הנתבעים טוענים כי משהתובעים עצמם הגדירו את תובענתם כתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין - הרי שהסמכות העניינים בכגון-דא נתונה לבית משפט השלום. בהתאם להלכה הוותיקה, ענייני חזקה ושימוש במקרקעין מצויים בסמכות בית משפט השלום; בעוד ענייני בעלות, לרבות חכירה-לדורות, מצויים בסמכות בית המשפט המחוזי. בית משפט השלום הוא המורה למי יימסר הנכס; בעוד בית המשפט המחוזי הוא המורה על שם מי יירשם הנכס [ע"א 145/58 חיים קלקודה נ' "אגד" (א.ש.ד.) אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ]. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין סמכות עניינית: מבוא וטענות הצדדים לפניי בקשת הנתבעים 1-3 לסילוק התובענה על הסף מחמת היעדר סמכות או היעדר עילה. אזכיר כי עסקינן בתביעת קליין ובן שטרית נגד גלאם, אבחן ומצדה בעניין 3 חנויות המשתרעות על שטח 2 חלקות. חלקה אחת בבעלות אבחן, שבעלי מניותיה, בחלקים שווים, הם גלאם וקליין; וחלקה אחת בבעלות מצדה, שבעלי מניותיה, בחלקים שווים, הם גלאם ובן שטרית. בין קליין, בן שטרית וגלאם הוסכם על חלוקת השטח של 2 החלקות ל-3 חנויות, וכל חנות נמסרה להחזקתו ולשימושו הבלעדיים של אחד מהם. בהסכם נאמר כי באותה עת לא ניתן לרשום את הבעלות בחנויות על שם המחזיקים, אולם "במועד שיוחלט בין הצדדים" - הדבר ייעשה. הנתבעים טוענים כי משהתובעים עצמם הגדירו את תובענתם כתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין - הרי שהסמכות העניינים בכגון-דא נתונה לבית משפט השלום [אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית (2009), עמ' 25]. מאידך-גיסא, אם אמנם מדובר בתביעה לפירוק החברות שהן בעלות הזכויות במקרקעין הנדונים - הרי שהסמכות העניינית נתונה, אמנם, לבית המשפט המחוזי [ע"א 419/89 שרונה אולשטיין נ' זקסוניה מטויה ואריגה בע"מ מיום 11.12.91]; אולם, במקרה כזה, התוצאה של פירוק החברות לא תהיה פירוק השיתוף במקרקעין, אלא שיתוף במקרקעין בין יחידים, בעלי-המניות-לשעבר בחברות שפורקו. לפיכך, הסעד המבוקש על ידי התובעים, חלוקה בעין של המקרקעין המשותפים בין יחידי הצדדים - יחייב ממילא, לאחר פירוק החברות, תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין בבית משפט השלום. לדעת הנתבעים, לא חל בענייננו החריג להלכת אולשטיין, שלפיו כאשר חברה אינה אלא כסות פיסקאלית להחזקה במקרקעין - היא תפורק לפי דיני פירוק שיתוף במקרקעין ולא לפי דיני פירוק חברות [ע"א 47/78 חלקה 3 בגוש 6541 בע"מ נ' ראובן זליג בן אפרים מיום 17.11.78]. עוד טוענים הנתבעים כי אפילו היה חל בענייננו החריג להלכת אולשטיין - היה דין התביעה להימחק מחוסר עילה. טעמם הוא כי אין בענייננו נכס-מקרקעין מסוים העומד לחלוקה בין השותפים בו. פירוק שיתוף במקרקעין הוא הליך שבמסגרתו מוחלפת החלוקה המופשטת של הזכויות במקרקעין בחלוקה מוחשית של שטח המקרקעין, ללא שינוי במצבת הבעלים. לעומת זאת, בענייננו מדובר ב-2 נכסים, שכל אחד מהם בבעלות חברה אחרת, אשר בעלי-מניותיה שונים. הסעד המבוקש על ידי התובעים הוא איחוד שני הנכסים וחלוקתם-מחדש ל-3 נכסים, ורישום הבעלות בכל אחד מהם על שם אחד מיחידי הצדדים. משמעות הדבר היא כי כל אחד מנכסי המקרקעין המקוריים