האם תלונה ללשכת עורכי הדין מהווה לשון הרע ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תלונה ללשכת עורכי הדין לשון הרע: לפני תביעת לשון הרע אשר התבררה בסדר דין מהיר ובמסגרתה עתירה לחיוב הנתבעת בפיצוי בסך 50,000 ₪. הצדדים הינם שכנים בית משותף ונתגלעו ביניהם סכסוכים המלווים בהאשמות הדדיות. התובע מצא לנכון להגיש נגד הנתבעת תלונה למשטרה וכן תביעה למניעת הטרדה מאיימת. הנתבעת מצידה, בחרה להגיש נגד התובע שתי תלונות ללשכת עורכי הדין ואף ספרה על אודות סכסוך השכנים למספר אנשים. על רקע זה, טוען התובע כי התלונות והסיפורים לצדדי ג' מהווים הוצאת לשון הרע, בעוד הנתבעת מכחישה כי הוציאה לשון הרע לצדדי ג' וטוענת כי התלונות ללשכת עורכי הדין מקימות לה את הגנת תום הלב. תמצית העובדות התובע הינו עורך דין במקצועו. התובע והנתבעת מתגוררים בשכנות מאז 2004 בבניין ברחוב אלרום 6, רמת-גן (להלן: "הבניין"). דירות המגורים של הצדדים מצויות באותה הקומה בבניין, זו מול זו. משנת 2007 החלה התדרדרות ביחסי הצדדים. התובע סבר כי הנתבעת מתנכלת לילדיו הקטינים וביוני 2008 אף הגיש התובע תלונה למשטרה כנגד הנתבעת וכן גם תביעה למניעת הטרדה מאיימת. תביעה זו הסתיימה בהסדר גישור מיום 24.7.08 והסדר זה גם כלל גניזת וביטול התלונה למשטרה. הנתבעת מצידה, הגישה ביום 30.6.08 מכתב תלונה כנגד התובע ללשכת עורכי הדין (להלן: "התלונה הראשנה") וזו נגנזה ביום 23.11.08. ביום 8.2.09 הגישה הנתבעת כנגד התובע תלונה נוספת ללשכת עורכי הדין (להלן: "התלונה השנייה") ובמסגרתה הלינה כי התובע שיקר בתלונתו למשטרה, שיקר לפקחי העירייה, מנצל לרעה את מעמדו כעורך דין ועוד. ביום 2.4.09 נגנזה אף התלונה השנייה. נוכח טענות התובע על התלונות שהגישה הנתבעת ללשכת עורכי הדין ועל הכפשת שמו בקרב שכנים ורבנים, הוגשה תביעה זו ביום 21.10.09. תמצית טענות הצדדים לטענת התובע, עוולה כלפיו הנתבעת בהוצאת לשון הרע ופגעה בשמו הטוב מתוך נקמנות ובכדי לפגוע בפרנסתו. התובע מבסס טענה זו על שני ענפים: התלונות ללשכת עורכי הדין; והכפשתו בפני 4 אנשים שונים מהם 3 רבנים. התובע עותר לחיוב הנתבעת בגין הוצאת לשון הרע בפיצויים ללא הוכחת נזק בסך של 50,000 ₪. הנתבעת איננה מכחישה הגשת שתי התלונות ללשכת עורכי הדין, אך טוענת שאין בהן משום הוצאת לשון הרע ועל כל פנים עומדות לה בגינן הגנת תום הלב והגנת "אמת דיברתי". לטענתה, עמדה חסרת אונים מול צעדיו של התובע וסברה כי באפשרותה להלין על מעשיו בפני לשכת עורכי הדין. באשר לטרוניה על הכפשת התובע בפני רבנים ושכנים, טוענת הנתבעת שאומנם שוחחה על האירועים שבינה לבין התובע עם מספר אנשים אך לא היה בתוכן השיחות משום לשון הרע כלפי התובע. