לפי סעיף 53לחוק החוזים (כללי) חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עיסקה אחת והגיע המועד לקיומם ניתנים לקיזוז בהודעה... ואם לא מעיסקה אחת - ינתנו לקיזוז אם הם חיובים קצובים. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קיזוז חיובים קצובים: בנק ברקליס דיסקונט הגיש בקשה למתן צו כינוס נכסים ופשיטת רגל כנגד החייבים צבי רבין ויעקב רבין. לפי הבקשה היה צבי רבין בעל מלטשת יהלומים וסחר ביהלומים. ביום 28.8.74חתם על הסכם התחייבות כלפי הבנק לשם קבלת אשראי (נספח א') ביום 10.10.79חתם על הסכם התחייבות (תנאי ניהול חשבון דביטורי) וכן ביקש להוציא ערבויות בנקאיות, כן חתם על כתב משכון ושעבוד (הטפסים רצופים לבקשה ואין חולק לגבי תוכנם). הנושה העניק לחיי אשראי בדולרים ויתרות הוראותיו לפי ספרי הבנק, כפי שמפורט בבקשה הוא 927אלף דולר. הערב החייב 2חתם ב- 27.6.77על כתב ערבות להבטחת כל חוב. לפי הבקשה שהוגשה, יש לנושה ערובות של החייב ויתרת החוב היתה ליום הגשת הבקשה 484אלף דולר. הבקשה הוגשה לבית-המשפט ב- .6.10.83בסעיף 15שבה נאמר כי החייבים נדרשו לשלם את יתרת חובם בתאריכים 15.3.83, 17.6.83, 30.6.83ו- 19.8.83במכתב רשום. ביום 15.8.83נתקיימה פגישה אצל יו"ר מועצת המנהלים עם החייבים. קודם לכן הוצע להם לשלם 1000דולר לחודש. באותה פגישה אמרו החייבים כי הם מוכנים לשלם 300דולר לחודש ואם לא - לא ישלמו. ב- 23.8.83התקיימה פגישה נוספת עם החייב מס. 1והוא הודיע כי יהא מוכן לשלם 750דולר לחודש, בתנאי שיוותרו לו על הרבית (כשבעים אלף דולר). בענין זה נאמר לו, כי לא יהא ויתור. ב- 14.9.83נתקיימה פגישה נוספת והחייב מס. 1הציע שוב ויתור על רבית כנ"ל ותשלומים של 750דולר לחודש. כאשר סרב הנושה להצעה אמר החייב כי לא ישלם את החובות וגם אינו יכול לשלם את חובותיו והדבר הטוב ביותר עבורו הוא בית-המשפט. טענת המבקשת היא, כי החייב מס. 1עשה מעשה פשיטת רגל ב- 23.8.83ו- 14.9.83והחייב מס. 2עשה מעשה פשיטת רגל ב- 15.8.83ו- 19.8.83כשלא נענה לדרישת התשלום המשיב 1, צבי רבין הגיש תצהיר התנגדות לבקשה זו, לעומת זאת יעקב רבין לא הגיש תצהיר. כבר בשלב הראשון טען ב"כ הבנק, כי לאור העובדה שאין תצהיר מטעמו של יעקב רבין, יש לתת צו כינוס נכסים נגדו. קבעתי את סדר הדיון, ובתאריך 6.2.84, כאשר נקבעה הבקשה לשמיעה, שאלתי את עו"ד עירון מה הן טענותיו בשם שני המשיבים כנגד מתן הצו. באותו תאריך ניתנה על ידי החלטה דיונית ובה קבעתי מה הן, לדעתי, הנקודות הרלבנטיות לענין ואשר לגביהן תהא חקירה ותשמענה ראיות. (נאלצתי לקבוע הדברים, כיוון שב"כ החייבים ערכה טענות רבות ובלתי ברורות). הנקודות שקבעתי כי הן רלבנטיות ושיש לשמוע ראיות לגביהן היו: - (א) הסכם נוסף שנעשה בין הבנק לחייב ב- 23.11.81ת/ 12הטענה של המשיב היתה כי הבנק הפר את ההסכם הנ"ל - ואינו זכאי לדרוש את תשלום החוב. (ב) טענת המשיב כי הבנק חייבו בעמלות