תכליתו של האיסור הפלילי לשלם שכר הנמוך משכר מינימום הינה הרתעת מעסיקים מפני אי מתן רשת מגן בסיסית לעובדיהם (ע"פ 38980-04-10 מדינת ישראל נ' רון עמרם (26.8.10)). בניגוד לטענות הסניגור המלומד, האיסור הפלילי על תשלום שכר הנופל מהמינימום החוקי חל לא רק על שכר הנופל משכר מינימום חודשי, אלא גם על תשלום שכר הנופל משכר מינימום יומי ושעתי, כהגדרתם בסעיף 2 לחוק. כך עולה במפורש מפסיקתו של בית הדין הארצי (ראו לדוגמא: ע"פ 24-05 א.ח מור אחזקות בע"מ נ' מדינת ישראל (14.7.08). קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום שכר נמוך משכר המינימום: הנאשם עומד לדין בפני בין היתר על אי תשלום שכר מינימום לכמה מעובדיו. בתום פרשה התביעה, התבקשתי לקבוע שאשמתו לא הוכחה ולו לכאורה (no case to answer). לטענת סניגורו, התביעה הוכיחה לכאורה רק שלא שילם לעובדיו גמול שעות נוספות, להבדיל משכר מינימום. זאת, בהעדר מחלוקת שהעובדים הנזכרים בכתב האישום קיבלו שכר בגובה העולה על שכר המינימום החודשי שהיה בתוקף באותה העת. טענות הצדדים כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של אי תשלום שכר מינימום לשישה מעובדיו, בניגוד להוראות סעיף 2(א) ו-24 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987. על פי טבלה שצורפה לכתב האישום, ואף הוגשה כחלק מראיות התביעה (מש/5), העובדים שהעסיק הנאשם השתכרו בחודשים הרלוונטיים לאישום בין 4,163 ₪ ל- 5,092 ₪, כשמספר שעות עבודתם בכל חודש היה בין 297 ל- 322. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום עמד שכר המינימום החודשי לפי החוק על סך 3,335 ₪, ומכאן טענת הנאשם שעובדיו קיבלו שכר מינימום. לטענתו, העובדות המתוארות לעיל מייחסות לו לכאורה אי תשלום גמול שעות נוספות בניגוד לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, להבדיל מאי תשלום שכר מינימום. הנאשם מבקש להסתמך בטענתו זו על שתי הכרעות דין מזכות שניתנו לאחרונה על ידי חברותי השופטות ד"ר אריאלה גילצר-כץ (הע"ז 2739-09 מדינת ישראל נ' ראובן ברבי (2.1.12)) ואורית יעקבס (הע"ז 1005-10 מדינת ישראל נ' אבשלום הרצוג (23.8.11)). לטענתו, מהחלטות אלה עולה שהאיסור הפלילי על תשלום הנמוך משכר מינימום חל אך ורק על תשלום הנמוך משכר המינימום החודשי הקבוע בחוק (עמ' 14 ש' 20 לפרוטוקול). המאשימה מבקשת שאקבע ששתי הכרעות הדין שלעיל שגויות, באשר הן מרוקנות לשיטתה מתוכן את הוראות חוק שכר מינימום, המתייחסות במפורש לא רק לשכר מינימום חודשי, אלא גם לשכר מינימום שעתי ויומי. המאשימה נסמכת בטיעוניה על הכרעת דין שלישית, מרשיעה, שבה נדחתה טענה דומה על ידי חברתי השופטת חנה טרכטינגוט (הע"ז 2451-09 מדינת ישראל נ' גדליה מגן (5.9.11)). דיון והכרעה תכליתו של האיסור הפלילי לשלם שכר הנמוך משכר מינימום הינה הרתעת מעסיקים מפני אי מתן רשת מגן בסיסית לעובדיהם (ע"פ 38980-04-10 מדינת ישראל נ' רון עמרם (26.8.10)). בניגוד לטענות הסניגור המלומד, האיסור הפלילי על תשלום שכר הנופל מהמינימום החוקי חל לא רק על שכר הנופל משכר מינימום חודשי, אלא גם על תשלום שכר הנופל משכר מינימום יומי ושעתי, כהגדרתם בסעיף 2 לחוק. כך עולה במפורש מפסיקתו של בית הדין הארצי (ראו לדוגמא: ע"פ 24-05 א.