פרסום מכתב פרטי

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פרסום מכתב פרטי: בעשירי לחודש זה בשעה 20.00הופיעו בפני עוה"ד שיינמן והמבקש וביקשו ממנו להוציא במעמד צד אחד, צו האוסר על המשיבים: 1) העתון "חדשות", 2) עורכו מר יוסי קליין, 3) כתבת העתון גב' נעמי אדווה, לפרסם כתבה שעמדה להופיע למחרת היום בעתון הנ"ל. כתבה זו מתארת פרשת אהבה בין המבקש לבין אחת והיא כוללת את נוסחם של מכתבים שכתב המבקש לאותה אשה. לאחר ששמעתי את טיעוני הפרקליטים, לא נראה לי שיש להוציא צו האוסר על פרסום הכתבה כולה, אך הייתי סבור שיש לאסור את פרסום המכתבים וזאת לאור הוראות חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981[2]. כמו-כן הרשיתי ביצוע מסירה אישית של הצו למשיבים. בשעה 23.00של אותו היום, התקשר אלי טלפונית ב"כ המשיבים ובקשני לקבוע עוד באותו ערב דיון במעמד שני הצדדים, כי לדבריו, אין הצו מוצדק הואיל והוא עלול לגרום נזק רב למרשיו. יתירה מזו, ב"כ המשיבים ציין בפנייתו, כי למעשה כבר לא ניתן למנוע את הפצת העתון ברוב חלקי הארץ ואם הצו יישאר בעינו עשויה להיגרם זילותא דבי-דינא. נעניתי לבקשת ב"כ המשיבים לשמוע את טיעוניו הוא ואת תשובת עו"ד שיינמן לטיעונים אלה עוד באותו ערב. בחצות הלילה הופיעו בפני ב"כ הצדדים ולאחר ששמעתי את טיעוניהם החלטתי לבטל את הצו ואלה נימוקי: ראשית: התברר לי כי הרומן (שאינו מוכחש), בין המבקש, שהוא אדם נשוי ואב לילדים, לבין האשה הנ"ל התפרסם בעתונות הישראלית כבר לפני מספר חודשים. שנית, התברר לי כי קיים מאבק על כסא יורשו של הצדיק בבא סאלי ז"ל, מנהיגם הרוחני של יהודי מרוקו והמבקש הוא אחד המועמדים לרשת כסא זה. שלישית, מעיון נוסף במכתבים התברר לי, שיש בהם גילוי והצהרות אהבה לוהטים אך אין הם מזכירים מעשים או מאוויים שאילו לא כוונו כלפי אהוב מחוץ לנישואים היו מכתימים שמו של כותבם. במסיבות אלה היה עלי לשקול מחדש אם מן הראוי היה, לאור החוק הנ"ל, להשאיר את הצו בעינו. מטרתו של החוק, כפי שהשתקף בעת הדיון בו בכנסת (דברי הכנסת פרק 91ע' 1767עד 1780), ליצור מערכת של הוראות שנועדה לאזן בין זכותו של אדם לפרטיות לבין זכותו של הציבור לדעת. כפי שציין זאת המלומד, ד"ר ז' סגל, במאמרו המאלף "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת" [4], החוק הוא תולדה של מוסכמה חברתית שנתגבשה, לפיה זכאי פרט ל"היעזב במנוחה" ולהיות מוגן גם מעבר להגנה מפני חדירה פיזית לרשות היחיד (עמ' 177[4]). עם זאת, כאשר מתנגשות זכות הפרטיות וזכות הציבור לדעת, נקבעו בחוק נורמות לפיהן ינהג בית-המשפט. במקרה הנדון בפנינו עשוי היה פרסום המכתבים, לטענת ב"כ המבקש, להיכנס למסגרת סעיפי משנה שבחוק, היינו סעיף 2(5), 2(9) ו-2(11) [2]. הבה נבחן איפוא סעיפים אלה. סעיף 2(5) אומר: "פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה: העתקת תוכן של מכתב או מכתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש-עשרה שנים ממועד כתיבתו". במקרה הנדון, אין המבקש טוען שהמכתב מתפרסם ללא רשותה של