תאונת דרכים עם רכב צבאי ללא רישיון

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים עם רכב צבאי ללא רישיון:

השופט ש' נתניהו:ב הולך רגל נפגע על-ידי מכונית צבאית. היתר להשתמש במכונית, בתפקיד, ניתן לחייל בשירות סדיר (להלן החייל). עובר לתאונה העלה החייל למכונית את חברו, האזרח, ואף מסר בידיו את ההגה, כשהוא, החייל, יושב במושב שליד הנהג. היה זה שלמה עזרי, הנהג, אשר נהג במכונית בעת התאונה. אין מחלוקת, כי לנהג היה רישיון נהיגה אזרחי וגם צבאי, אבל בעת המקרה לא היה בשירות צבאי או בשירות אחר של המדינה. אין גם מחלוקת, כי אסור היה על החייל להתיר לאחר לנהוג במכונית.

הנפגע הגיש תביעתו נגד הנהג, נגד החייל ונגד המדינה בעלת הרכב, שלטענתו התירה את השימוש בו, ולחלופין, למקרה שיוחלט כי המדינה אינה אחראית, נגד קרנית. קרנית מצדה שלחה הודעת צד ג' למדינה.
אין כל שאלה, כי הנהג כמשתמש והחייל כמתיר השימוש אחראים כלפי הנפגע על-פי סעיף 2לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975(להלן - חוק הפיצויים). עם הנפגע הושגה פשרה, והשאלה האחת שעמדה לדיון בבית המשפט המחוזי, ועומדת לדיון בערעור זה, היא זו שבין קרנית לדינה.
הערכאה הראשונה החליטה, כי המדינה לא התירה את השימוש על-ידי הנהג, וכי ההיתר שנתן לו החייל אינו היתר, לא מראש ולא בדיעבד, מאת המדינה. לאחר שדנה בהוראות החוק הרלוואנטיות - העיקריות שביניהן בסעיף 2של חוק הפיצויים ובסעיפים 6, 6א ו-3(א) של פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל- 1970(להלן - פקודת הביטוח) - הגיעה למסקנה, כי המדינה אינה אחראית כבעלת הרכב שהתירה את השימוש מכוח סעיף 2(ב) של חוק הפיצויים, אך היא אחראית "כמבטחת", באשר פטורה היא מחובת ביטוח על-פי סעיף 6(1) של פקודת הביטוח, פטור הגורר אחריו חובה לפי סעיף 6א לתת אותו פיצוי שמבטח היה חייב לתתו, אילו הייתה קיימת פוליסה לפי סעיף 3(א) של פקודת הביטוח, ובנסיבות המקרה מתקיימות הוראות סעיף 3(א)(1).
.2המתכונת של חוק הפיצויים במשולב עם פקודת הביטוח היא זו:ו רק אם פטורה המדינה מחובת ביטוח על-פי סעיף 6(1), כי אז חלה עליה חובת הפיצוי כמעין "מבטחת עצמית" לפי סעיף 6א, כשהיקף הביטוח נקבע בסעיף (א). לצורך חוק הפיצויים רואים את המדינה הפטורה מביטוח כ"מבטח" (סעיף 1). הנוהג נחשב לכן כמי שיש לו ביטוח לפי הפקודה, ועל קרנית לא מוטלת חובת פיצוי על-פי סעיף 12(א)(2) לחוק הפיצויים. בנסיבות שבהן המדינה אינה פטורה מחובת ביטוח ובשל אי-מתן היתר לנהג להשתמש במכונית שבבעלותה לא חלה עליה אחריות על-פי סעיף 2(ב) של חוק הפיצויים, על הנהג או על המחזיק מתיר השימוש לדאוג לביטוח. לא עשו כן, תחול החובה על קרנית מכוח סעיף 12(א)(2) הנ"ל.
על פני הדברים התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הראשונה, כי המדינה אינה אחראית, כבעל רכב מתיר השימוש, על-פי סעיף 2(ב) של חוק הפיצויים, אך היא אחראית, כבעל רכב הפטור מביטוח לפי סעיף 6(1) של פקודת הביטוח, מכוח היותה "מבטחת" על-פי סעיף 6א, היא קשה. היא אינה מתיישבת עם הרעיון שביסודו של חוק הביטוח ועם המבנה הכולל שלו, הנשען על שלושה עמודים, שהעיקרי שבהם הוא האחריות המוחלטת בצירוף החובה לביטוח האחריות (השניים האחרים הם הקמתה של קרנית וביטוח תאונה אישי:נ
ראה מדברי השופט י' כהן כתוארו אז בע"א 422/78 [1], בעמ' 706). אין לנו כאן עניין בביטוח האישי, שעליו חל סעיף 3(א)(2) של פקודת הביטוח ושעלול לעורר בעיות אחרות. אנו עוסקים בביטוח אחריותו לתאונה של בעל הרכב מתיר השימוש (אם אמנם התיר את השימוש) מכוח סעיף 2(ב) של חוק הפיצויים. פיצול זה בין אחריות המדינה כבעלת הרכב לבין אחריותה כמבטחת אינו רצוי.