שלא כדין בסכום של 000, 150דולר ורבית בסכום של 000, 226דולר. כן נטען על ידי המשיב כי הוסכם עם הבנק באופן ספציפי שמשנת 1981לא יחוייב בריבית. וכן קבעתי כי מעשה פשיטת הרגל הוא במחלוקת. המשיב 2טען כי למרות שלפי נוסח הערבות אין היא מוגבלת בזמן ובסכום - הרי חתם אותה בתנאי שתהא מוגבלת בזמן ובסכום. לגבי טענתו של המשיב 2המצב המשפטי הוא פשוט: לא הוגש תצהיר נגדי ולא הוכחה הטענה שהיא טענה עובדתית (מבלי להתייחס לשאלה אם אפשר לקבל טענה שמסמך בכתב שונה על ידי הסכם בעל פה). - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - העובדות שבפני הן רק אלה הנובעות מהתצהירים וחקירת המצהירים בפני. (א) הטענה לגבי אי נכונות חשבונות הבנק המבקש .1סעיף 36לפקודת הראיות, תשל"א [3] קובע כי ספרי הבנק הם ראיה לכאורה לכתוב בהם. (ב) בהסכמים שבין הצדדים נקבע כי רישומי הבנק הם ראיה לכאורה לנכונות הרשום בהם. ס' 14(נספח א) ס' 16א (נספח ב). הטענה כי סעיף כנ"ל הוא סעיף מגביל שיש לבטלו - אינה מועילה כאן ואין צורך להתייחס אליה. התרתי לב"כ המשיב להביא חוות דעת חשבונאית שתבדוק את נכונות מסמכי הבנק וספריו - וב"כ המשיב לא הגיש חוות דעת זו. נשארו איפוא רק הראיות - המסמכים - שהוגשו על-ידי הבנק. (ג) טענת החייב היא, כי ב- 23.11.81נחתם הסכם בינו ובין הבנק המתייחס להמשך היחסים ביניהם. לפי הסכם זה הוחלפו הבטוחות, והבנק התחייב לשחרר לחייב יהלומים בסכום של 000, 100דולר לחודש, והחייב ימכרם ויעביר התמורה לבנק, ואז ישוחררו שוב יהלומים. זה היה ההסדר. בסעיף 10נאמר: כל עוד רבין עומד בתנאי ההסדר הנ"ל לא ינקוט הבנק בהליכים משפטיים בקשר לחובו של רבין. החייב עמד בתנאי ההסדר, דהיינו המציא את הבטחונות. אך הבנק, כך הטענה, הפר מיד ההסכם שכן לא נתן לחייב גם את החבילה הראשונה. על כן, לא רשאי הבנק לנקוט בהליכים אלה לאור ההסכם הנדון. לגבי טענה זו - החלטתי בישיבה הראשונה כי היא טענה של ממש שיש להוכיחה באופן עובדתי ולכן הורשתה חקירת העדים לגביה. אולם מחקירת עדי הבנק עולות העובדות הבאות: - אמנם הבנק לא נתן לחייב את חבילת היהלומים הראשונה, אך זאת עקב כך שהחייב לא החזיר חבילה שניתנה לו, בטרם נחתם ההסכם. החבילה ניתנה למר מוניץ, שהציג יפוי-כח מטעם החייב ופעל בשמו החבילה נרשמה ולא הוחזרה. וכן אחד מהבטחונות שהיה צריך להנתן על ידי החייב לא ניתן: - לפי סעיף 4א' להסכם היה צריך החייב להורות לבורסה הקטנה לרשום משכון על משרדי החייב ולקבל את הסכמתה לכך. הבורסה מרבה לתת את הסכמתה עקב כך שהחייב, חייב גם לה כספים, והמשכון על המשרדים לא נרשם. (אין חולק כי המשכון לא נרשם). אך טענת ב"כ החייב היא שהמשכון הנ"ל הוא רק חלק מהמשכונות שניתנו ולא היה משמעותי והבנק הפר את התחייבותו ללא קשר למשכון. ולגבי הטענה כי נמסרו לב"כ החייב יהלומים למכירה - והתמורה לא הוחזרה: הוכחשה עצם המסירה של היהלומים, הוכחש כי מר מוניץ היה מיופה