גב' לב. אדרבא, לדבריו, היא שגרמה לפרסום המכתב משום שנסיון הסחיטה שלה כלפי המבקש לא הצליח. החוק קובע הנחה, בין אם מוצדקת ובין אם לאו, שמי שכותב מכתב לאחר ולו גם בעל אופי פרטי, מוותר על פרטיות מלאה בעצם שליחתו. ד"ר סגל, במאמרו, מעורר את השאלה אם הוראה זו רצויה, שהרי היא גוזלת את צנעת התכתובת של אדם. שליחת מכתב לפלוני אין פרושה בהכרח הסכמה שתוכן המכתב יגיע לידיעת אלמוני על-פי הכרעתו של פלוני. (עמ' 187). ברם, אין אנו דנים בחוק הרצוי אלא בחוק המצוי ומצוות המחוקק ברורה, והיא הסכמתו של נמען מתירה את הפרסום. סעיף 2(9) אומר: "פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה: שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה". אין ספק שפרשת אהבתו של המבקש לאותה גב' לב הוא ענינו הפרטי ואין ספק שהמשיבים עשו שימוש בידיעתם עליה. לכאורה מהווה הפרסום הפרה של סעיף משנה זה. שאלה מורכבת קצת יותר היא אם הופר סעיף 2(11) שזה לשונו: - "פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה: ... פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד". המכתבים אינם כוללים אלא הצהרות אהבה לוהטות שאילו נשלחו לבת זוגו של המבקש בוודאי שלא היה בהם לפגוע בו. אילו כללו המכתבים כפי שציינתי גילוי של מעשים או שאיפות סוטות הרי בין אם נשלחו לבת זוגו ובין אם נשלחו לאהובתו היה בהם לדעתי פגיעה בצנעת הפרט. ברם, נראה לי שלאור מסיבותיו של המקרה, שאפילו היתה פגיעה במבקש, קמה למשיבים לפחות ההגנה שבסעיף 18(3) לחוק [2] שזה נוסחו: - "במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה: (3) בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום - הפרסום לא היה כוזב". אשר לתנאי השני שבסעיף, אין טוענים ב"כ המבקש שהפרסום כולל דבר כזב. אשר לתנאי הראשון, סבורני, לאור מה שציינתי לעיל. שיש ענין ציבורי בפרסום. במאמרו הנ"ל (עמ' 193[4]), הדגיש ד"ר סגל שלא מדובר בפרסום שיש לו "ענין לציבור" אלא בפרסום שיש בו "ענין ציבורי". כמו בחוק לשון הרע, תשכ"ה- 1965[3] נקט המחוקק גם כאן בנוסח האמור, שהרי אילו נקט בנוסח של "ענין לציבור" כי אז היתה מטרת הפרסום "לספק ענין לסקרנים או למלא יצר של רכלנים" (ראה ע"א 213/69 [1] בעמ' 90-91). לדעתי, הענין הציבורי הינו בכך שראוי כי אלה שמוטל עליהם להחליט מי הוא האיש שיירש את כסאו של הצדיק בבא סאלי ז"ל, יידעו על פרשת אהבתו של המבקש ומנוסח מכתביו ילמדו על תכונותיו. ייתכן ומידע נוסף זה ישפיע על שיקוליהם, ככל שבידי המחליטים יהיו נתונים רבים יותר על המועמדים לתפקיד רם זה, תהיה החלטתם שקולה ביותר והציבור אך ירויח מכך. לבסוף, התברר לי כי בשעה שנתן הצו חולקו כבר העיתונים בכל חלקי הארץ, לא ניתן להפריד למעשה את המכתבים מהכתבה ולא ניתן להפריד את הכתבה מיתר חלקי העתון. ביצוע הפרדה כזו ידרוש העמדת אנשים בכל חלקי הארץ שיקצצו מה שנאסר לפרסום מתוך יתר חלקי העתון, משימה שהיא כמעט בלתי אפשרית ונזקה למשיבים הוא ללא ספק גדול. אף מבחינת מאזן הנוחיות הכף נוטה לטובת המשיבים.מסמכיםפרסום