אחריות הבעלים על-פי חוק הפיצויים וחובת הביטוח המוטלת עליו עלפי פקודת הביטוח משולבות זו בזו. חוק הפיצויים (בסעיף 18) אף הביא שינויים בפקודת הביטוח לצורך השילוב וההתאמה ההדדית (ראה מאמרו של ד"ר ד' מור, "פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח משולב), תש"ל- 1970לאור תיקונה על-ידי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975" הפרקליט לא (תשל"ז-ל"ח) 440). יחד יוצרים שני חיקוקים אלה מערכת כוללת והרמונית, המקימה את שלושת העמודים שדובר בם לעיל, ביניהם העמוד הראשון, של האחריות המוחלטת בצירוף חובת הביטוח של אותה אחריות. כפי שאמר השופט בק בע"א 214/81 [2], בעמ' 828-829:ב
"...כאשר אנו מפרשים הוראות בפקודת הביטוח, עלינו לעשות כן על רקע חוק הפיצויים, אשר מהווה חלק מסביבתה הטבעית, ואשר הביא למספר שינויים בפקודת הביטוח עצמה".

וכן, בעמ' 833:ו
"...חייבת להיות התאמה בין האחריות לפי חוק הפיצויים לבין חובת הביטוח או הפטור ממנה לפי פקודת הביטוח".
וראה גם י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהלום, תשל"ט) 42:נ
"...יש לשאוף לקראת תיאום בין המבחנים, כך שהאחראי יהיה מכוסה על-ידי הביטוח. תיאום זה חיוני במיוחד לפי תפיסת החוק, שלפיה האחריות המוחלטת ממלאת בסופו של דבר תפקיד משני אשר מטרתה היא להפעיל את הביטוח".
כשם שבע"א 214/81 [2], נשאלה השאלה (הרטורית), בעמ' 829:ב
"מה טעם יש איפוא שלא להכיר באחריותה של המדינה כ"מבטחת" (על פי סעיף 6א לפקודת הביטוח) אך להכיר באחריותה כבעלת רכב (על-פי סעיף 2(ב) לחוק הפצויים)".
כך נשאלת שאלה זו, בהיפוכה, בענייננו:ו מה טעם לחייב את המדינה בתור בעלת הרכב כמבטחת לפי סעיף 6א, כשאין עליה אחריות כבעלת הרכב לפי סעיף 2(ב) לחוק הפיצויים. המדינה אינה חברת ביטוח. היא אינה עוסקת בעסקי ביטוח. היא פטורה מהחובה לבטח אצל חברת ביטוח, מפני שאין חשש שלא תוכל לעמוד בנטל תשלום הפיצויים לנפגע, אם תחויב לשאת בו מכוח אחריותה כבעל הרכב מתיר השימוש לפי סעיף 2(ב). רואים אותה אז כמעין "מבטח עצמי". אך חובתה כ"מבטח עצמי" אינה מטרה בפני עצמה. חובתה היא, על-פי סעיף 6א, לתת לנפגע, שכלפיו היא נמצאה אחראית על-פי חוק הפיצויים, כל פיצוי שהיה זכאי לקבלו מחברת ביטוח, אילו הוצאה פוליסת ביטוח כפי שמחייבת פקודת הביטוח בסעיף 3(א)(1). מעמדה של המדינה אינו שונה אז משל חברת ביטוח. כשם שחברת ביטוח אינה חבה, כאשר על המבוטח שלה אין אחריות בחוק הפיצויים, כך אין המדינה, שדינה כדין מבטחת, חבה כ"מבטחת", ללא שתחול עליה, כבעלת הרכב, אחריות לפי חוק הפיצויים לפיצויו של הנפגע.