כח, ונטען כי הבנק העלה טענה זו באיחור. ראשית עלי להבדיל בין עובדות לטענות משפטיות: כל ההכחשות של המשיב נדחות על ידי, כיוון שאין בידי כל ראיה לעובדות הנטענות על-ידו. לעובדות שנטענו על ידי הבנק העידו העדים מטעם הבנק, ואני מקבלת אותן כמוכחות, דהיינו: נמסרה חבילת יהלומים לחייב (על-ידי מיופה-הכח שלו) ותמורתם לא הוחזרה לבנק. וכן המשכון על המשרדים בבורסה לא נרשם. הבנק לא היה חייב לתת לרבין חבילת יהלומים חדשה כל עוד לא הוחזרה תמורת הישנה, והבנק לא היה חייב לתת חבילת יהלומים כל עוד לא נעשו כל המשכונות. משום כך לא הפר הבנק את ההסכם וההיפך הוא הנכון: ההסכם הנ"ל הופר על ידי החייב, או אולי יותר נכון יהא לומר, שההסכם לא נכנס לתוקפו כלל: משלא הומצא אחד המשכונות לא הוחל בהפעלת ההסכם. לפי סעיף 5א' להסכם השעבודים נועדו להבטחת החזרת היהלומים שניתנו בנאמנות ו/או יינתנו בנאמנות. פירושו של דבר: השעבודים ניתנו כדי להבטיח החזרת ערכם הכספי של יהלומים שניתנו קודם לכן. כיוון שלא ניתנו השעבודים במלואם, וכיוון שהתמורה בגין חבילה קודמת לא הוחזרה - לא היה הבנק חייב לתת חבילת יהלומים נוספת. למרות חוסר ראיות מטעם המשיב, מסתמך ב"כ על שלושה מכתבים שהוגשו לבית-המשפט ומהם הוא רוצה ללמוד, כי הטענה לגבי החבילה שניתנה ותמורתה לא הוחזרה, הוא נושא ש"הומצא" על-ידי הבנק כאשר החייב טען הפרת ההסכם על-ידי הבנק וכאשר שלח לו מכתבים ודרש קיזוז בגין הפרת הסכם זה. נבדוק, איפוא, את המכתבים כולם ואת תוכנם ונראה מה המסקנות העולות מהם: ב- 9.10.81כתב הבנק לצבי רבין מכתב ובו דרישה להחזיר את התמורה בגין שחרור שתי חבילות יהלומים למטרת מכירה, התמורה 000, 94דולר (ת/5). באותו מכתב נאמר במפורש, כי החבילות נמסרו למר מוניץ שהיה ב"כ החייב (עובדה שהוכחה בפני). למכתב זה לא נתקבלה כל תשובה. ידוע סדר הדברים הוא, שבנובמבר נעשה ההסכם החדש בין הצדדים, ת/.12 בהסכם זה לא נזכרו במפורש החבילות הנדונות. אולם עובדה היא, כי לאחר ההסכם לא נמסרה למשיב שום חבילה (לטענת הבנק עקב אי החזרת החבילות הקודמות ועקב אי השלמת הבטחונות) אולם יש לזכור עובדה נוספת, שלא הוכח לי ולכן נטען כי המשיב דרש באיזה שלב שהוא שתמסר לו חבילת יהלומים לפי ההסכם. מצאתי באותו תצהיר של צבי רבין - כי נאמר בו שבכל פעם שביקש יהלומים סרב הבנק למסור. אינני מתחשבת כאמור בתצהיר ואיני רואה זאת כראיה, משום שצבי רבין, כאמור - בידיעה ברורה לא התייצב לחקירה אולם לא רק משום כך: התצהיר כולו הוא תצהיר חמקני, מעלה טענות כרימון - אך אינו מציין דבר מסויים ומפורט מבחינה עובדתית: אימתי דרש רבין חבילת יהלומים? באיזה תאריך, ממי? מדוע אין כל דרישה בכתב? צר לי, אפילו רציתי להסתמך על עובדה בתצהיר - אין היא מופיעה שם. אני קובעת, כי המשיב העלה לראשונה את הטענה על הפרת ההסכם משום שלא נמסרו לו יהלומים, במכתב נ/ 120מ-31.12.82, שנכתב על-ידי ב"כ לעו"ד לוינסקי, וזה