קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שחרור מוקדם של אסירים: לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"א 29246-02-11), אשר דחה את עתירת המבקש נגד החלטת וועדת השחרורים (להלן: הוועדה או וועדת השחרורים) שלא לשחררו שחרור מוקדם, לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן: החוק). 1. ביום 2.6.09 הורשע המבקש על פי הודאתו בעבירות של גניבה והתפרצות. כן הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע. בגין מעשים אלו, גזר בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופטת ע' וינברג-נוטוביץ) על המבקש עונש של 16 חודשי מאסר בפועל; 8 חודשי מאסר על תנאי לעבירות רכוש מסוג פשע; ו-4 חודשי מאסר על תנאי לעבירות רכוש מסוג עוון. המבקש החל לרצות את עונשו ביום 15.8.10, וזאת לאחר שלא התייצב לריצוי המאסר במשך 13 חודשים. ביום 24.1.11 עלה עניינו של המבקש בפני וועדת השחרורים לצורך בחינת אפשרות שחרורו המוקדם על תנאי. הוועדה מצאה את המבקש כמי שעדיין נשקפת ממנו סכנה לציבור וכמי שאינו ראוי לשחרור מוקדם. בנימוקיה התייחסה הוועדה, בין היתר, לעברו הפלילי של המבקש; לשני התיקים הממתינים לברור דין (להלן: התיקים הפתוחים), שנפתחו נגד המבקש במהלך התקופה בה לא התייצב לריצויי עונשו; ולחוות הדעת השלילית שהוגשה מטעם המשטרה, אשר סווגה כסודית. עם זאת, ציינה הוועדה בהחלטתה כי אם וכאשר יסתיים הדיון בתיקים הפתוחים התלויים נגד המבקש, והרשות לשיקום האסיר תכין תוכנית שיקום עבורו, היא תתכנס בשנית ותדון בשאלת שחרורו המוקדם של המבקש. 2. עתירה שהגיש המבקש נגד החלטה זו לבית משפט לעניינים מנהליים נדחתה (כבוד השופטים א' טל, ו' פלאוט, ע' וינברג-נוטוביץ). בית המשפט ראה בשני התיקים הפתוחים מכשול שעמד בפני הוועדה, ולפיכך הורה למדינה להגיש בהקדם את שני כתבי האישום שהוכנו, וכן ביקש כי ייקבע מועד קרוב ככל הניתן לדיון בתיקים, וזאת בכדי שהוועדה תוכל לשוב לדון בעניינו של המבקש, בטרם יגיע מועד שחרורו המלא.   3. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו. בא כוחו טען כי החלטת וועדת השחרורים לדחות את הבקשה לשחרור מוקדם, בנימוק כי עומדים נגד המבקש שני תיקים פתוחים, בעייתית היא, נוכח האפשרות שבעת קבלת ההחלטה בוועדה היה סיכוי שתיקים אלה ייסגרו מבלי שיוגש לגביהם כתב אישום. בנוסף, הוא הלין נגד מדיניות הרשות לשיקום האסיר, לפיה לא נבחנת תוכנית לשיקום אסיר שעומדים נגדו תיקים פתוחים, וטען כי מדיניות זו פוגעת באסיר המבקש להוכיח לוועדת השחרורים כי הוא ראוי לשחרור מוקדם. הוא ציין כי בניגוד להצהרת המדינה בדיון שנערך בבית המשפט קמא, לפיה כתבי האישום נגד המבקש יוגשו בהקדם, במועד הגשת הבקשה דנן טרם הוגשו כתבי אישום כאמור לבית המשפט המוסמך. בנוסף, גרס בא כוח המבקש כי מתן משקל על ידי הוועדה לכתבי אישום שהוגשו נגד אסיר במהלך מאסרו מעורר קושי. לדבריו, הוועדה נוטה ליתן לכתבי אישום כאמור משקל רב, מבלי לתת את הדעת לחומרת העבירות המיוחסות לאסיר, ועל אף האפשרות שהוא יימצא זכאי בדין. הוא התריע כי מדיניות זו עלולה ליצור פרקטיקה של הודאות שווא של אסירים המבקשים