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית עליו נחקר. בנוסף, זימן התובע לעדות מטעמו את הרב יחיעם עוזרי, את מר ראובן פרחי ואת אחות הנתבעת, גב' חנה הקרי. מטעם הנתבעת העידה הנתבעת לבדה. לדיון שהתקיים ביום 14.3.12 זימן התובע לעדות 3 עדים נוספים אולם אלו לא התייצבו לדיון. לתובע ניתנה ארכה להודיע אם הוא עומד על זימון העדים ובהעדר הודעה שכזו, נקבע ביום 27.3.12 כי הסתיימה שמיעת הראיות והוקצבו מועדים להגשת סיכומים. דיון חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), קובע כי פרסום לשון הרע מהווה עוולה (סע' 7 בחוק) ומגדיר "לשון הרע" כדבר שפרסומו עלול, בין היתר, "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" כן "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו" (סע' 1 בחוק). בבחינת דבר מה שפורסם לצורך הקביעה אם מהווה הפרסום "לשון הרע", נעשה שימוש במבחן אובייקטיבי. החלק הראשון בטענות התובע נסמך על שתי התלונות ששלחה הנתבעת כלפיו לשכת עורכי הדין. בתלונה הראשונה מלינה הנתבעת כי התובע הגיש נגדה למשטרת ישראל תלונה שהיא "עלילת שווא הוצאת דיבה" וכי התובע "מנצל בציניות את מעמדו כעו"ד כל האמצעים כשרים מותר מבחינתו להעליל עלילות שקר ..." ובהמשך: "עו"ד X מבזה את החוק". בתלונה השנייה מלינה הנתבעת על התובע שהוא "ספר במשטרה שקרים תפר עלי תיק: חטא בעלילות שקר" ובהמשך: "הוא שקר והוליך שולל את פקחי העירייה... הסתבר שזה דפוס התנהגותי של X לאיים להמציא דברים שלא היו ולא נבראו". טענות המייחסות לתובע הפצת עלילות שקר, ניצול מעמדו כעו"ד להגשת תלונות שווא למשטרה ומסירת דברי שקר לפקחי העירייה - בהחלט עלולות להשפיל את התובע בעיני הבריות ולעשותו מטרה ללעג או לבוז. לפיכך, הדברים אשר ייחסה הנתבעת לתובע בתלונותיה ללשכת עורכי הדין מהווים "לשון הרע". החלק השני בטענות התובע מייחס לנתבעת הכפשת שמו של התובע בפני אחרים, שכנים ורבנים. דברים אלו, לגרסת התובע, לא נכתבו אלא נאמרו בעל-פה וכללו חזרה על הטענות שהובאו בתלונות ללשכת עורכי הדין, לאמור: האשמת התובע בדברי שקר למשטרה ולפקחי העירייה, ניצול מעמדו כעו"ד לרעה וכד'. הנתבעת הכחישה טענות אלו וטענה כי בסך הכל ספרה למספר אנשים על הסכסוך שיש לה עם התובע. הנה אשר התברר ביחס לטענה זו: ראשית, הסתבר כי התובע עצמו איננו יכול להעיד על דבר בקשר עם הדברים שהוא מייחס לנתבעת בעניין זה. התובע איננו טוען כלל בתצהירו כי נכח עת נאמרו הדברים ובעדותו אישר כי ביחס לאחד מאותם אנשים מדובר בעדויות מפי השמועה, שאינן קבילות וודאי שאין להן משקל (עמ' 21 בפרוט'). שנית, העד הראשון מטעם התובע, הרב עוזרי, טען כי בסך הכל ספרה לו הנתבעת על הסכסוך שיש לה עם התובע והפגיעה שהיא נפגעת בגין זאת לטענתה (עמ' 7 בפרוט'). לא מצאתי סיבה לפקפק בעדותו של הרב עוזרי ועדותו איננה מבססת כל טענה