ח מור אחזקות בע"מ נ' מדינת ישראל (14.7.08). עיון בשלוש הכרעות הדין שניתנו על ידי שלוש חברותי בפרשות ראובן ברבי, אבשלום הרצוג וגדליה מגן שלעיל, אליהן היפנו אותי הצדדים בסיכומיהם, מגלה כי בניגוד לטענת הסניגור כאן, בשלושתן אין כל קביעה משפטית לפיה האיסור הפלילי על תשלום שכר מינימום חל רק על אי תשלום שכר מינימום חודשי. להבנתי, השאלה המשפטית היחידה שבה עסקו שלוש חברותי היא מהו הדין במקרה שבו מעסיק משלם לעובד שכר מינימום שעתי העומד בדרישות החוק (או שכר מינימום יומי או חודשי, ככל שזה הבסיס לתשלום שכר העובד), אך לא שילם לאותו עובד גמול שעות נוספות (באופן מלא או חלקי). האם עדיין ניתן להרשיעו באי תשלום שכר מינימום? כפי שאראה מיד, במקרה שלפנינו, לכל הפחות בשלב הזה של הדיון ולצורך הכרעה בטענת "אין להשיב לאשמה" שהעלה הנאשם, כלל אין צורך שאכריע במחלוקת משפטית זו. 4. מה היה הבסיס לתשלום שכרו של הנאשם בתיק זה: האם שולם שכרו על בסיס שעתי, יומי או חודשי? בשלב הזה של ההליך, בפני אך ורק ראיות התביעה, ומהן עולה לכאורה שהבסיס לתשלום שכרם של העובדים היה יומי ושעתי, להבדיל מחודשי. וכך העיד הנאשם בחקירתו, שהוגשה לנו כחלק ממסכת ראיות התביעה (מש/3): "אנו משלמים להם (לעובדים...ד.ס) 95 ₪ ליום עבודה רגיל שבין 6:00 ל- 14:00 ו-13 ₪ לשעה נוספת". בהינתן ששכר המינימום ליום עבודה עמד בתקופה הרלוונטית על 133.41 ₪ ושכר המינימום לשעת עבודה עמד על 17.93 ₪, לפנינו ראיה חזקה לכאורה, הודאה מפורשת של הנאשם, ששכר העבודה ששילם לעובדיו, ליום עבודה ולשעת עבודה, לא עמד בדרישות המינימום הקבועות החוק. בכך שונה המקרה שלפנינו מפרשת אבשלום הרצוג שלעיל, אליה היפנה אותנו הסניגור. בפרשת הרצוג נקבע ממצא עובדתי לפיו שכר העובדים לשעה שם עמד על 17.93 ₪ (דהיינו, שכר מינימום לפי החוק), ובית הדין קבע שנוכח עמידת המעביד שם בדרישות החוק לגבי שכר מינימום לשעה, לא ניתן להרשיעו בעבירה על הוראות החוק אפילו היה מוכח שלא שילם לעובד גמול שעות נוספות באופן מלא. המקרה שלפנינו שונה גם מפרשת ראובן ברבי שלעיל, הפרשה השנייה עליה נסמך הסניגור המלומד, שבה נקבע כממצא עובדתי שהנאשם שילם לעובדיו שכר שעתי של 19.95 ₪, בהתאם לשכר המינימום השעתי במועד הרלוונטי לאישום שם. לעומת זאת, עובדות המקרה שלפנינו דומות לפרשת גדליה מגן שלעיל, עליה נסמכה המאשימה. באותה פרשה, בדיוק כמו כאן, הייתה הודאה מפורשת של הנאשם ששילם לעובדיו שכר שעתי ויומי הנמוך באופן משמעותי משכר המינימום, הודאה שהובילה להרשעת הנאשם שם. נוכח כל האמור, טענת הנאשם כי אין עליו להשיב לאשמה נדחית בזאת. 5. בטרם אחתום עלי להכריע בעוד שתי בקשות של הצדדים. ראשית, אני נעתר לבקשת המאשימה לתיקון טעות סופר שנפלה בכתב האישום, טעות בפירוט הוראות החיקוק לפיהן מואשם הנאשם. במקום סעיף 24 לחוק שכר מינימום (סעיף שכלל אינו קיים בחוק), כפי שנרשם בכתב האישום יש לקרוא סעיף 14 לחוק שכר מינימום. שנית, איני מקבל את התנגדות הנאשם לקבילותם של המסמכים השונים שהוגשו על ידי עד התביעה המפקח דניאל נעמד: תלושי שכר של העובדים, אישורי ביטוח בריאות, חוזי עבודה, כרטיסי נוכחות ומסמכים נוספים שעל כולם העיד המפקח שקיבלם מהנאשם. העובדה שהמפקח עצמו העיד בכנות בחקירתו הנגדית שאינו זוכר את המסמכים עצמם אינה מפתיעה, בשים לב לחלוף הזמן. אכן, מוטב היה לו היו המפקחים עושים רישום מדוייק ומסודר של רשימת המסמכים שהתקבלו מהנאשם, אך אף בלא רישום שכזה, נאמנה עלי (לפחות בשלב זה של ההליך, בטרם שמעתי את גרסת הנאשם) עדותו של המפקח לפיה המדובר במסמכים הנוגעים להעסקת העובדים שהתקבלו מאת הנאשם במהלך חקירתו. לא מיותר לציין שאין בהחלטתי זו כדי לשלול את זכותו של הנאשם לטעון במהלך סיכומיו לעניין משקלו הראייתי של מסמך זה או אחר, לרבות הזכות לטעון שמשקלו הראייתי של מסמך מסויים הינו אפסי. שכר מינימום