כתוצאה מכך שהבנק החל ללחוץ ולדרוש את החזרת החוב. המכתב הנוסף שנכתב על-ידי עו"ד עירון לבנק הוא מ- 9.2.83נ/ 119ובו טענה זהה: אינכם יכולים לגבות החוב כי הפרתם את ההסכם (ת/12). המכתב הנוסף הוא מכתבו של עו"ד עירון לעו"ד לוינסקי בתאריך 18.9.83- נ/.121 באותו מכתב חוזר עו"ד עירון על כל הטענות (ועל כך להלן) כופר בחוב ודורש מהבנק תשלום נזקים. אנסה לסכם את המצב המשפטי לאור העובדות שנקבעו לעיל, ולהתייחס לטענות עו"ד עירון במכתב הנ"ל: א. ההסכם ת/ 12נעשה לאחר שהבנק רצה לגבות את הערובה של הבנק השוויצי כיוון שלא הוחזרו 2חבילות יהלומים - או תמורתם (הערובה השוויצית ניתנה קודם לכן כבטחון לחבילות שנמסרו לחייב למכירה), במקום הערובה השוויצית ניתנו ערובות אחרות (אחת כאמור לא ניתנה) וההסכם לפי פירושו הנכון ממשיך את היחסים בין הצדדים אולם מסדירם באופן שאם החייב מוכר מדי חודש חבילת יהלומים ומחזיר תמורתה - והחייב עומד בהסדר זה - לא זכאי הבנק לפתוח בפעולות משפטיות לגביית החוב. ההסכם לא נכנס לתוקפו, ואף צד לא פעל לפיו משום שהחייב לא החזיר החבילות הקודמות ולא השלים הבטחונות. אפשר לראות החייב כמי שהפר ההסכם משום שתי נקודות אלה. הבנק לא הפר ההסכם: לא היתה עליו חובה למסור חבילת יהלומים כל עוד לא נעשו שתי הפעולות הנ"ל על ידי החייב. התנהגות החייב, שבמשך שנה ומעלה (נובמבר 1981ועד דצמבר 1982) לא דרש את קיום ההסכם, היא ראיה כי אף החייב לא סבר שההסכם תקף או נכנס לתקפו. ב. נטען במכתב כי נגבו עמלות בניגוד להנחיות בנק ישראל, בבג"צ 198/82 בן ציון מוניץ נ' בנק ישראל נקבע כי חוזרי בנק ישראל אינם מהווים עילה למקבל האשראי. ג. נטען כי דרישת הבנק לממש הערובה השווייצית גרמה למשיב נזק. ראינו כבר לעיל כי דרישה זו היתה תוצאה של אי החזרת חבילות היהלומים - והבנק רשאי היה לדרוש מימוש הערובה. אם ירצה החייב להגיש תובענה בגין טענתו זו מה עילתו? העילה היא הסכם מכללא לא לגבות הערובה אם הוחזרה תמורת יהלומים שניתנו למכירה וטענה כי לא ניתנו יהלומים כנ"ל: עובדה שיהא על החייב להוכיח. פרט לכך, במקרה כגון דא, יהא על החייב גם להוכיח מה הנזק שגרמה לו דרישת הבנק. טענה סתמית שהנזק הוא 000, 200דולר - אינה אומרת דבר. ד. נטען, כי הוסכם עם הבנק שעם מתן הערבות יפסיק הבנק לחייב את החייב ברבית עבור האשראי - ועל כן יש להפחית החוב, בסכום של 296.180דולר. טענה זו נטענה גם בפני וקבעתי כי רשאי החייב להוכיחה. לא הוכח דבר בנדון (פרט לכך שאין בה כל הגיון). ה. נטען כי פרט לנזק שנגרם למשיב על-ידי הפרת ההסכם ת/ 12נגרם לו נזק כדלהלן: - היהלומים שהיו מונחים בבנק ירדו בערכם (עקב ירידת מחירם בשוק), אילו נמסרו למשיב למכירה - היה מוכרם לפי ערכם בשוק ולא היה נגרם לו הפסד. טענה זו, היא למעשה טענה המתייחסת לנזק נוסף שנגרם עקב הפרת הסכם השעבוד על ידי הבנק. קבעתי כי איני סבורה שהיתה הפרת הסכם על-ידי הבנק ופרט לכך איני