קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום אגרת בית משפט ע''י הצד הזוכה במשפט: 1. שתי בקשות הגישו הצדדים לאחר מתן פסק הדין, שעניינן אגרות המשפט בתיק זה. 2. התובעת ביקשה לבטל את חיובה באגרה, חיוב שקיבלה, לדבריה, בסכום של 35,141 ₪, ולחילופין לחייב בסכום זה את הנתבע. הנתבע ביקש מצדו, לבטל את חיובו שלו באגרה בסכום של 40,857 ₪. 3. מדובר בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, שעניינה היה רשלנות רפואית שיוחסה על ידי התובעת לנתבע. פסק הדין, שניתן ביום 28.11.11, חייב את הנתבע לשלם לתובעת סכום של 250,000 ₪. בסעיף 103 בפסק הדין נקבע בנושא האגרות וההוצאות, כדלהלן: "הנתבע ישלם לתובעת החזר אגרת משפט וכן החזר הוצאות המומחים שהוציאה והוצאות שנפסקו לעדים מטעמה, בצרוף ריבית כחוק והפרשי הצמדה למדד מיום ההוצאה ועד התשלום בפועל..." 4. התובעת טוענת כי נוכח העובדה שתביעתה לא נדחתה, אין היא הצד אשר אמור לשלם את האגרה. סכום האגרה שחוייבה בו מהווה פגיעה כלכלית קשה בה, והוא בשיעור של כ-14% מהסכום שנפסק בפסק הדין. אין לכאורה הגיון שיוותר בידיה סכום של כ-86% בלבד מפסק הדין. לטענתה, הצד אשר חוייב על פי פסק הדין הוא זה שאמור לשאת בכל הוצאות התובעת לרבות האגרות, כפי שנפסק בפסק הדין. 5. התובעת צרפה לבקשתה כתב תביעה מתוקן שבו תיקנה את סכום התביעה "בהתאם לסמכות בית המשפט", וזאת, כדבריה, "על מנת לאפשר את ביטול האגרה". 6. הנתבע טוען מצדו, כי יש לבטל את החיוב באגרה שבו חוייב ולשלוח לצדדים חיובים חדשים אשר יתאימו להוראת תקנה 5(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007. לטענתו, מאחר ופסק הדין חייב את הנתבע לשלם לתובעת סכום הנמוך מ-60% מהסכום שבסמכות בית משפט השלום לפסוק, שהיה במועד הגשת התביעה - 28.3.2001 - 1,000,000 ₪, הרי שנוכח הוראת תקנה 5(ג) הנ"ל, אין הנתבע צריך לשלם אגרה יותר מאשר היה צריך לשלם אילו התביעה היתה מתקבלת בבית משפט השלום, ועל התובעת לשאת ביתרה. 7. בכל הנוגע לבקשת התובעת לביטול חיובה באגרה ולהטלת החיוב על הנתבע, טוען הנתבע כי יש לדחות את הבקשה שכן קבלתה תהפוך את הוראת תקנה 5(ג) האמורה, שנועדה למקרים כמו המקרה דנן, להוראה מיותרת וחסרת משמעות ויהיה בה תמריץ שלילי לתובעים להגיש לבתי המשפט המחוזיים תביעות שמקומן הטבעי הוא בבתי משפט השלום. לטענת הנתבע, היחס בין סכום פסק הדין לסכום האגרה הינו תוצאה של מחדל התובעת שהגישה את תביעתה בבית המשפט המחוזי, ואינו מהווה נימוק לפטור. 