אכן, על-אף התיקונים שהובאו בפקודת הביטוח לצורך ההתאמה ההדדית עם חוק הפיצויים, קיימות עדיין סטיות פה ושם. כדבריו של אנגלרד, בספרו הנ"ל, בעמ' 46-
"....יש וקיימת אחריות ואין חובת ביטוח ויש וקיימת חובה ללא אחריות. מצב זה אינו רצוי, כמובן, והוא אינו אלא תוצאה של חוסר דיוק בניסוח החוק".
לפיכך השאיפה צריכה להיות, ככל שהדבר מתאפשר מבלי לחטוא ממש ללשונו של החוק, לפרשו מתוך מגמה שתביא להתאמה בין האחריות לפי חוק הפיצויים לחובת הביטוח לפי פקודת הביטוח. בדרך זו ניתן יהיה להגשים את מטרתו של החוק. רק כשפרשנות כזו אינה נסבלת בשום פנים על-ידי לשונו של החוק, לא יהיה מנוס מהתוצאה הבלתי רצויה של פיצול בין האחריות לפי חוק הפיצויים לבין חובת הביטוח לפי פקודת הביטוח.
.3הערכאה הראשונה, אשר קבעה, כאמור, כי המדינה לא התירה את השימוש (ולכן אינה אחראית על-פי סעיף 2(ב) לחוק הפיצויים), סברה, עם זאת, כי חל עליה הפטור שבסעיף 6(1) של פקודת הביטוח:נ
" .6סעיף 2(המטיל את חובת הבטוח על-פי הפקודה - ש' נ') לא יחול -
(1) לגבי רכב מנועי שהוא רכוש המדינה, או על אדם שבשירות המדינה המשתמש, או גורם או מניח שאדם אחר ישתמש, ברכב מנועי כאמור לשירותה של המדינה בלבד".
פרשנותו המילולית של הרישא "רכב מנועי שהוא רכוש המדינה"
(ההדגשה שלי - ש' נ') היא שהביאה את הערכאה הראשונה לתוצאה הבלתי רצויה, לפיה המדינה אינה אחראית על-פי סעיף 2(ב) לחוק הפיצויים, מאחר שלא התירה את השימוש, אך היא חבה "כמבטחת" בהיותה בעלים של הרכב, אףעל-פי שלא התירה את השימוש.
פסק-דינה של הערכאה הראשונה קדם לע"א 214/81 [2], שבו ניתנה פרשנות אחרת לרישא של סעיף 6(1). עתה אין עוד מחלוקת, כי הרישא של סעיף 6(1) אינו מדבר בבעלות, במנותק מהשימוש. הרישא "לגבי רכב מנועי שהוא רכוש המדינה" אין פירושו, כך הוחלט בע"א 214/81 [2], שהמדינה פטורה מביטוח של רכב, רק מכוח בעלותה וללא קשר לשימוש שנעשה בו. הרישא משתרע -
"על כל המקרים בהם המדינה עצמה משתמשת ברכב משלה (אם באמצעות אורגנים ואם באמצעות שלוחיה ועובדיה), או שהמדינה גורמת או מתירה את השימוש ברכב בידי אדם אחר" (שם, בעמ' 830; ההדגשה שלי - ש' נ').
פירוש זה מביא להתאמה, הרצויה והתואמת את מטרת החקיקה, בין האחריות לפיצוי החלה על המדינה כבעלת רכב על-פי סעיף 2(ב) לחוק הפיצויים לבין הטלת חובת הפיצוי על המדינה כ"מבטחת עצמית" עקב הפטור מביטוח לפי סעיף 6(1) ביחד עם סעיפים 6א ו-3(א)(1) של פקודת הביטוח.