רואה מה העילה לפיה חייב הבנק עבור ירידת ערך המשכון שבידיו. לי נראה כי אין עילה כזו. עו"ד שגב, בסכמו טענותיו, נסוג מעניין הרבית והעמלות המפחיתים את החוב משום ששוכנע כי אף אם יופחתו סכומים אלה, נשאר עדיין חוב של כ-000, 500דולר. אולם אנכי קבעתי עוד קודם לכן, כי לא הוכח דבר לגבי הסכומים הנ"ל, דהיינו לא הוכחו עמלות שלא כדין או רבית שחוייב בה שלא כדין. המכתב הנדון מהווה, איפוא, דרישת תשלום נזקים בגין דרישת מימוש הערובה השוויצית, הפרת ההסכם ת/ 13ו/או אי מכירת היהלומים וירידת ערכם בשוק. טענת ב"כ החייב היא עתה בשתים: א. החייב נתן הודעת קיזוז (המכתבים שהוזכרו) ועל כן יש כאן כפירה בחוב. ב. לאור הודעת קיזוז זו לכאורה אין חוב לבנק ובית-המשפט יסרב למתן הצו ויורה לנושה לתבוע את החוב בתביעה רגילה. (ס' 16לפקודת פשיטת הרגל [4]). האם כפר החייב בחוב? לדיון המשפטי יש "כפירה" בטיעון - אך משהגיש החייב תצהיר ולא התייצב לחקירה, ואנכי איני מוכנה לקבל התצהיר כראיה - אין כאן כפירה עובדתית בחוב. לעומת זאת: את ההסכם ת/ 12יש לראות כהודאה בחוב (ראה ו"הואיל" וכן סעיף 5א'). כן, אין הכחשה של קיום החוב בכל מהלך ההתכתבויות והשיחות (הצעה לשלם בתשלומים). אולם הטענה היא, שמכיוון ויש הודעת קיזוז הרי זו כפירה בחוב. הודעת הקיזוז באה ב-נ/.121 לגבי טענת העמלות והרבית הסכים כבר עורך הדין שגב כי החוב פרט לכך הוא כחמש-מאות אלף דולר. לגבי חוב זה הודעת הקיזוז מסתמכת על טענת נזק שנגרם: (א) בגין דרישה לגבות הערובה השוויצית. (ב) בגין הפרת ההסכם ת/.12 (ג) בגין ירידת ערך היהלומים עקב אי מימוש המשכון. סכומי הנזק, נזרקו סתם כסכומים ללא כל בסיס או חישוב. בהתאם לסעיף 20לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) [5], הרי חובות שהצדדים חבים זה לזה לפי חוק זה ניתנים לקיזוז. לפי סעיף 53לחוק החוזים (כללי) [6] חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עיסקה אחת והגיע המועד לקיומם ניתנים לקיזוז בהודעה... ואם לא מעיסקה אחת - ינתנו לקיזוז אם הם חיובים קצובים. ב"כ החייב מפנה את בית-המשפט לפסק-הדין בענין קיהל נ' סוכנות מכוניות לים התיכון [1]. מפסק-דין זה יש ללמוד כי גם סכום נזק, בגין הפרת חוזה - חיוב הוא אם כי בלתי קצוב ומשניתנה הודעת קיזוז הרי הקיזוז הוא סילוקו של החוב. "לגבי חיובים הקיזוז הוא דרך של קיום ולגבי חובות הקיזוז הוא דרך של תשלום". במילים אחרות, הטענה היא כי הודעת הקיזוז היא תשלום החוב. מוסיף וטוען ב"כ החייב כי בפשיטת רגל יש הלכה נוספת והיא מאפשרת קיזוז על ידי פיצויים בגין הפרת הסכם (ס' 74לפקודה [4]). כל פסקי-הדין שצוטטו לגבי טענה זו, מתייחסים למצב שלאחר פשיטת הרגל ולתביעות כנגד פושטי הרגל והנאמן. אין דברים אלה מתייחסים למצב היחסים לפי חוקי החוזים שאוזכרו ואשר לפיהם יש לברר הדין בענין הנדון בפני. נטען, כי אם במקרה כגון קיהל ניתנה רשות להתגונן, הרי על אחת