יעבור לבעלות אחרת, החורגת ממיהות הבעלים-במשותף בו לפני-כן, וביחס שאינו תואם את יחס הבעלות המשותפת בו לפני-כן. לטענת התובעים, זה אינו המצב שדיני פירוק השיתוף במקרקעין עוסקים בו; ולפיכך התביעה לפירוק השיתוף במקרקעין לפי חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), בענייננו, מחוסרת עילה. התובעים טוענים כי לא היה מקום לבקש סילוק על הסף בשיהוי כה רב, לאחר תום שלב קדם-המשפט, כאשר התשתית לכל טענות הנתבעים התגבשה זה מכבר, בכתב התביעה המתוקן. לגוף העניין, התובעים טוענים כי הסמכות נגזרת מן הסעד, שהוא - הצהרה על בעלותו של כל אחד מיחידי הצדדים על אחת מ-3 החנויות, כפי שחולקו ביניהם לצורך החזקה והשימוש בהן. לטענת התובעים - הסעד, ולא הדרך הטכנית להשיגו, בדרך של פירוק השיתוף לפי הסדר חוקי כזה או אחר, הוא המכריע בשאלת הסמכות העניינית. לגישת התובעים, פירוק השיתוף כבר נעשה בהסכם בין הצדדים; ולא נותר אלא לגרום לרישום הבעלות בהתאם לו. לצד שתי האפשרויות שמנו הנתבעים, פירוק השיתוף במקרקעין ופירוק החברות - עומדת, לגישת התובעים, אפשרות שלישית; והיא כי החברות לא יפורקו, אלא יעבירו את נכסי המקרקעין הנדונים לבעלי-מניותיהן; והם יחלקו ביניהם את המקרקעין לפי החלוקה המוסכמת בעין. משאין מדובר בתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין - אין גם נפקות, לטענת התובעים, לשינוי בהרכב הבעלים של נכסי המקרקעין השונים; ואין תוקף לטענה בדבר היעדר עילה. דיון והכרעה יש לתמוה על שבקשת הנתבעים לסילוק התובענה על הסף, מחמת היעדר סמכות עניינית או היעדר עילה, מוגשת בשלב כה מאוחר של ההליך, על יסוד טענות שניתן וראוי היה להעלותן בתחילתו. דבר זה ייזקף לחובת הנתבעים לעניין הוצאות הבקשה. לגוף העניין, מקובלת עליי טענת התובעים כי יש לבחון את הסמכות לפי הסעד המבוקש; וכי הסעד המבוקש על ידי התובעים הוא רישום בעלותם של יחידי הצדדים על 3 היחידות שבשימושם, בהתאם לחלוקה-בעין שהוסכמה ביניהם זה מכבר. בהתאם להלכה הוותיקה, ענייני חזקה ושימוש במקרקעין מצויים בסמכות בית משפט השלום; בעוד ענייני בעלות, לרבות חכירה-לדורות, מצויים בסמכות בית המשפט המחוזי. בית משפט השלום הוא המורה למי יימסר הנכס; בעוד בית המשפט המחוזי הוא המורה על שם מי יירשם הנכס [ע"א 145/58 חיים קלקודה נ' "אגד" (א.ש.ד.) אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ מיום 3.2.59, פסקה 7]. בענייננו, הסכסוך אינו נוגע לשימוש במקרקעין הנדונים. השימוש במקרקעין הנדונים הוסדר בהסכמה זה מכבר, הוא נמשך-והולך עד עצם היום הזה, ואין עוררין עליו. הסכסוך בענייננו נובע מרצונם של התובעים לאכוף על הנתבעים את רישום הבעלות במרשם במקרקעין בהתאם לאותה חלוקת-שימוש מוסכמת. לטענת התובעים, רישום הבעלות כאמור מתחייב מאותו הסכם; בעוד שלטענת הנתבעים - רישום כאמור אינו מתחייב מן ההסכם. זהו סכסוך שעניינו, במובהק, שאלת רישום הבעלות על המקרקעין. לפיכך הסמכות להכריע בו נתונה לבית המשפט המחוזי. אפילו נראה בסכסוך משום סכסוך על חלוקת השימוש במקרקעין, כטענת הנתבעים - אין מדובר בפירוק שיתוף במקרקעין לפי חוק המקרקעין, שהסמכות לגביו נתונה לבית משפט השלום. מדובר בפירוק שיתוף במקרקעין לפי הסכם מיוחד בין