.4השאלה היא, אם בנסיבות המקרה ניתן לראות את המדינה כמתירה את השימוש על-ידי הנהג האזרח לצורך הרישא של סעיף 6(1) של פקודת הביטוח, ואם לאו - האם חל כאן הסיפא לסעיף זה, כי אדם שבשירות המדינה השתמש או גרם או הניח שאדם אחר ישתמש ברכב של המדינה "לשירותה של המדינה בלבד".
כאמור לעיל, חל על החייל איסור מפורש להתיר את השימוש ברכב לאחר, על כך אין מחלוקת, כשם שאין מחלוקת שגם החייל וגם הנהג ידעועל איסור זה. החייל אף הועמד לדין בפני בית-משפט צבאי והורשע, על-פי הודאתו, על המריית האיסור. בנסיבות אלה טוענת באת-כוחה המלומדת של המדינה, כי לא ניתן על-ידי המדינה לא היתר מפורש, לא היתר משתמע ואף אישרור בדיעבד לא היה כאן.
לעומתה טוענים באי-כוחה המלומדים של קרנית, כי משניתן היתר ראשוני לחייל לנהוג ברכב, היתר ראשוני זה לא בוטל על-ידי היתר השימוש (המשני) על-ידי החייל לנהג. לטענתם, אין ההיתר, המשני, שנתן החייל לנהג (באיסור) אלא "סטייה" שיש לראותה באנלוגיה לסטייה ממסלול הנסיעה, שבה דובר בע"א 214/81 [2]. כאמור שם, בעמ' 833, תוך ציטוט בהסכמה מדברי הערכאה הראשונה באותו עניין:ב
"כאשר עצם השימוש ברכב הוא בהיתר מאת בעל הרכב, תחול האחריות על-פי החוק על המתיר את השימוש עצמו, ואפילו חרג המשתמש מן האופן שהמתיר יעד לו, בעת שהתיר את השימוש" (ההדגשות שלי - ש' נ').
פרשנות זו הועדפה (שם) על פרשנויות אפשריות אחרות כדי ליצור התאמה בי האחריות לפי חוק הפיצויים לבין חובת הביטוח או הפטור ממנה לפי פקודת הביטוח.
תמיכת מה לטענתם מבקשים באי-כוח קרנית למצוא בפסיקה אמריקנית, לפיה מי שהתיר את השימוש ל-א,' אפילו תוך איסור למסור את השימוש לב', רואים אותו (לצורך הביטוח) כאילו נתן היתר ל-ב'. זו טענה מרחיקת לכת. העיון במקורות שאליהם מפנים באי-כוח קרנית - nd . 2Am. Jur858 7- 852(. 1980rochester and san francisco) - מלמד, שהכלל הוא הפוך. ראה גם אנגלרד, בספרו הנ"ל, חוברת עדכון (תשמ"ב) 25:ו
"...גישת רוב בתי המשפט היא שלילית כאשר מסירת הנהיגה לאדם אחר נעשתה בניגוד לאיסור מפורש".
ישנם אמנם אי אלה חריגים בפסיקה של בתי-משפט של המדינות. המחברים מביאים רק שניים - האחד ממדינת מינסוטה והשני מבית-משפט לערעורים של מדינת לואיזיאנה (ראה . 7, N 853am. Jur., supra, at). אבל, וזאת מדגישים המחברים שם, הכלל, כי הנהיגה באיסור אינה מכוסה על-ידי הביטוח (ולא החריג), חל במידה מחמירה במיוחד, כשמדובר באיסור להעביר את השימוש ברכב של רשות ממשלתית.