כמה וכמה שאין לתת צו כינוס נכסים כאשר קיימת טענת קיזוז. כן נטען כי אין הוראות מה צריכה להכיל הודעת קיזוז וההודעה כאן נותנת פירוט מספיק. אנכי סבורה: א. מסעיף 53[6] אתה למד - כי ניתנים לקיזוז חיובים הנובעים מעיסקה ולא חיובים שעילתם היא בתביעת נזיקין. ב. פס"ד קיהל [1] התייחס לנזק (בלתי קצוב) בגין הפרת הסכם. לאור האמור הבה נבדוק מה מכילה "הודעת הקיזוז". כל הסכומים הנדרשים לשם קיזוז הם בלתי קצובים. אם כן יש לבדוק האם הם נובעים מעיסקה אחת לעומת החוב. החוב נובע מאשראי לפי הסכם הלוואה שניתן על ידי הבנק לחייב. דרישת הבנק לגבות את הערובה השווייצית בגין אי החזקת חבילת יהלומים האם היא הפרת הסכם ההלוואה? אין בהסכם ההלוואה איזכור נושא זה. לא הופניתי לשום מסמך בכתב המתייחס לערובה השווייצית. אם כן: הלוואה היא עיסקה אחת. ויחסי הבנק לפיו תמורת ערובה ניתנות חבילות יהלומים למכירה היא עיסקה אחרת. טענת ההפרה של ההסכם ת/12: בסעיף 5א' להסכם נאמר כי הבטחונות כאן הם להחזרת היהלומים שניתנו או ינתנו בנאמנות... ולא להבטחת כל חוב אחר של רבין לבנק. דהיינו, הסכם זה אינו מתייחס לחובות בגין ההלוואות שניתנו וזו עיסקה נפרדת. ולבסוף, התביעה בגין ירידת ערך היהלומים משום שהמשכון לא נמכר היא תביעת דמי נזק המסתמכת על עילה בנזיקין, ו/או על עיסקת המשכון. בסיכומו של דבר: אף פריט מפריטי ה"נזק" שנטענו אינם נובעים מאותה העיסקה דהיינו מהסכם ההלוואה. זאת ועוד: בדיון זה, נבדקו על-ידי טענות ההפרה לסוגיהן והגעתי למסקנה כי לכאורה אין להן עילה או יסוד. סבורה אנכי, כי במקרה בו כנגד תביעת החזר חוב נשלחת הודעת קיזוזו כנ"ל, והנושה מגיש בקשה לצו כינוס נכסים - מוסמך בית-המשפט לבדוק את כנותה של הודעת הקיזוז והאם נשלחה בתום לב. לא נראה לי כי כל הודעה סתמית - חסרת יסוד משפטי ותוך ציון "נזק" בעלמא וזריקת מספרים - היא הודעת קיזוז שבית המשפט חייב לקבלה כלשונה. אנכי השתכנעתי בחוסר תום לבו של המשיב על-פי התנהגותו לגבי המועד שבו נשלחה ההודעה ותוכנה. הייתי מכנה הודעה זו כ"הודעה פרחחית". תום לב וכנות הוא בעיקר נושא שבעובדה. כיצד ישתכנע בית המשפט בתום לבו של אדם המתחמק במזיד מהתייצב לחקירה ועוזב את ישראל? מסקנתי היא כי "הודעת הקיזוז" לפי תוכנה אינה הודעה של ממש וניתנה בחוסר תום לב, ולפי הדין לא היתה זכות לתיתה. משהגעתי למסקנה זו, ודחיתי את הודעת הקיזוז, הרי מעצם תוכנה של הודעה זו נשארה ההודאה בחוב. השאלה המהותית הנוספת שעלי להתייחס אליה היא השאלה האם נעשה מעשה פשיטת רגל. ב"כ הנושה מתייחס לתצהירים של עדי הבנק ולחקירתם ואומר: ראה תצהירו של מר שלמון ס' 20, 22וס' .23 ב"כ החייב טוען כי מר שלמון משקר, והראיה תצהירי החייב. אמרתי כבר כי אין לי עדות כנגד עדות מר שלמון שכן תצהירו של מי שלא נחקר (כפי שהוסבר) אינו יכול לשמש ראיה ודברי מר שלמון נאמנים עלי. הפגישות אליהן מתייחס תצהירו של מר שלמון עם