קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שחרור ממעצר אדם שגר בשטחים: האם תושב שטח B שמיוחסות לו עבירות קשורות בהתפרצות לרכב, חבלה ברכב, ניסיון לגניבת רכב, החזקת מכשירי פריצה, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, תקיפות שונות ושהייה בישראל ללא היתר, הנובעים כולם ממעשה אחד, אינו זכאי לכך שבית המשפט ישקול בעניינו חלופת מעצר בשל היותו תושב שטח B ? - זו השאלה עומדת ביסודו של ערר המדינה. בית משפט השלום, לאחר ששמע את טענות הצדדים ושקל את כל השיקולים, החליט כי "נסיבותיו האישיות של הנאשם, העדר עבר פלילי כלשהו, היותו אדם נורמטיבי, בן למשפחה שעובד במקום עבודה קבוע, המציע חלופה למעצר שיש בה משום מענה לחששות שביסוד עילת המעצר ..." מאפשרות קביעה שניתן להשיג את תכלית המעצר על ידי קביעת תנאי שחרור מכבידים. התנאים הם מעצר בית מלא בבית בן דודו בשועפת, התייצבות בתחנת המשטרה אחת לשבוע בלוויית בן דודו, ערבות של אותו בן דוד על סך 30,000 ש"ח להבטחת קיום כל התנאים, הפקדה על סך 10,000 ש"ח (או ערבות בנקאית), וערבות צד שלישי של תושב ישראל שאינו אותו בן דוד אף היא לסך של 30,000 ש"ח. המבקשת טוענת, כי אין בכך כדי להבטיח את התייצבותו של המשיב וכי תמורת 10,000 ש"ח הפקדה במזומן כדאי למשיב "לפדות" את חירותו, שכן, אם יורשע הוא צפוי למאסר של בין שנתיים לשלוש. דין הערר להידחות. בדקתי את כל השיקולים ששקל בית המשפט השלום בהחליטו על שחרור בתנאים מגבילים ולא מצאתי בהם מתום. אכן, היו מקרים בהם סבר בית משפט כי מקום מגוריו של אדם הנאשם בעבירות כגון אלה בהן הואשם המשיב, מקום מגורים שהינו בשטחי האוטונומיה, עשוי להיות שיקול בקביעת בית המשפט שאין מקום לחלופת מעצר. יחד עם זאת, יש לשקול כל מקרה ונסיבותיו. אכן, אני ערה לכך שבמקרה זה, תוך כדי הימלטותו של המשיב הוא גרם לנאבקים עימו לחבלות, יחד עם זאת, המדובר באדם בן 20 שנה שאין לו עבר פלילי והתנאים עליהם הורה בית משפט השלום הם תנאים מכבידים, לא רק לגבי משיב זה, אלא לגבי שני אנשים נוספים, תושבי ישראל, שערבים לו על סך של 30,000 ש"ח כל אחד מהם סכום נכבד לכל הדיעות. הגם שב"כ המשיב לא חלק על קיום ראיות לכאורה לצורך המעצר, עדיין נראה כי אין הן ראיות חלוטות ומדובר בעיקר בראיות נסיבתיות. יש לזכור, כי העיקרון הוא "שהכלל הוא החירות, המעצר הוא החריג ... המעצר עד תום ההליכים הוא אמצעי אחרון ולא אמצעי ראשון ..." (הנשיא ברק בפרשת גנימאת ע"פ 2316/95 פד"י מט(4), 589, 649). ראה גם ב"ש 2267/98 מיום 21.5.98 וכן ב"ש 46/96 מיום 8.2.96. הערר נדחה בזה.שחרור ממעצרשטחי יהודה ושומרוןמעצר