נראה, שגם ניסיונם של באי-כוח קרנית להיבנות מההבחנה בין "נוהג" לבין "משתמש", שרק בו מדובר בסעיף 6(1) של פקודת הביטוח, לא יצלח בידם. הבחנה זו שהם מנסים לעשות נובעת מהבדלי הנוסח בין סעיף 2(א) לפקודת הביטוח וסעיף 2(א) לחוק הפיצויים (המדברים ב"משתמש") לבין סעיף 3(א)(1) של פקודת הביטוח (המדבר ב"נוהג"). הם מבקשים להסיק מכך, כי החייל נשאר "המשתמש" ברכב, ואילו הנהג היה רק "הנוהג" בו אך לא המשתמש בו. אפילו כך, ואינני רואה צורך לקבוע דעה בדבר, לא יועיל הדבר לקרנית. אם הדבר כטענתה, סעיף 6(1) לא יחול, כי הוא דן בשימוש, לא בנהיגה. המדינה לא תהיה אז פטורה מביטוח ולא תחול עליה חובה כמבטחת עצמית על-פי סעיף 6א לפקודת הביטוח.
טענת קרנית, כי הפרת האיסור כמוה כסטייה ממסלול הנסיעה, נתלית בשיקולים שונים שפירט השופט ברק בעמ' 833- 834של ע"א 214/81 [2], שלדעתה יפים גם לענייננו. למשל, השיקול כי על המבטח (או על המדינה כמעין "בטחת עצמית") ולא על קרנית לשאת בסיכון של הסטייה או ההמריה על-ידי בעל ההיתר הראשוני, או כי פרטי ההסדר שבין בעל הרכב לבין בעל ההיתר הראשוני צריכים להיות עניין פנימי ביניהם, ו"אין להטיל על הנפגע את טירחת ההתדיינות לבירור השאלה מה היו היחסים הפנימיים בין נותן הרשות לבין המשתמש ברכב..." (אנגלרד, בספרו הנ"ל, חוברת העדכון, בעמ' 23-24), או כי הבעלים הוא שצריך לשאת בסיכון שהוא עצמו יצר עלידי מתן ההיתר הראשוני. יש אף מקום לדעה (המובעת על-ידי אנגלרד, שם, בעמ' 25), כי כל עוד אין במסירת הרכב לאחר משום הגברה מהותית של הסיכון הביטוחי, אין לייחס חשיבות מבחינת הנפגע לשאלת היחסים הפנימיים בין המתיר למשתמש, ואפילו ההיתר המשני שניתן על-ידי בעל ההיתר הראשוני בניגוד להוראת בעל הרכב ואף באיסור מפורש ממנו גם הוא כלול במסגרת ההיתר במובן סעיף 2(ב) לחוק הפיצויים.
כל אלה עשויים להיות שיקולים מנחים בשאלה, אם ניתן היתר במובן סעיף 2(ב) לחוק הפיצויים או במובן פרשנותם של תנאי הפוליסה. אך אנו עוסקים בפרשנותו של סעיף 6(1) לפקודת הביטוח, וסעיף זה עצמו דן במפורש, בסיפא, בסיטואציה, הנוצרת על-ידי מתן היתר משני על-ידי בעל ההיתר הראשוני, ונותן לו תשובה ופתרון. מאחר שכך, שוב אין אנו חופשיים לתת פתרון שונה מזה שהמחוקק בחר בו במפורש. תשובתו של המחוקק היא, שהמדינה תהיה פטורה במקרה כזה, רק אם השימוש על-ידי בעל ההיתר המשני יהיה ל"שירותה של המדינה בלבד". תנאי זה פורש בע"א 214/81 [2], בעמ' 831, כחל על כל הסיפא לסעיף 6(1), על שתי חלופותיו:נ
"...או על אדם שבשירות המדינה המשתמש, או גורם או מניח שאדם אחר ישתמש, ברכב מנועי כאמור לשירותה של המדינה בלבד." (ההדגשות שלי - ש' נ').
לנו די שהתנאי חל על החלופה האחרונה, שהיא המקרה שלפנינו. כאשר הנהיגה היא ל"שירותה של המדינה בלבד", ניתן לראות בכך צידוק להטלת חובת הפיצוי על המדינה (כמעין "מבטחת עצמית" מכוח הפטור מחובת הביטוח), אפילו היה השימוש שלא בהיתר, ואולי אף בהפרת איסור. כלשונו של השופט ברק, שם, יתן לראות בכך "מעין תחליף רעיוני להיתר לנהוג ברכב עצמו".

