אני קובע שהתובע לא הוכיח את תביעתו לזכאותו לשכ"ד מעבר לחודש אפריל 1999, כשתביעה זו הינה בניגוד לגרסתו ולטענותיו עצמו, וכן בניגוד להגשת התביעה הקטנה בביהמ"ש בנתניה שמעידה על כך שביום 19/05/1999 כבר היה הנכס פנוי ונטען לנזקים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לתשלום שכר דירה: 1. בפניי שתי תביעות הדדיות שהדיון בהם אוחד ונשמע בפניי. בת.א 52090/98 שנפתח בתחילה בי-ם מדובר בתביעה שטרית שהגיש מר מונטיליו כנגד ש.כ לביצוע שטר בטחון בסך של 10,000.- ש"ח עקב אי תשלום שכ"ד ונזקים שנגרמו לו עקב הסכם השכירות לש.כ. בת.א 51184/97 תובעת ש.כ ממונטיליו תביעה כספית בסך 8,381.- ש"ח בגין הפרות של הסכם שכירות, גניבת מים, התקנת אטמור ותיקונים כתוצאה מדליפת הגג. אין מחלוקת שהנכס, שהנו דירת 4 חדרים בקומת קרקע ברחוב השומר 13 בנתניה (להלן: "המושכר"), הושכר ע"י מונטיליו לש.כ בתחילה ביום 12/06/1994 ואח"כ ביום 12/06/1996 עד ליום 30/06/1997, וביום 17/09/1996 נחתם הסכם נוסף עם עובדי ש.כ. המחלוקת בין הצדדים הינה לגבי קיום ההסכם ו/או הפרתו ע"י מי מהצדדים ונזקים שנגרמו למי מהצדדים ע"י הצד השני. לטענת מונטיליו ש. כ הינה ערבה לפועלים החתומים על ההסכם ולא צד להסכם השכירות. לטענת מונטיליו הוצע על ידו לש.כ שעקב העובדה שש.כ לא שילמה שכ"ד של 3 חודשים מחודש 01/97 (עבור ינואר-מרץ 97) בסך 2,400.- דולר ויש צורך בתיקון הגג הדולף בסך 2,500.- דולר, תשלם ש.כ סכום זה ותקזז זאת מדמי השכירות, ומר שמעון כהן - מנכ"ל ש.כ סירב להצעה זו ולא שילם שכ"ד, וכן הפסיק לשלם חשבונות מים וחשמל והמשיך להכניס פועלים זרים מעבר לאלו שחתמו על ההסכם, כשהמושכר פונה רק בתחילת 05/97 (ואח"כ נטען שהמושכר לא פונה במועד הנ"ל). מונטיליו הגיש תביעה בבימ"ש לתביעות קטנות בנתניה שם תבע 8,000.- ש"ח בשל יתרת דמי שכירות ובשל נזקים שנגרמו לו במושכר, וביום 23/11/1997 ניתן ע"י כב' השופט בלזר פסק-דין בת.ק 843/97 שהנזק לא הוכח ואף תוקן ע"י ש.כ, ודחה את התביעה תוך קביעה שהנזקים לא הוכחו ושזכות הקיזוז של ש.כ עולה על הסכומים הנתבעים ממנה. יש לציין שבהמרצה שהוגשה ע"י ש.כ בי-ם בהתנגדות לביצוע שטר נאמר שהסכומים שמגיעים למונטיליו הנם שכ"ד עבור חודש אחד בסך 2,680.- ש"ח, מיסי ארנונה עבור מרץ-אפריל 97' בסך 445.- ש"ח וחוב חשמל לחודש 04/97 בסך 500.- ש"ח (שקוזזו מסכום התביעה הכספית שהגישה ש.כ כנגד מונטיליו). לטענת מונטיליו, לאחר השיפוץ שנגמר בחודש 06/97, עזבו ש.כ את המקום בלא שהעבודה נסתיימה ותוך הבטחה שהם חוזרים, כשהם לא חזרו, ולכן ש.כ חייבת לו 9 דמי שכירות מינואר 1997 עד ספטמבר 1997, כשהוא תובע 6 חודשי שכירות מאפריל 97' עד ספטמבר 97' ויש לקבל את גרסת מונטיליו בניגוד לגרסת מר כהן שמעון שהינה עדות שמיעה. לטענת ש.כ התביעה בנתניה שהוגשה ביום 19/05/1997 מצביעה על פינוי המושכר לפחות עד תאריך זה, והתביעה יוצרת מעשה בי"ד בנוגע לתשלום שכה"ד והנזקים. לטענת ש.כ מונטיליו שינה את גרסותיו לגבי שטר הביטחון לגבי מועדי החודשים שבגינם לא שולם שכ"ד, כשעפ"י ההסכם מיום 17/09/1996 יכלה ש.כ לעזוב את המושכר בהודעה מוקדמת של 30 יום מראש, ולכן לכל היותר, יכלה להיות מחויבת ש.כ בחודש שכירות אחד. לטענת ש.כ היא פינתה את המושכר ביום 05/05/1997 בעקבות מכתב מיום 13/04/1997 בידיעת מונטיליו שפרץ ביום 30/04/1997 למושכר, ולכן דין התביעה השטרית בגין אי תשלום שכ"ד להידחות. לטענת ש.כ יש לקבל את תביעתה כנגד מונטיליו בגין התקנת אטמור בסך 600.