להוצאת לשון הרע בידי הנתבעת. שלישית, העד השני מטעם התובע, מר ראובן פרחי, טען כי היכרותו עם הנתבעת מסתכמת באמירת שלום אקראית מפעם לפעם והכחיש כי בכלל שוחח עם הנתבעת. גם בעדות מר פרחי לא מצאתי סיבה לפקפק ואף היא איננה מבססת כל טענה להוצאת לשון הרע בידי הנתבעת. רביעית, העדה השלישית מטעם התובע, גב' חנה הקרי הנה אחותה של הנתבעת ומתגוררת עימה בדירה. העדה, גב' הקרי, העידה בפני והסתבר כי מדובר בקשישה אשר דבריה מבולבלים ולא ברורים כלל. קשה היה לשמוע את עדותה של גב' הקרי, מוטב היה לולא זומנה כלל שכן ניכר היה עד כמה קשה עליה הסיטואציה של מתן העדות, ואינני מוכן לבסס ממצא כלשהו על עדותה. עדויות אלו תומכות בגרסתה של הנתבעת שלפיה בסך הכל תינתה צרותיה באוזני מספר אנשים בקשר עם סכסוך השכנים שבינה לבין התובע. הנתבעת לא פירטה את טיעוניה באזני אותם שכנים ולא ייחסה באוזניהם לתובע את אשר הוא טוען. למעלה מכך, אפילו עשתה כן הנתבעת ברי שאין מדובר יותר מניסיון להלין על צרותיה, אפשר גם להיוועץ, דבר של מעשה יום יום שאיננו נתפס כיותר מהבעת דעה ואיננו בגדר הוצאת לשון הרע. משמצאתי כי התלונות שהגישה הנתבעת מהוות הוצאת לשון הרע, יש לבחון אם עומדות לה הגנות החוק. סעיף 15 בחוק קובע את הגנת תום הלב וסעיף 15 (8) בחוק מקנה הגנה זו למי שעשה את הפרסום בהגשת תלונה למי שממונה על הנפגע מכוח הדין או לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע. התובע הינו עורך דין במקצועו והפרסום נשוא התביעה נעשה בשתי תלונות אשר הגישה הנתבעת כנגד התובע ללשכת עורכי הדין. לשכת עורכי הדין היא הרשות המוסמכת לקבלת תלונות על עו"ד ולחקור בעניין המשמש נושא התלונה, שלכן הגשת תלונה ללשכה תהיה מוגנת אם הוגשה בתום לב (א. שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז - 1997, עמ' 304). מהראיות אשר הוצגו בפני שוכנעתי כי הנתבעת הגישה את התלונות ללשכת עורכי הדין בתום לב, ולהלן נימוקי: ראשית, התלונה הראשונה נשלחה ביום 30.6.08, מספר ימים לאחר שהסתבר כי התובע עתר לבית המשפט נגד הנתבעת בתביעה למניעת הטרדה מאיימת ובסמוך לאחר שהסתבר לנתבעת כי אף הוגשה נגדה בעניין זה תלונה למשטרה. אך הגיונית טענת הנתבעת כי במצב זה הייתה נסערת וחשה מותקפת, שלכן בקשה לנצל את האפשרות להביא דבריה בפני לשכת עורכי הדין. שנית, הסתבר כי לעת נקיטת התובע בהליכים נגד הנתבעת, מצבה היה כזה שהיא נזקקה וקבלה עזרה מהלשכה לסיוע משפטי (עמ' 25, ש' 20 בפרוט'). אף מצב זה של מצוקה כלכלית מסביר מדוע סברה הנתבעת שתמצא מזור בתלונה ללשכת עורכי הדין, תלונה שמאפשרת בירור טענותיה בלא שתיאלץ לסיוע משפטי, ייצוג והוצאות. שלישית, התרשמותי מעדות הנתבעת הייתה חיובית. ניכר היה כי הנתבעת מרגישה שהיא בעמדת חולשה מול התובע, כעו"ד במקצועו. ניכר