הצדדים, הנדון כעניין של בעלות במקרקעין ואשר הסמכות לגביו נתונה לבית המשפט המחוזי [ע"א 178/56 נחום יצחק מרקין נ' רחל מרקין-וינקלר מיום 25.7.57]. ענייננו דומה במידה רבה לפרשה שנדונה ב-בר"ע 39/69 טוביה אברמזון נ' עובדיה אברמזון מיום 21.4.69. בעלי-הדין שם היו אחים, שבבעלותם המשותפת היו 5 חלקות-מקרקעין. האחים הסכימו על פיצול הבעלות באופן שאח אחד ייטול שתי חלקות, והאח האחר - את השלוש הנותרות. המשיב הגיש תובענה לרישום בעלותו בחלקות המיועדות לו. בית המשפט קבע כלהלן: "על-אף הלשון 'לחלק' שננקטה בהסכם, תובענת המשיב אינה תובענת חלוקה כלל. על-פי ההסכם הנטען אף אחת מחמש החלקות המשותפות לא תחולק, אלא ההסכם קובע כי שותף אחד יעביר לשותף אחר חלקו בשלוש חלקות כנגד חלקו של זה בשתי חלקות אחרות. זהו הסכם חליפין שדינו כדין מכר... עדיין זו תביעת מכירת מקרקעין, והסעד שהמשיב ביקש לקבל מבית-המשפט המחוזי הוא, כאמור, צו המחייב את המבקש 'להעביר לתובע במשרד ספרי האחוזה את זכויותיו' שהן זכויות קנין. תמורת זה יהא המשיב חייב להעביר למבקש מקרקעין אחרים, אבל אלה אינם אלא מחירם של המקרקעין שהוא תובע. השם שנתנו הצדדים להסכם אינו קובע, אלא קובעת מהותה של העיסקה. סמכות השיפוט לדון בתובענה זאת היא בידי בית-המשפט המחוזי". כך סוכמה ההלכה הרלבנטית לענייננו: "הפסיקה קבעה שאם התביעה היא בקשר לחלוקה לפי החוק (חוק המקרקעין, ש"פ) - הרי היא בסמכות בית משפט השלום. אם התביעה אינה בקשר לחלוקה לפי חוק, כי אם ענינה באכיפת הסכם שמורה על חלוקה הרי עפ"י בר"ע 39/69 אברמזון נגד אברמזון (...) היא... בגדר מכירת בעלות ולכן התביעה בסמכות ביהמ"ש המחוזי" . [אליהו כהן, דיני מקרקעין, חלק ראשון: החזקה והבעלות, עמ' 19, פסקה 5]. אמור מעתה: בין אם מדובר בחלוקת מקרקעין לפי הסכם, להבדיל מפירוק שיתוף במקרקעין לפי חוק המקרקעין; ובין אם מדובר בהעברת בעלות במקרקעין, להבדיל מחלוקתם - עדיין, בענייננו, הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי; וקיימת עילת-תביעה, לאכיפת הרישום של זכות הבעלות, מכוח ההסכם. סיכום השימוש במקרקעין הנדונים כבר חולק בהסכמה בין יחידי הצדדים, ואין עוררין על חלוקה זו. עניינה של התובענה דנן ברצונם של התובעים לרשום את הבעלות במקרקעין על שם יחידי הצדדים, בחופף לחלוקת השימוש האמורה. מדובר בתביעה לאכיפתה של חלוקת הבעלות המוסכמת, לטענת התובעים. אין מדובר, אפוא, בפירוק שיתוף במקרקעין לפי חוק המקרקעין, שהסמכות לגביו נתונה לבית משפט השלום; אלא באכיפתה של חלוקת-בעלות במקרקעין לפי הסכם מיוחד בין הצדדים, שהסמכות לגביה נתונה לבית המשפט המחוזי, ועילתה נגזרת מן ההסכם. לפיכך הבקשה לסילוק התובענה על הסף, מחמת היעדר סמכות עניינית או היעדר עילה, נדחית. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים, יחדיו, שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪, ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי. הסכום נקבע בשים לב להיקף העיון המשפטי שהיה כרוך בבקשה, ולהערתי לעיל בפסקה ‏6. לאור תקנה 512(ג) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, איני מוסיף מע"מ על סכום זה. פירוק שיתוףסמכות ענייניתמקרקעיןפירוק שיתוף במקרקעין