- ש"ח, השימוש שעשה מונטיליו במים וכן לגבי התיקונים בגג המושכר. יש לציין שמונטיליו טוען גם שש.כ הינה לא שוכרת אלא ערבה בלבד, ואני דוחה טענה זו, שכן ברור שמי שהיה מאחורי עריכת החוזה הייתה ש.כ ולא הפועלים עצמם, וש.כ, בתור חברה המעסיקה פועלים זרים ובתור המשלמת והנושאת ונותנת עם בעל המושכר מונטיליו בכל דבר, היא השוכרת (והיא גם חתומה על ההסכם מיום 17/09/1996 שנעשה כביכול עם הפועלים). 2. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים, בראיות ובסיכומי הצדדים, החלטתי לדחות את שתי התביעות, וזאת מן הנימוקים כדלקמן: לגבי התביעה השטרית של מונטיליו. התביעה לגבי שטר הביטחון הינה לגבי אי תשלום שכ"ד. בדיון ביום 03/11/1997 בעמ' 2 לפרוטוקול, שורה 10 הצהיר הנתבע ששטר הביטחון בא לכסות על שכ"ד של 3 חודשים שלא שולמו, וכנ"ל בכתב ההגנה בסעיף 4. יותר מאוחר הצהיר בתצהירו ת1/ בסעיף 10 שהחוב הנו בגין 9 חודשי שכירות. מונטיליו הודה בביהמ"ש ששכה"ד עבור חודשים ינואר-מרץ 1997 שולם במלואו (בעמ' 3 לפרוטוקול) ותיקן שהוא תובע מאפריל עד ספטמבר 1997. אני קובע שהתובע לא הוכיח את תביעתו לזכאותו לשכ"ד מעבר לחודש אפריל 1999, כשתביעה זו הינה בניגוד לגרסתו ולטענותיו עצמו, וכן בניגוד להגשת התביעה הקטנה בביהמ"ש בנתניה שמעידה על כך שביום 19/05/1999 כבר היה הנכס פנוי ונטען לנזקים. ש.כ מודה בעצמה בכך שישנו חודש של תשלום דמי שכירות שהיא חייבת, וכן תשלומים נוספים, וגרסתה נתמכת במכתב מיום 13/04/1997 ומפריצת מונטיליו למושכר ביום 30/04/1997. למעשה קיים מעשה בי"ד עקב פסה"ד של ביהמ"ש בנתניה שדחה את התביעה של מונטיליו בגין תשלום שכ"ד ונזקים עד חודש 05/97 וקבע שחבות ש.כ לקיזוז עולה על הנזקים שתוקנו ע"י ש.כ. פסק-דין של ביהמ"ש לתביעות קטנות מהווה מעשה בי"ד, כשעל פסה"ד הנ"ל לא הוגש בר"ע ע"י מונטיליו (ראה נינה זלצמן - "מעשה בי"ד" בהליך האזרחי, בעמ' 274). בנוסף, עצם הגשת התביעה מלמדת על מועד הפינוי והנזקים הנטענים ומשתיקה למעשה את מונטיליו. מעבר לכך, אני קבוע כי מונטיליו לא הוכיח נזקים שנגרמו, וזכותו לתשלום שכ"ד לאחר חודש 04/97, כשהוא שינה את גרסאותיו בעניין זה, למעט זכאותו למה שמודה ש.כ לחבות שלה בסך כ- 3,600 ש"ח נכון לחודש 04/97, בכפוף לטענתה לגבי הזכות לקיזוז (טענה שנתקבלה בבימ"ש בנתניה). אני סבור שש.כ הוכיחה את זכותה לתשלום בגין התקנת האטמור בסך 600.- ש"ח (ראה עדות מר מונטיליו בעמ' 14 לפרוטוקול), וכן בגין שימוש במים למילוי הבריכה ו/או הגיגית לפי ההפרש בין החשבונות לפני ואחרי מילוי המים העומד על כ- 3,000 ש"ח. אני קובע כי ש.כ לא הוכיחה את זכותה לתשלום בגין תיקון הגג, שכן הקבלה שצורפה כנספח יג מדברת על עבודות בדירה בנתניה ולא הוכח בפניי שמדובר בתיקון גג בכלל או בגג הספציפי של המושכר. יוצא אם כך שזכותו של מונטיליו בגין חודש שכ"ד מתקזזת עם זכאותה של ש.כ לפיצוי בגין המים והאטמור. למעשה זוהי התוצאה שהגיע אליה ביהמ"ש לתביעות קטנות בנתניה שמעבר לכך שהוא מהווה למעשה מעשה בי"ד (למרות השוני בדיני הראיות, כשבמקרה זה, למרות השוני בדיני הראיות התקיים דיון הוכחות כמו בבימ"ש רגיל - נ2/ ולא הוגשה בר"ע), וגם אם נקבל את הודאת ש.כ לגבי החוב, אני קובע כי יש לה זכות קיזוז מקבילה המאיינות במקרה זה זה את זו. 3. למעשה כל תביעה הייתה צריכה להתקבל בגובה של כ- 3,600 ש"ח לחיוב כל צד כלפי משנהו, אך עקב איחוד הדיון וטענת הקיזוז התוצאה הינה דחיית שתי התביעות ללא צו להוצאות. מקרקעיןשכירותדמי שכירות