8. הנתבע טוען עוד, כי אין לבית המשפט סמכות בתקנות להטיל את האגרה על הנתבע, בניגוד להסדר החקיקתי בעניין זה. 9. הנתבע מביע תמיהה על הגשת כתב התביעה המתוקן על ידי התובעת בשלב זה שלאחר מתן פסק הדין. דיון והכרעה 10. בתובענה שבפנינו זכתה התובעת בתביעתה מבחינה זו שהנתבע חוייב לפצותה בסכום של 250,000 ₪ (לא כולל הוצאות ושכ"ט עו"ד). במקרה כזה חלה תקנה 5(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: "תקנות האגרות"), הקובעת כדלהלן: "5 (ג). התנהל ההליך בבית משפט מחוזי, וסכום הפיצוי שנפסק או שבעלי הדין התפשרו עליו נמוך משישים אחוזים מתחום סמכות בית משפט השלום ביום הבאת ההליך, ישלם הנתבע, על אף האמור בתקנת משנה (ב)(4) או (5), את האגרה כשיעורה בבית משפט שלום, והתובע ישלים את האגרה החלה בבית המשפט המחוזי." הגיונה של תקנה 5(ג) הנ"ל (מקודם תקנה 6(ג) בתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987), הוא להביא לכך שתביעות לא יוגשו כלאחר יד לבית המשפט המחוזי, כאשר מקומן הראוי הוא בבית משפט השלום וכאשר אפשר היה להעריך זאת באופן סביר בעת הגשת התביעה. 11. ברע"א 10234/05 זלס נ' עזבון המנוח מאדכי חי ז"ל ואח', (לא פורסם) (19.9.2005), (להלן: "עניין זלס"), שניתן על ידי כב' השופט (כתוארו אז) גרוניס, ביטל בית המשפט החלטה שניתנה על ידי כב' השופט שפירא בבית המשפט המחוזי בירושלים (בש"א (י-ם) 2673/05), שבה קבע כב' השופט שפירא כי על הנתבעים לשלם את הסכום הנדרש מהתובעים בגין אגרת משפט. כב' השופט גרוניס אמר בפסק דינו בעניין זלס: "הדעת נותנת, כי אילו ביקש בית המשפט המחוזי לסטות מן ההסדר החקיקתי החל בעניין תשלום האגרה, היה מורה על כך באופן מפורש. משלא כלל פסק הדין התייחסות כלשהי לזהות הגורם אשר ישא בתשלום האגרה, הרי שיחול ההסדר הרגיל בעניין זה." עוד נאמר בעניין זלס כי פסק הדין לא כלל פירוט של הסכום הסופי בו יחובו המבקשים, ובכך יש לחזק את המסקנה שלפיה לא התייחסה קביעת בית המשפט המחוזי בעניין ההוצאות לסוגיית האגרה. כב' השופט גרוניס הוסיף ואמר: "לאור האמור, איני נדרש כלל לסוגית סמכותו של בית המשפט לסטות מהוראותיה של תקנה 6(ג) (כיום 5(ג) - א.מ.) לתקנות". 12. המקרה שלנו אינו דומה למקרה שבעניין זלס, שכן אצלנו נקבע בסעיף 103 בפסק הדין כי "הנתבע ישלם לתובעת החזר אגרת משפט ...". ישנה, אפוא, קביעה מפורשת בפסק הדין בדבר זהות הגורם שצריך לשאת בתשלום האגרה. מבחינה זו, איני רואה משמעות לכך שחלק מן האגרה נקבע רק לאחר פסק הדין, שכן כך הוא המצב תמיד בתביעות נזיקין שאין יודעים מראש את הסכום שיפסק בפסק הדין. מבחינה זו, אין גם אפשרות לקבוע בפסק הדין את הסכום המדוייק של האגרה. 13. אשר לשאלת הסמכות, אין קביעה בפסיקה לפיה אין סמכות לבית המשפט להטיל את האגרה על הנתבע, בניגוד לאמור בתקנה 5(ג) בתקנות האגרות. דעתי היא, כי כשם שרשאי בית המשפט להטיל את אגרת המשפט בתביעה בסכום קצוב, החלה על פי תקנות האגרות על התובע, ולהורות בפסק הדין כי הנתבע הוא זה שישא באגרת המשפט, בניגוד להסדר החקיקתי בעניין האגרה, כך גם לגבי אגרה בתביעה לפיצויים בשל נזקי גוף. איני רואה הבדל בין המקרים, ולבית המשפט הסמכות להחליט באלה, כמו באלה, על הטלת אגרת המשפט על הצד השני בנסיבות שהוא מוצא כמתאימות. אמנם לתקנה 5(ג) בתקנות האגרות ישנו, כאמור, רציונאל מניעתי משלו, אך איני סבור כי רציונאל זה חוסם את שיקול דעתו של בית המשפט ומבטל את סמכותו להטלת אגרה המשפט על הצד השני במקרים ראויים. 