני תנאי גמיש הוא בתחומי התפרשותו" . בסופו של יום , הגיע ביהמ"ש המחוזי לכלל מסקנה לפיה טענה מקדמית , לרבות טענת ההגנה מן הצדק , איננה מקנה לנאשם זכות לקבלת פיצוי כספי שכן , קבלת טענה מקדמית מסוג הטענות המקדמיות המפורטות במסגרת סעיף 149 לחסד"פ אינה עולה לכדי זיכוי . ביהמ"ש המחוזי אף התייחס בפסק-דינו לספרו של השופט קדמי, "על סדר הדין בפלילים", חלק שני, בעמ' 898 בו צוין כי : "ביטול כתב האישום בעקבות קבלת טענה מקדמית - ואין זה משנה באיזה שלב של הדיון נעשה הדבר - אין משמעותו "זיכוי"; ואין הוא יכול לבסס טענה של "זיכוי קודם", ולחסום מכוחה את הדרך בפני הגשת כתב אישום אחר". ביהמ"ש המחוזי אף הוסיף וקבע , כי בכל שלב של הדיון, אף לאחר המענה לכתב האישום , לא עולה תוצאת קבלת הטענה המקדמית לכדי זיכוי , שטענות מסוג "הגנה מן הצדק" כאמור בסעיף 149(10) לחסד"פ נכללות בשורת הטענות המקדמיות . מן הכלל אל הפרט , בענייננו עולה מן המקובץ מעלה , כי עסקינן בביטול של כתב אישום ולא בזיכוי , שכן ב"כ הנאשם בחר לטעון את הטענה בכל הנוגע לזהות הנאשם כטענת סף מקדמית טרם קיומה של ישיבת ההקראה בתיק , או לחילופין , מבלי שהצהיר בפני ביהמ"ש בהתאם להוראת 143 לחסד"פ כי קרא את כתב האישום באוזני הנאשם והסביר לו את תוכנו תוך מתן אישור של הנאשם לדבר . אשר על כן , משהנאשם לא עמד בעילת הסף הראשונית אזי הבקשה נדחית . עם זאת , נוכח החלטת המאשימה להעמיד את הנאשם לדין בלא כל עילה והשיהוי החריג בהתנהלות המאשימה החל מיום הדיון מיום 28.10.2009 ועד להגשת הבקשה לביטול כתב האישום בשנת 2012 , אזי יכול הנאשם לשקול נקיטת הליכים משפטיים במישור האזרחי . בנוסף לכך , נוכח הלאקונה בכל הנוגע לאופן הפיצוי של נאשמים שזוכו בתיקי תכנון ובנייה , דהיינו באמצעות אוצר המדינה או לחילופין , מקופת הועדות המקומיות לתו"ב , הנני מורה למזכירות להמציא תוכן החלטתי זו לידי היועץ המשפטי לממשלה בירושלים , על מנת שיפעל להבהרת ההנחיות שיצאו מלפניו בשנת 2003 .משפט פליליפיצויים לנאשם שזוכהפיצויים