החייבים היו בימים 15.8.83, 23.8.83ו- .14.9.83עו"ד שגב טוען כי לאור המכתבים של עו"ד עירון מ-31.12.82, 9.2.83ו- 18.9.83לא יתכן שרבין לא העלה טענות אלה בפגישות. לי נראה כי ההיפך הוא הנכון. לאחר הפגישות הנ"ל, שהיו לאחר 2המכתבים הראשונים והאחרונה בהן ב- 14.9.83- נכתבה "הודעת הקיזוז" ב- 18.9.83על מנת ל"נטרל" את הדברים שאמר החייב לבנק. הטענה המשפטית של עו"ד שגב צריכה להבחן לפי מבחן סובייקטיבי: למה התכוון החייב. בית-המשפט העליון, ב-ע"א 422/82 קבע כי "דרוש לפחות מבחינה אובייקטיבית שניתן יהיה לפרש את דברי החייב כהודעה על כוונה להפסיק את תשלום החובות (וכן ע"א 271/82 [2]) באותו ענין הודיע החייב לבנק שאין ביכולתו לשלם את החוב ועל כן לא נחשבה ההודעה כמעשה פשיטת רגל. הדברים שאמרו החייבים לבנק ב- 15.8.83היו שהם יכולים לשלם רק תשלומים של 500דולר לחודש, ואם לא יסכים הבנק - לא ישלמו. בפגישה נוספת היתה הסכמה לשלם 750דולר לחודש בתנאי שהבנק יוותר על רבית. והתשובה לאי הסכמת הבנק: שאינו יכול לשלם והדבר הטוב ביותר הוא בית-המשפט. השיחה ב- 15.8.83היא ברורה מאד: אם לא תסכימו למוצע, לא אשלם. כיצד יש להבין הודעה כזו אם לא פשוטו כמשמעו? גם ההודעה ב- 14.9.83פירושה שאם לא תקבלו את התנאי - לכו לביתהמשפט כי אנכי לא אשלם. אין בכוחי לדלות כוונות משוערות של החייב שכאמור לא כבדני בעדותו - ועל כן הטענה של "מבחן סובייקטיבי" היא תיאורטית בלבד. אנכי יכולה לבחון רק את הדברים שנאמרו ע"ס מה שמובן מתוכם כאן ברצוני להוסיף: כאשר אדם אומר שהוא לא ישלם, ואפילו הוא מוסיף נימוק הרי הנימוק אינו משנה לגבי השאלה, אם היתה זו הודעת "אי תשלום". אולם כאשר ניתנת הודעת קיזוז כנגד דרישת התשלום, יש לבדוק באם יש לראות בהודעת קיזוז זו הודעה על אי תשלום או הודעה על תשלום. יוצא שנושא הודעת הקיזוז ומבחנה - רלבנטי גם לגבי נושא מעשה פשיטת הרגל. וחוזרת השאלה ליושנה. מסקנתי היא: - א) בשיחה ב- 15.8.83ואפילו ב- 14.9.83לא נטענה טענת קיזוז ויש בכך מעשה פשיטת רגל. ב) "הודעת הקיזוז" שנשלחה ב- 18.9.83אינה משנה לגבי מעשה פשיטת הרגל בתאריכים הקודמים. ג) אם לאור הודעת הקיזוז - יש לבחון האם יש כאן הודעה על הפסקת התשלום - יש לבחון את מהותה ותוכנה של ההודעה על מנת להגיע למסקנה אם היא כנה ונשלחה בתום לב, או שאין היא אלא תכסיס של התחמקות מתשלום. הודעת קיזוז כנ"ל - היא תירוץ לאי תשלום ותו לאו "לא אשלם כי מגיעים לי כספים" כאשר מתברר כי לכאורה אין יסוד לקיזוז - פירושו סרוב תשלום. הטיעון לגבי החייב 2היה טיעון סתמי ביותר שכן נטען לגביו כי כיוון שהחייב העיקרי כופר בחוב גם הוא זכאי שלא לשלם. אך כיוון שקבעתי כי למעשה לא היתה כפירה אלא הודאה בחוב והתחמקויות מתשלום, וכיוון שהחייב 2אף הוא השתתף בשיחה של ה- 15.8וסרב לשלם, נראה לי כי אף טענותיו צריכות להדחות. על כן אני דוחה ההתנגדויות וניתן צו כינוס נכסים נגד המשיבים.קיזוז