היה כיצד מאמינה הנתבעת כי התובע גמר אומר לפגוע בה כשהוא מייחס לה דברים שלא עשתה (עדות הנתבעת בעמ' 26, ש' 26 בפרוט') ומתעמר באחותה חסרת הישע (עמ' 23, ש' 19 בפרוט'). ניכר היה כי הנתבעת מאמינה באמיתות תלונותיה. רביעית, התרשמותי מעדות התובע הייתה הפוכה ושלילית ותאמה את גישתו מתחילת ההליך. כבר בכתב התביעה מצא התובע משום מה לנכון לנסות ולקשור בין המעשים שהוא מייחס לנתבעת, אותו סכסוך שכנים, לכך שהנתבעת הינה "רווקה בת 47 ללא ילדים" (כך!) (סע' 3 ו- 5 בכתב התביעה). במהלך עדותו של התובע נאלץ בית המשפט לקטוע את הדיון וליתן החלטה חריגה באשר להתנהגות התובע כעד (עמ' 15 בפרוט'). גם זימונה של גב' רחל הקרי לעדות וההתעקשות לחקור אותה למרות שברור היה לעיני כל עד כמה לא ראוי הדבר נוכח מצבה איננו לזכות התובע. הרושם הכללי הברור שלי הוא שהנתבעת אכן חשה רדופה על ידי התובע וסברה באמת ובתמים כי באפשרותה להלין עליו ללשכת עורכי הדין. התובע מלין על כך שבתלונות אלו בקשה הנתבעת לפגוע בו. בטענה זו אין ממש שכן הגנת הסעיף עומדת למתלונן בפני רשות מוסמכת על דבר ביצוע עבירה, מתוך אמונה כנה בנכונות דבר תלונתו, גם מתוך רצון להזיק (ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו(2) 141, 148). לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים ובפרט לא מצאתי מקום להכנס לעובי הקורה ולהכריע באשר לסכסוך השכנים עצמו, סכסוך שפרטיו אינם רלוונטיים להכרעה בתביעה זו. לסיכום, הסתבר שטענות התובע בדבר הוצאת לשון הרע בדברים אשר הפיצה הנתבעת בקרב צדדי ג', שכנים ורבנים, הופרכו. הסתבר שהנתבעת אכן ייחסה לתובע מעשים העולים כדי הוצאת לשון הרע, אך זאת עשתה בשתי תלונות ללשכת עורכי הדין. ביחס לתלונות אלו הסתבר שהנתבעת פעלה תום לב וכך גם עומדת לה הגנת תום הלב לפי החוק. נוכח זאת, דינה של תביעה זו להידחות. בקביעת ההוצאות אשר יש להשית על התובע בדחיית התביעה, יש מקום להתחשב בשפה הבוטה, הגסה ממש, בה נקט התובע בהגשת התביעה, כאשר הוא מנסה לקשור בין מצבה האישי של הנתבעת ליחסה לו ולילדיו. אף התארכות הדיון תילקח בחשבון וכך גם התעקשותו של התובע לזמן לעדות את אחותה של הנתבעת, קשישה אשר על פני הדברים ניכר שאיננה בקו הבריאות ודבריה סתומים. זימון זה היה מיותר והסב עוגמת נפש מיותרת לחלוטין לעדה ולנתבעת, אחותה. התנהגות זו וההליכים בהם נקטו התובע ובני משפחתו (תלונה למשטרה, תביעה למניעת הטרדה ותביעה זו) אכן תומכים בטענות הנתבעת לפיהן התחושה היא שהתובע מנצל את השכלתו כעו"ד באופן המקל עליו נקיטת הליכים כלפי הנתבעת. אשר על כן אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשאת בשכר טרחת פרקליט הנתבעת בסך של 15,000 ₪. תלונה נגד עורך דיןעורך דיןלשכת עורכי הדיןלשון הרע / הוצאת דיבה