.5אין אנו פטורים, אם כן, מבחינתה של השאלה, אם הרכב שימש בידי הנהג ל"שירותה של המדינה בלבד". באי-כוח קרנית מדגישים, כי בקטע הדרך, שבו נתן החייל את ההגה בידי הנהג, לא הייתה סטייה ממסלול הנסיעה שעל החייל היה לנהוג בו לשם מילוי התפקיד הצבאי שהוטל עליו. הערכאה הראשונה לא קבעה עובדה בשאלה זו. לדידה, "העובדה בלבד - אם אכן זוהי עובדה - שמסלול נסיעתה של המכונית לא השתנה עם חלופי הנהגים" הייתה חסרת משמעות (ההדגשה שלי - ש' נ').
אפילו נקבל כעובדה, כי המסלול לא השתנה, עדיין נשארת על כנה השאלה, אם הנהיגה על-ידי הנהג האזרח באותו קטע של המסלול הייתה שימוש לשירותה של המדינה בלבד. אין מחלוקת, שהמטרה שלשמה העלה החייל את הנהג על המכונית הייתה כדי להסיע אותו מרחק קצר של כשלוש מאות מטרים מהמקום שבו החנה הנהג את רכבו שלו עד ל"תנובה", הסיבה, שלמענה התיר לו להחזיק בהגה, עולה, מהודעת החייל במשטרה:ב הוא נענה בכך לבקשת חברו.
למדינה לא היה, אם כן, כל עניין בכך שהנהג הוא שינהג ברכב. העובדה, שהנהג קידם את הרכב במסלול הנסיעה המיועד (אם אמנם כך הדבר), מלמדת אולי, כי הנסיעה הייתה בשירותה של המדינה. אך לא היה זה לשירותה בלבד. אילו התברר, למשל, שהחייל חש ברע ולא היה מסוגל להביא את הרכב בכוחות עצמו למקום שאליו נצטווה להביאו ולכן מסר את ההגה בידי חברו, ייתכן שניתן היה אז לראות בנהיגתו של הנהג האזרח שימוש לשירותה של המדינה בלבד, אפילו שירת בה, אגב אורחא, גם את מטרתו שלו להגיע למחוז חפצו. אך לא זה היה המצב כאן.
.6מאחר שאין מתקיימות בענייננו הוראות סעיף 6(1), לא הוראת הרישא - באין היתר לשימוש על-ידי הנהג - ולא הוראת הסיפא - באין שימוש על- ידי הנהג לשירותה של המדינה בלבד - אין למדינה פטור מחובת ביטוח.
הנהג (המשתמש) והחייל (המחזיק ברכב ומתיר השימוש בו) הם שהיו חייבים בביטוח לפי סעיף 2(א) של פקודת הביטוח. מאחר שביטוח כזה לא נעשה, חלה הוראת סעיף 2(א)(2) של חוק הפיצויים, וחובת פיצויו של הנפגע נופלת על קרנית.
משנמצא, כי המדינה אינה פטורה מחובת ביטוח, לא מתעוררת שאלת ההתאמה בין סעיף 6(1) לבין סעיף 6א, המפנה לסעיף 3(א)(1) של פקודת הביטוח, אשר העסיק את הערכאה הראשונה.
.7ואשר לעילה החלופית של קרנית, שיסודה בהסכם שבינה לבין המדינה:ו ההסכם, כאמור בו, בא להסדיר את המקרים, שבהם היחסים בין קרנית לבין משרד הביטחון טעונים הבהרה ושבהם מקבלת קרנית על עצמה את חובת הפיצוי.
המקרה שלפנינו אינו נמנה אמנם עם סוגי המקרים המפורטים בהסכם. אך ההסכם לא בא להפחית מהחובה המוטלת על קרנית בחוק. נאמר בו במפורש (בסעיף ב'), כי בכל אותם המקרים
המנויים בו (להוציא תאונת פגע וברח כשהרכב הפוגע בלתי ידוע אך התובע טוען כי היה צבאי), אין קרנית מקבלת על עצמה אחריות, כשזו מוטלת על המדינה מכוח חוק הפיצויים. ברור שכך הדבר גם במצב ההפוך, וקרנית אינה משתחררת על-ידי ההסכם מחובת הפיצוי המוטלת עליה בחוק הפיצויים.