לסיים את התיקים הללו במהרה, על מנת שעניינם יובא פעם נוספת בפני הוועדה בטרם יגיע מועד שחרורם המלא. 4. המשיבים טענו כי יש לדחות את הבקשה על הסף משום שהיא אינה מעלה שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור. הם עמדו על כך שעל פי סעיף 9(2) לחוק, בדונה בבקשת אסיר לשחרור מוקדם, על וועדת השחרורים להידרש גם לכתבי אישום תלויים ועומדים נגד האסיר. בעניינו של המבקש, גרסו המשיבים כי אמנם במועד התכנסות הוועדה לא הוגשו נגד המבקש כתבי האישום. ברם, הללו התגבשו לדבריהם מבעוד מועד, והעיכוב בהגשתם נבע משינויים בסמכות מקומית של בית משפט השלום. לפיכך, סברו המשיבים כי אין לקבל את טענת המבקש שהתיקים הפתוחים אינם רלוונטיים במכלול שיקולי הוועדה, וממילא, ציינו כי תיקים אלה לא היו הנימוק היחיד לדחיית בקשת המבקש לשחרור מוקדם. כמו כן, עידכנו הם כי שני כתבי האישום הוגשו לבית משפט השלום בתל אביב ביום 12.4.11, יום הגשת הבקשה דנן, וביום 17.4.11. 5. דין הבקשה להידחות. ככלל, רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים בהם מתעוררת סוגיה משפטית בעלת חשיבות ציבורית או נושא בעל חשיבות כללית (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (, 26.6.86); רע"ב 9011/02 גולדנברג נ' מדינת ישראל (, 9.2.03); רע"ב 4539/97 יונס נ' מדינת ישראל (, 5.10.97)). בא כוח המבקש טוען כי המקרה דנן מעורר שאלה עקרונית, והיא האם רשאית וועדת השחרורים להביא בחשבון במסגרת החלטה בבקשה לשחרור מוקדם תיקים תלויים ועומדים נגד אסיר, שטרם הוגשו בהם כתבי אישום. רשימת השיקולים להם נדרשת וועדת השחרורים בבואה להחליט האם האסיר ראוי לשחרור, והאם שחרורו לא יסכן את שלום הציבור, קבועה בסעיף 9 לחוק. אמנם נקבע כי מדובר ברשימה פתוחה (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001, ה"ח 2979; רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים, פ"ד נח(2) 326 (2004), וההפניות שם), אך יש לציין כי הסעיף כן מזכיר בפירוש שיקול שעניינו כתבי אישום תלויים ועומדים נגד אסיר (לפי סעיף 9(2) לחוק). לפיכך, עולה השאלה האם מדובר בהסדר שלילי, אם לאו. עם זאת, אין זה המקרה המתאים לדון בסוגיה זו, שכן במקרה דנן שאלה זו הפכה לתיאורטית, מאחר שהוגשו כתבי אישום נגד המבקש. לפיכך, ממילא, אילו וועדת השחרורים הייתה נדרשת לבקשתו כיום היה עליה להביא בחשבון כתבי אישום אלו. 6. אף לגופו של עניין לא מצאתי להיענות לבקשה. מבחינת החלטת הוועדה עולה כי התיקים הפתוחים היו שיקול אחד מיני רבים בהחלטת הוועדה לדחות את בקשת המבקש לשחרור מוקדם. בהתחשב בכך שהוועדה שקלה בהחלטתה, בין היתר, את עברו הפלילי של המבקש; את הערכת המודיעין השלילית שהתקבלה בעניינו; את תסקירי המבחן; ואת חוות דעת הרשות לשיקום האסיר, נראה כי המשקל שניתן לתיקים פתוחים אלו מוגבל (ראו והשוו: בג"צ 71/90 היועץ המשפטי לממשלה נ' וועדת השחרורים, פ"ד מד(2) 192 (1990)). לאור זאת, לא ניתן לקבוע כי החלטת הוועדה הינה בלתי סבירה, או חורגת באופן קיצוני ממתחם שיקול הדעת, באופן המצדיק התערבות בה. משכך, הבקשה נדחית. בית סוהר / כלאאסיריםשחרור מוקדם מהכלאמאסר