14. מדובר, כאמור, בתביעת נזיקין שהוגשה בגין רשלנות רפואית. לתובעת היה על מה לסמוך בנוגע לטענות שהעלתה נגד הנתבע, ואף חוות דעת רפואית שתמכה בחלק גדול מטענותיה. התובעת לא הייתה יכולה לדעת בשלב הגשת התביעה אילו מטענותיה יתקבלו ואילו לא. לא ניתן לומר, על כן, שהתביעה הוגשה מלכתחילה בבית משפט שלא היה מיועד להגשת התובענה, או שהתובעת הייתה צריכה להעריך אחרת את תביעתה. התובעת סברה כי תביעתה תתקבל, וגם אם זו לא התקבלה אלא בחלקה, עדיין לא ניתן "להאשימה" בבחירת בית משפט שאינו מתאים ו"לקנוס" אותה בשל כך בתשלום האגרה. מקובל עלינו כי משזכה תובע בתביעתו, נושא הצד השני בהוצאותיו. במקרה שלנו, שבו חלה תקנה 5(ג) בתקנות האגרות, נפסק בעניין זלס שיש צורך בקביעה מפורשת בפסק הדין בדבר זהותו של הגורם המשלם את האגרה, וכך אכן נעשה. 15. ב"כ הנתבע טוען כי מעצם אזכור סוגיית הסמכות בעניין זלס, ניתן להסיק כי עמדת כב' השופט גרוניס, לו היה נדרש לשאלת הסמכות, כי זו אינה קיימת. איני סבור כן. ראשית, השופט גרוניס אמר במפורש שאינו נדרש כלל לסוגייה זו. שנית, ניתן להניח כי לו היה בית המשפט סבור שאין סמכות כלל לסטות מההסדר שבתקנה 5 (ג), הרי שגם אם היה נאמר במפורש בפסק הדין זהותו של הגורם שישלם את האגרה לא היה הדבר מועיל, אם אין סמכות. מכאן ניתן להסיק דווקא כי ישנה סמכות כזו לבית המשפט. מכל מקום, בהעדר התייחסות בעניין זלס בנושא זה, אין כל קביעה אחרת. 16. באשר לבקשת הנתבע לביטול חיובו הוא, צודק הנתבע בטענתו כי החיוב באגרה צריך להיעשות על-פי לתקנה 5 (ג) בתקנות האגרות, שהיא התקנה המתאימה לנו. 17. בהערת אגב יוער, כי לא היה מקום להגשת כתב תביעה מתוקן, שהתיקון בו מתייחס לסכום התביעה. ההליכים בתיק הסתיימו וניתן כבר פסק דין. במצב כזה אין כבר אפשרות לתקן את התביעה. למעלה מן הצורך יצויין, כי בכל מקרה, גם אם התובעת הייתה מבקשת לתקן את תביעתה לפני מתן פסק הדין, לא היה הדבר מסייע לה שכן האגרה נקבעת לפי סכום התביעה במועד הגשת התביעה (ע"א 10537/03 מדינת ישראל (הנהלת בתי המשפט - המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות) נ' יש-גד תעשיות לתשתית (1993)בע"מ, (לא פורסם) (6.9.04) (פסקה 5 בפסק הדין). 18. לאור האמור, המזכירות תבטל את החיובים שהוציאה לצדדים ותוציא חיובים חדשים בהתאם לתקנה 5 (ג) בתקנות האגרות. הנתבע ישא בתשלום חלקו באגרה וכן בתשלום חלקה של התובעת, כפי שנקבע בפסק הדין. אגרת בית משפטאגרה