.8הייתי מקבלת את ערעור המדינה ומחייבת את קרנית לשאת

בפיצויים המגיעים לנפגע בהתאם לפשרה שהושגה עמו בערכאה הראשונה.

חיובם של החייל והנהג יישאר בעינו.
קרנית תישא בהוצאות המדינה בשתי הערכאות בסך 000, 6ש"ח, צמוד ונושא ריבית מהיום.


הנשיא מ' שמגר:נ אני מסכים.

השופט א' גולדברג:ב אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת נתניהו.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. היתר לנהוג ברכב

  2. תאונת דרכים - השאלת רכב

  3. תאונת דרכים רכב מתדרדר

  4. תאונת דרכים עם רכב צבאי

  5. שפשוף רכב - תאונת דרכים

  6. תאונת דרכים עם רכב גנוב

  7. תאונת דרכים עם רכב עומד

  8. התהפכות רכב בתאונת דרכים

  9. צילום מקום תאונת הדרכים וכלי הרכב

  10. תאונת דרכים עם 4 כלי רכב

  11. הסתרת תאונת דרכים מקונה רכב

  12. ניצול כוח מכני של רכב - תאונת דרכים

  13. תאונת דרכים מספר כלי רכב - את מי תובעים

  14. העמסת רכב עם מנוף - תאונת דרכים

  15. האם התפוצצות רכב היא תאונת דרכים

  16. תאונת דרכים רכב מעביד 25% מהפיצויים

  17. תאונת דרכים עם רכב צבאי ללא רישיון

  18. מחיר מחירון רכב שניזוק בתאונת דרכים

  19. רכב התחיל לנסוע לפני שהנוסע עלה - תאונת דרכים

  20. נזק לציוד שהיה בתוך הרכב בתאונת דרכים

  21. האם ''קפיצה מרכב נוסע'' מהווה תאונת דרכים

  22. העלמת מידע מכוונת מקונה רכב על תאונת דרכים

  23. האם זריקת חפץ מכוונת על רכב מהווה תאונת דרכים

  24. גב תפוס בזמן החלפת גלגל רכב - האם תאונת דרכים

  25. מתיחה בגב בזמן פתיחת דלת הרכב - האם תאונת דרכים

  26. תאונת דרכים אשר אירעה בין רכב ובין רכב מערבל בטון

  27. האם תאונה בלי מגע בין כלי הרכב נחשבת "תאונת דרכים" ?

  28. כאשר ניסה לעקוף את רכבו של התובע מימין, פגע בצדו הימני של רכב

  29. התנגשות בין צדו השמאלי קדמי של רכב לבין צדו הימני קדמי של רכב

  30. תאונת דרכים: הרכבים הוכרזו כ"אובדן להלכה" והשני כ"אובדן כללי"

  31. טען כי למרות שניסה "לברוח" שמאלה, נפגע בפינה האחורית-ימנית מרכב

  32. התובע טוען כי נפגע בתאונת דרכים שארעה בעת שרכב התנגש ברכבו מאחור

  33. חתך את הרכב ומהבהלה ועל מנת למנוע התנגשות, הסיט את רכבו ונכנס לקיר

  34. האם פגיעתו של התובע בעת שהתפוצץ ברכבו צינור מים וממנו נפגע הינה תאונת דרכים ?

  35. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון