קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שחרור רכב מהמכס: עתירה מינהלית במסגרתה מתבקש צו שיורה למשיב (להלן: "משרד התחבורה") ליתן אישור לרשויות המכס באשדוד לשחרר את רכבו של העותר ולרשמו במרשם כלי הרכב בישראל. רקע עובדתי: העותר הינו אזרח ישראלי אשר ייבא לצרכיו האישיים רכב מסוג מרצדס 350 ml (ג'יפ) (מספר שילדה 4JPBB8GBOAA539329) (להלן: "הרכב") בהתאם לרישיון יבוא שניתן לו על ידי משרד הרישוי ביום 28.3.2011. משרד הרישוי אמון על רישום כלי רכב במדינת ישראל, לרבות כלי רכב מיובאים ואישורו מהווה תנאי הכרחי לרישום במרשם של רכב מיובא. הרכב, שמועד יצורו 30.7.2009, הגיע לישראל ביום 15.4.2011. כעבור מספר חודשים, ביום 7.8.2011 ביקש העותר לשחררו. הודע לו על ידי נציגים במקום שלא ניתן לעשות כן, היות וחלף שבוע מאז המועד האחרון שבו ניתן היה לרשמו במרשם כלי הרכב, בהתאם לתקנה 282 (א)(3)(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: "התקנות"). התקנה קובעת כי לא יירשם רכב מסוגו של העותר אם חלפו 24 חודשים ממועד יצורו: "לא יירשם רכב ולא יינתן עליו רישיון אלא אם כן...הרכב הוא רכב פרטי מסוג M1, רכב מסוג T2 או רכב מסוג L שיובא ביבוא אישי כמשמעותו בצו יבוא חופשי, התשס"ט-2008 (להלן - יבוא אישי), וטרם חלפו 24 חודשים ממועד ייצורו, או אם מועד ייצורו אינו ידוע - מהמועד שבו נרשם הרכב לראשונה לתנועה בדרכים במדינת חוץ." הוצע לעותר לפנות למשרד התחבורה על מנת שייתן אישור ל"הארכת תקינה", שנדרשה כאמור לימים ספורים בלבד, וכך נעשה. הפניות למשרד התחבורה העלו חרס. ביום 12.9.2011 התקבל אצל העותר מכתב מאת ניר כהן, ראש תחום יבוא במשרד, בו צוין שאין כל אפשרות להאריך את המועד לרישום מעבר לקבוע בתקנות. פניות נוספות לסמנכ"ל המשרד והיועמ"ש לא הביאו למפנה בעמדת הרשות. להשלמת התמונה יצוין, כי בד בבד עם הגעת הרכב לישראל, נקלע העותר למשבר אישי קשה לאחר שנחשד בביצוע עבירות מס. במהלך החקירה הוטלו עיקולים על חברות, חשבונות ונכסים שבבעלותו. כמו כן, במהלך חודש מאי 2011 שהה במעצר ובמעצר בית ולאחר מכן זומן לחקירות נוספות. לא הוגש כנגדו כתב אישום והעיקולים כנגדו הוסרו בהחלטה מיום 21.7.2011. דיון: לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, מצאתי כי בנסיבות המקרה המיוחדות, דין העתירה להתקבל מהטעמים המפורטים להלן. הפלוגתא המרכזית נסבה על השאלה האם משרד התחבורה מוסמך להאריך את המועד לרישום הרכב. התקנה הרלוונטית היא 269 לתקנות התעבורה שכותרתה "פטור כללי". להלן נוסחה: "רשות הרישוי רשאית לפטור כל רכב מהוראות תקנה מתקנות חלק זה, והיא רשאית לגבי רכב מסויים להוסיף על הוראות חלק זה, אם לפי שיקול דעתה, נחוץ הדבר לבטיחות התנועה ולמניעת תאונות או לזרימת התנועה או להבטחת השימוש ברכב לייעודו לפי רשיון הרכב." "חלק זה" אליו מפנה התקנה הינו חלק ד' הכולל בגדרו גם את תקנה 282(א)(3)(ב) שצוטטה לעיל. למרות זאת, טוענת הרשות כי אין לה סמכות להאריך מועד, אלא אם הדבר נדרש כדי להגשים את אחת מהמטרות המנויות בתקנה 269 - קרי: הגברת הבטיחות, הבטחת זרימת התנועה או הבטחת השימוש ברכב לייעודו. מנגד, נטען ע"י העותר כי תקנה 269(א) מעניקה לרשות סמכות כללית לפטור רכבים מהחובות המנויות בתקנות האחרות, בהתאם לשיקול דעתה. מושכלות יסוד כי, כשאנו באים לפרש נורמה חקיקתית, יש תחילה לבחון את לשונה של הוראת החוק, המשרטטת את המסגרת והגדרים שבתחומם יש להתחקות אחר משמעות ההוראה. עם זאת המשמעות המשפטית תקבע על פי התכלית המונחת ביסוד החקיקה. במקום שבו תתכנה מספר חלופות פרשניות, יפעיל בית המשפט שיקול דעת ויברור את האפשרות המקיימת את התכלית הראויה ביותר (ראו: עע"מ 963/11 הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז נ' דן אבי יצחק, (18.8.2011); רע"א 3899/04 מדינת ישראל נ' שמואל אבן זוהר, סא(1) 301 (2006); ע"א 8569/06 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ' אלברט אברהם פוליטי, (28.5.2008); עע"מ 1621/08 מדינת ישראל נ' זיאד חטיב, (30.1.2011)). מכאן, נקודת המוצא תהיה לשונה של תקנה 269. אם ניתן להעניק לה מספר פירושים אפשריים נברור את הראוי מביניהם בהתאם לתכלית המונחת ביסוד החקיקה. התקנה מחולקת לשניים: הרישא מקנה למשרד הרישוי את הסמכות ליתן "לכל רכב" פטור מההוראות המנויות בתקנות האחרות בחלק ד'. בהמשכה ניתנת לרשות הסמכות להוסיף, לגבי "רכב מסוים", דרישות שאינן מנויות בחוק. בסמוך להוראה האחרונה מסויגת הפעלת הסמכות לצורך השגת אחת המטרות שפורטו לעיל. המחלוקת היא בשאלת תחולתה של ההחרגה: האם היא חלה רק על הסמכות "להוסיף דרישות" או גם על האמור ברישא - ה"סמכות לפטור". לדידי, לשון התקנה תומכת יותר בפרשנות לפיה הסמכות לפטור היא כללית ואיננה מוחרגת למקרים מסוימים, ממספר טעמים. ראשית, כותרת התקנה היא: "פטור כללי". מטבעו, "פטור כללי" איננו מתוחם לנסיבות ספציפיות. נוסח הכותרת מרמז אפוא כי מחוקק המשנה ביקש ליתן לרשות שיקול דעת רחב אם להקל בחובות המנויות בתקנות האחרות. ואכן, הרישא מגשימה זאת בקובעה שהרשות רשאית "לפטור כל רכב מהוראות תקנה מתקנות חלק זה". שנית, בעוד שהסמכות לפטור היא לגבי "כל רכב", הסמכות "להוסיף דרישות" מצמצמת מראש ל"רכב מסויים". הבדל זה מרמז על כוונת המחוקק להעניק לרשות סמכות רחבה "לפטור", לעומת רצונו להגבילה עת היא שוקלת הוספת דרישות שאינן מנויות בחוק. עם זאת, אין די בכך כדי להכריע במחלוקת הפרשנית. שכן, במקרים בהם מתעוררות מספר חלופות פרשניות בעלות אחיזה בלשון, יש לברור את הרצויה מביניהן בהתאם לכללי הפרשנות התכליתית. עתירה זו שייכת לאותו סוג מקרים. אמנם, במישור הלשוני עדיפה לטעמי הפרשנות כי המדינה איננה מוגבלת בשיקול דעתה במתן הפטור, אך גם הפרשנות המוצעת על ידי משרד התחבורה מתיישבת באופן סביר עם האמור בחוק. משכך, הפירוש שיאומץ יהיה זה המקיים את תכלית החוק באופן המיטבי. על מנת לקבוע את תכליתו של דבר החקיקה, יש לאתר את השיקולים והמטרות הרלוונטיים העומדים בבסיסו. במרבית המקרים אלו אינם גלויים על פני השטח ונדרש תהליך פרשני על מנת לאתרם (ראו: רענן הר זהב, המשפט המינהלי הישראלי תשנ"ז-1996, 453). כב' הנשיא (בדימוס) ברק ציין שני מקורות אפשריים בהם ניתן להסתייע כדי לזהות את תכלית החקיקה: ה"המטרות למעשה" של החוק הספציפי - קרי האינטרסים שעמדו לנגד עיני המחוקק בהתקינו את דבר החקיקה, ו"חזקות בעלות תחולה כללית" - מטרות עקרוניות שחזקה כי כל דבר חקיקה מכוון להגשים (ראו: בג"צ 389/80 דפי זהב נ' רשות השידור, פ"ד לה (1) 412, 446 (1980); בג"צ 953/87 פורז נ' ראש עיריית תל-אביב -יפו, פ"ד מב(2) 309, 324 (1988)); ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364, 396 (1991)). על דרך הכלל מתגלות ה"מטרות למעשה" מלשון החוק וההיסטוריה החקיקתית. ככל שבאופן חד-משמעי אחד הפירושים מגשימן באופן ראוי יותר, יש לאמצו. פקודת התעבורה [נוסח חדש] והתקנות שהותקנו מכוחה נועדו להוות מסגרת חוקית שתגדיר את המותר והאסור בתחום ותיצור הסדרי אכיפה וענישה מפורטים וייחודיים. המטרה ביסוד הסדרים אלו היא הגברת הבטיחות בדרכים (ראו: בג"צ 182/65 אנג'ל נ' שר התחבורה "פסקי דין" כרך י"מ (חלק שני) 561, 562 (1965)). חוששני, כי לא ניתן לגזור ממטרה זו בלבד את הפירוש הראוי, שכן שני הפירושים האפשריים עולים בקנה אחד עימה. אין לאמר כי פירוש המקנה לרשות שיקול דעת רחב בהתאם לתקנה 269(א) חותר תחת תכלית החוק. הדבר נכון גם לגבי פירוש המצמצם אותו. בחינתה של התכלית הפרטיקולארית איננה תומכת אפוא בפתרון חד-משמעי. בשל כך, מתעורר צורך לעבור לבחינת "המעגל השני" - בגדרו כלולים המטרות הכלליות שהמחוקק מוחזק כמי ששואף להגשימן. גם אם אין הוכחה כי מטרות אלו עמדו לנגדו בבואו להתקין את דבר החקיקה הספציפי, קיימת "מעין" חזקה שכל דין נועד להגשימן. חלק מאותם עקרונות יסוד של השיטה מעוגנים כיום בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אמנם, הוראת "שמירת הדינים" נועדה להבטיח כי חוק היסוד לא יפגע בתקפותם של דינים קודמים, אולם אין בכך כדי למנוע את השפעתו על מובנם (ראו: בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355, 410 (1995) (להלן: "פרשת גנימאת")). הדינים הישנים מתפרשים אפוא ברוח חוקי היסוד ובהתאם להנחה כי כל דבר חקיקה נועד להתיישב עם עקרונותיהם. אין חולק, כי החלטת הרשות לסרב לרשום את רכבו של העותר פוגעת באופן משמעותי בזכות הקניין שלו. נמנע ממנו להשתמש ברכב שרכש ממיטב כספו. ערה אני לכך, כי תקנה 282 (א)(3)(ב), קובעת ש"רכב מיובא" לא יירשם לאחר שעברו שנתיים ממועד יצורו. אין לאפשר לכל מאן דהוא לרשום את רכבו באיחור, היות ובכך תוחמץ התכלית הראויה המונחת ביסוד תקנה זו והיא הגברת הבטיחות על ידי מניעת שימוש ברכבים ישנים. דא עקא, המחוקק כאמור הקנה לרשות בתקנה 269(א) את הסמכות לפטור רכבים מעמידה בחובות שונות. לאור לשונה המעורפלת של התקנה מן הנמנע לתחום באופן ברור את גבולות שיקול הדעת בהפעלת הסמכות האמורה. עם זאת, במישור העקרוני, קשה להלום את הטענה שלעולם תהיה הרשות מנועה מלהשתמש בתקנה כדי להגן על הזכות לקניין, בייחוד, כאשר עסקינן בבקשה להארכת מועד לרישום רכב מיובא, שעל הרוב באה על רקע אינטרס קנייני. ייתכנו מצבים, בהם הסתמכות דווקנית על תקנה 282(א)(3)(ב) תהיה בלתי צודקת בעליל ותגרום פגיעה בלתי מידתית בזכות הקניין. מבלי לקבוע מסמרות בעניין, עסקינן בנסיבות בהן האיחור הוא קצר מועד (שבועיים ימים) ומשהוכח כי התקיימו קשיים אובייקטיבים להגיש את הבקשה בזמן. ראוי היה שתקנה 269(א) תפורש כך שתאפשר לרשות למנוע באמצעותה פגיעה בלתי ראויה בזכויות היסוד, במקרים חריגים המצדיקים זאת. זאת ועוד, עמדת המדינה לפיה ניתן להאריך את הרישום רק על מנת להשיג את המטרות המנויות בתקנה 269(א) - מביאה במידה רבה ל"ייתורה" של התקנה בכל הנוגע לתקנה 282(א)(3)(ב). אין זה מפתיע אפוא כי המדינה מודה ש"כל עיכוב ברישום מעבר לתקופה המנויה בהוראות...איננו מאפשר רישום". תוצאה זו ראוי למנוע. סיכומו של עניין, הגעתי למסקנה כי תקנה 269(א) מעניקה לרשות סמכות כללית לפטור רכבים מעמידה בדרישות התקנות האחרות בחלק הרלוונטי. בכלל זה, הרשות מוסמכת לפטור רכבים מהחובות המנויות בתקנה 282(א)(3)(ב), בין היתר כדי למנוע פגיעה בלתי מידתית בזכות הקניין. ועוד ראיתי להוסיף כי הארכת מועד מצויה גם בתחום סמכותה של הרשות המינהלית אם אין בהארכה זו כדי לפגוע במטרות החקיקה.הרשות לא הצביעה מהי הסכנה הכרוכה במקרה דנן לרישום הרכב בשל הרישום המאוחר של מספר ימים. נותר לנו ליישם את הדין על הנסיבות הספציפיות. העותר ייבא את הרכב לישראל על פי רישיון ייבוא שניתן לו. הרכב הגיע לנמל אשדוד ביום 15.4.2011. במקביל, נקלע העותר למשבר אישי חמור בעקבות חשדות שהופנו כלפיו כי היה מעורב בביצוע עבירות מס. כאמור, במהלך החקירה הוא נשלח למעצר והוטלו עיקולים כנגד נכסים וחברות שנקשרו עם שמו. לאחר שביום 21.7.2011 החליט בית המשפט להסיר את העיקולים כנגדו, הגיע העותר לנמל אשדוד ביום 7.8.2011 על מנת לשחרר את הרכב. בשלב זה נודע לו לראשונה כי מאחר וחלף שבוע מהמועד האחרון שבו ניתן היה לרשום את הרכב במרשם, נדרש אישורו של משרד התחבורה ל"הארכת תקינה" כדי לשחרר את הרכב. פניותיו של העותר למשרד התחבורה לא הועילו. הרשות נמנעה כליל בבחינת נסיבותיו המיוחדות תוך קביעה קטגורית שאין לה סמכות להאריך את הרישום. סבורני, כי התנהלות הרשות במקרה דנן היא בלתי סבירה. אמת, אין ליתן את הפטור על דרך שגרה, שכן אז תקנה 282(א)(3)(ב) תהפוך ל"אות מתה", אך במקרים מיוחדים, בהם עולה כי הסתמכות דווקנית על מועד הרישום תהיה בלתי צודקת בעליל ראוי כי הרשות תעשה שימוש בסמכותה. אלו הן נסיבות עתירה זו., הארכת המועד שהתבקשה הייתה קצרת טווח. העותר פנה למשרד התחבורה ביום 15.8.2011 כאשר מועד יצורו של הרכב הוא 30.7.2009 וכאשר היתה מניעה לשחרורו לפחות עד.11 21.7 עקב העיקולים שהוטלו. השילוב בין האיחור הקל והנסיבות האישיות המיוחדות של העותר, מביאני למסקנה כי מדובר במקרה מובהק בו היה על הרשות לעשות שימוש בסמכותה לפי תקנה 269(א) ולאפשר את רישומו של הרכב במרשם. סירובו של משרד התחבורה לעשות כן פגע באופן בלתי מידתי ובמידה שעולה על הנדרש בזכויותיו הקנייניות של העותר. משכך, דינה של החלטה זו להתבטל. אציין עוד, כי לא מצאתי ממש בטענות לפיהן קבלת העתירה תפגע בבטיחות בכבישים, או תפלה את יתר "ציבור מייבאי כלי הרכב". את החששות בתחום הבטיחותי ניתן להפיג באמצעות בדיקה שתיערך לרכב על ידי המוסמכים לכך. באשר לטענת ההפליה, הרי שמן הדין לדחותה היות והועלתה באופן סתמי.כלל יסוד הוא, כי אין לטעון להפליה על דרך הסתם, בלא לבסס זאת בהסברים וראיות מתאימות (ראו: עמ"נ 304/03 המשבר לצרכן לישראל נ' עיריית כרמיאל , 16 (30.1.2006); שלמה זבידה נכסים בע"מ נ' עיריית תל-אביב 12 (8.9.2011)). בנוסף, אין לטעון להפליה כאשר ישנו "שוני רלוונטי". ברור כי נסיבותיו המיוחדות של העותר אינן זהות לאלו של כלל הפונים בייבוא אישי. מדובר במקרה חריג שהצדיק מתן הארכת מועד ואין בפסיקה זו כדי לערער את חובותיו של מייבא רכב בייבוא אישי, לרבות באשר לצורך למלא אחר תקנה 282(א)(3)(ב). סוף דבר: דין העתירה להתקבל. אני מורה למשרד התחבורה לאפשר את רישומו של הרכב במרשם כלי הרכב, בכפוף לביצוע בדיקות בטיחותיות כנדרש בחוק. על העותר להגיש בקשה לרישום תוך 10 ימים מקבלת פסק דין זה. המשיבה תישא בהוצאות ובשכר טרחת עוה"ד בסכום כולל של 15.000 ₪ שישאו ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסה"ד ועד התשלום בפועל. שחרור תפוסרכבמכס