מהי אחריות המדינה על רשלנות קבלנים מטעמה ? בנסיבות אלה שבהן עבודות סלילת הכביש יוצרות סיכון לרבים, אין המדינה יכולה להיבנות מהטענה שהעבודות לא בוצעו על ידה אלא על ידי קבלנים מטעמה. במקרים שבהם העבודות שנמסרו לקבלן יוצרות סיכון לציבור או לצד שלישי שאין לו שום קשר לביצוע העבודות, מוטלת על המדינה החובה לפקח על ביצוע אותן עבודות ולדרוש כי הקבלן המבצע או חברת הניהול ינקטו באמצעי זהירות למניעת הסיכון הנובע מביצוע אותן עבודות (ראו בעניין זה ע"א 176/62 בן ציון לב וברוך בלושינסקי נגד זהרה (זוהרה) טורדז'מן פ"ד, כרך טז, עמ' 2625 וכן ע"א 635/74 יעקב מזי נגד קוקה קולה חברה מרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ פ"ד לא(1), 242). במקרה דנן וכפי שפורט לעיל, המדינה ואף גורם אחר לא דרש ולא נקט באמצעי זהירות כלשהם. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשלנות קבלנים מטעם המדינה / : התובע הינו הבעלים והמחזיק בבית מגורים שהוקם על מגרש 3/30, בחלקה 30, גוש 15619 בכפר מג'אר. בשנת 2004, או בסמוך לכך, החלה הנתבעת מס' 2 בביצוע עבודות לסלילת כביש העובר בסמוך לביתו של התובע. במהלך ביצוע העבודות הניחו הנתבעות, או מי מטעמן, את חומרי המילוי שהוצאו מהאדמה בעקבות החפירות שבוצעו, במגרש שנמצא בבעלות המועצה המקומית מג'אר וממוקם במפלס גבוה יותר מהמפלס בו נבנה ביתו של התובע. לטענת התובע, הנתבעות הניחו את חומר המילוי ברשלנות ומבלי שנקטו באמצעי זהירות כלשהם, וכתוצאה מכך החל חומר המילוי להתדרדר ולגלוש לעבר מגרשו וביתו. כתוצאה מכך נשקפה לתובע ולבני ביתו סכנה, שכן בהעדר קיר תומך, או כל אמצעי אחר שיכול היה למנוע התדרדרות האבנים והסלעים לעבר מגרשו, קיים סיכון שאחד הסלעים או האבנים יפגע באחד מבני ביתו. התובע פנה מספר פעמים למועצה ודרש ממנה לפנות את חומרי המילוי שהונחו במגרש או לבנות קיר תומך שיבלום את התדרדרות האבנים, הסלעים וחומרי המילוי שהונחו באותו מגרש. לטענתו, המועצה לא נענתה לפניותיו ולפיכך הוא נאלץ לפנות את חומרי המילוי מחלקתו ומהחלקה הסמוכה על חשבונו. לדבריו, לצורך פינוי חומרי המילוי ממגרשו ומהמגרש הסמוך, הוא נאלץ לשכור את שרותיו של קבלן לעבודות עפר בשם עסאקלה סלאמה, ושילם לו סכום של 36,960 ₪ כולל מע"מ. לתמיכה בטענותיו אלו צירף התובע חשבונית מס על הסכום הנטען ובה נרשם, כי היא הונפקה בגין "עבודות בגר ביומית, בית פרטי ראס אלחביה, 8 ימים". כמו כן צירף התובע חוות דעת שמאי ולפיה עלות פינוי החומר מסתכמת בסכום של 36,960 ₪ כולל מע"מ (32,000 ₪ בתוספת מע"מ), סכום זהה לחשבונית שצירף התובע לתביעתו ולתצהיר עדותו הראשית. על סמך המפורט לעיל טען התובע, כי הנתבעות חייבות לשלם לו את הסכום ששולם על ידו לצורך פינוי חומרי המילוי, קרי סך של 36,960 ₪ וכן טען לנזק בגין עוגמת נפש שנגרמה לו עקב גלישת חומרי המילוי למגרשו. בנוסף לכך טען התובע, כי הוא שילם לשמאי מטעמו סך של 2,000 ₪ עבור הכנת חוות הדעת. בסה"כ העמיד התובע את תביעתו על סך 43,960 ₪, נכון ליום הגשת התביעה. הנתבעות כפרו בטענות התובע מכל וכל וכן כפרו באחריותן לפצותו בגין נזקיו. המועצה טענה, כי עבודות סלילת הכביש בוצעו על ידי מדינת ישראל או מי מטעמה, וכי לא היה לה כל קשר עם ביצוע העבודות, ולפיכך היא אינה נושאת באחריות כלשהי לנזקי התובע, ככל שנגרמו נזקים כנטען. המועצה הוסיפה, כי על אף שהיא לא ביצעה את עבודות סלילת הכביש ולא היה לה כל קשר לעבודות אלה, היא שכרה על חשבונה קבלן עפר שפינה את חומרי המילוי ממגרשו של התובע ומהמגרש הסמוך, בעלות של 10,000 ₪. לטענתה, מדובר באותו קבלן שהתובע טוען, כי הוא שכר את שירותיו. לתמיכה בטענה זו צירפה המועצה חשבונית מס שהונפקה על ידי עסאקלה סלאמה ובה נרשם, כי היא הונפקה בגין ביצעו עבודות "בגר ביומית ליד ביתו של ג'מיל גאנם" (התובע - ע.ט.). המדינה טענה, כי עבודות סלילת הכביש בוצעו על ידה באמצעות חברת ניהול בשם יורם גדיש תשתית ובנין (1992) בע"מ, אשר היא זו שניהלה ופיקחה על ביצוע העבודות מתחילתן ועד סיומן. חב' יורם גדיש היא שבחרה את הקבלן המבצע, היא זו שפיקחה על עבודתו והיא זו שהיתה אחראית על ביצוע העבודות, על כל הכרוך בכך. לטענת המדינה, בנוסף לחברת יורם גדיש היא שכרה את שירותיה של חברה מפקחת בשם יתב בע"מ, האחראית "לפיקוח הנדסי צמוד ושוטף על ביצוע הפרויקט וטיב העבודות המבוצעות, דיווח שוטף למשרד על רמת הביצוע, התקדמות הביצוע והבעיות המתעוררות בביצוע הפרויקט". לטענתה, אף אחת משתי החברות הללו לא דיווחה לה על טענות ותלונות התובע כפי שאלה עולות מכתב התביעה ותצהיר עדותו הראשית ולכן קיים קושי מבחינתה להתייחס לטענותיו. מטעם הנתבעות אף הוגשו הודעות לצדדים שלישיים; המדינה הגישה הודעה לצדדים שלישיים נגד חב' יורם גדיש ונגד מגדל חברה לביטוח בע"מ שנמחקה מההודעה בשלב מאוחר יותר ואילו המועצה הגישה הודעה לצדדים שלישיים נגד חב' יורם גדיש ונגד מדינת ישראל בטענה, כי העבודות בוצעו על ידן ולפיכך הן האחראיות הבלעדיות לנזקי התובע, ככל שיוכחו. במהלך ישיבות קדם המשפט שהתנהלו בתיק ולאחר שבית המשפט הפנה מספר שאלות לתובע, בעיקר בנושא הנזק, התברר כי הסכום לו טוען התובע הינו, לכאורה, מוגזם ומופרך, וכי הוצאות פינוי חומרי המילוי היו הרבה יותר קטנות, אם בכלל. על כן, הציע בית המשפט לצדדים להסכים לניהול התיק על דרך הפשרה במטרה לחסוך מזמנם של הצדדים ומזמנו של בית המשפט נוכח היקפו המצומצם של התיק. כל הצדדים הסכימו להצעה, למעט מדינת ישראל שהודיעה משום מה, כי אין היא מסכימה לניהול התיק על דרך הפשרה. עמדה זו של המדינה נראתה לי כעמדה תמוהה, שיש בה כדי לפגוע באינטרס הציבורי, שכן ניהול התיק עד תום יגרום לא רק לבזבוז זמן שיפוטי יקר שניתן להקדישו לטיפול בתיקים אחרים שיש הצדקה לניהולם, אלא אף יגרום להוצאות למשרד התחבורה, שכן אם הוא יימצא אחראי לנזקי התובע, הוצאות ניהול הליך יושתו עליו. בהעדר הסכמה כאמור, הוגשו מטעם הצדדים תצהירי עדות ראשית ובישיבת יום 13/9/12 נחקרו המצהירים על תצהיריהם במשך מספר שעות. זאת, על אף שמדובר בתביעה מצומצמת ביותר. בסיום שמיעת הראיות וכפי שיפורט להלן, חוזקה דעתי כי עמדת המדינה שלא להסכים לניהול התיק על דרך הפשרה היתה שגויה והתקבלה, לכאורה, מבלי שנשקלו השיקולים הנכונים והרלוונטיים. לטעמי, התנהלות זו וסירובה של המדינה באופן שיטתי ועקבי לניהול תיקים על דרך הפשרה תוך התעלמות ממהות התביעה והיקף התיק, הינה התנהלות שגויה שאינה עומדת בכללי מנהל תקין. בתום שמיעת הראיות הודיעו ב"כ התובע וב"כ המועצה, כי הגיעו לידי הסכם פשרה ולפיו תביעת התובע נגד המועצה תסולק בסכום של 5,000 ₪ כולל הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. בהתאם להסכמה זו ניתן על ידי פסק דין חלקי בו קיבלתי את התביעה נגד המועצה וחייבתי אותה לשלם לתובע סכום של 5,000 ₪. במהלך שמיעת הראיות, הוכח כי טענות התובע לעניין הנחת חומרי מילוי במגרש הסמוך לחלקתו וגלישתם לעבר מגרשו וביתו הן טענות נכונות, שאומתו על ידי מהנדס במועצה המקומית. המהנדס הסביר, כי מדובר בכביש באורך של 1 ק"מ וברוחב של כ-20 מטר ולפיכך "כמויות העפר שיצאו מהפרויקט הן כמויות ענקיות". לדבריו, בזמן ביצוע העבודות הניח הקבלן המבצע את עודפי העפר שיצאו עקב עבודות העפר במגרש הסמוך לביתו של התובע ושהיה מיועד על פי התכנון כשטח חניה. הוא המשיך וציין, כי בעת הנחת חומרי המילוי במגרש, הוא לא ידע ולא חשב שחומר זה יגלוש לעבר ביתו של התובע וגלישת החומר כאמור קרתה "כשנה או שנתיים אחרי זה. זה לא קרה מייד". בהמשך אישר המהנדס , כי לא נעשו עבודות הידוק של החומר, לא נבנה קיר תומך שימנע את גלישת עודפי העפר לעבר מגרשו ש התובע, ובעצם לא נעשה דבר כדי למנוע את הנזק. בהתייחסו לסיבה שבגללה לא ננקטו אמצעי זהירות למניעת גלישת חומרי המילוי הסביר המהנדס, כי "כל הזמן היה סיכוי שהחניון הזה יעשה ביחד עם משרד התחבורה. היו לנו כמה בקשות". ברם, החניון לא נבנה, קיר תומך לא נבנה, עבודות להידוק החומר שהונח במגרש לא נעשו, ובעצם המצב נשאר כפי שהוא עד שהחל התובע להתלונן על גלישת חומר המילוי והתדרדרות אבנים וסלעים לעבר חלקתו. בנסיבות שתוארו לעיל, נושאות שתי הנתבעות באחריות לנזקי התובע; המועצה נושאת באחריות מכיוון שהיא הבעלים והמחזיקה במגרש בו הונחו עודפי המילוי, מבלי שהביעה כל התנגדות לכך. יתרה מכך, בחקירתו הנגדית אישר המהנדס, כי על אף שהבחין בקבלן המבצע מניח את עודפי המילוי במגרש, הוא והמועצה לא התנגדו מכיוון שחומר זה אמור היה לשמש את המועצה בעת בניית והקמת החניון, כך שלמועצה היה אינטרס שחומר המילוי יישאר שם. יתרה מכך, המהנדס אישר עוד, כי בנוסף לחומרי המילוי שהניח הקבלן, גם המועצה הניחה במקום חומרי מילוי ועפר, וכי גם החומר שהניח הקבלן וגם החומר שהניחה המועצה גלשו לעבר מגרשו של התובע. על כן, היתה מוטלת על המועצה, כבעלת המקום וכמי שהניחה אף היא חומרי מילוי, לנקוט באמצעי זהירות למניעת גלישת חומרי המילוי למגרש התובע. המדינה נושאת באחריות שכן עבודות סלילת הכביש בוצעו על ידי חברות וקבלנים שעבדו במקום מטעמה והם אלה שהניחו את חומרי המילוי שגלשו לעבר מגרש התובע. בנסיבות אלה שבהן עבודות סלילת הכביש יוצרות סיכון לרבים, אין המדינה יכולה להיבנות מהטענה שהעבודות לא בוצעו על ידה אלא על ידי קבלנים מטעמה. במקרים שבהם העבודות שנמסרו לקבלן יוצרות סיכון לציבור או לצד שלישי שאין לו שום קשר לביצוע העבודות, מוטלת על המדינה החובה לפקח על ביצוע אותן עבודות ולדרוש כי הקבלן המבצע או חברת הניהול ינקטו באמצעי זהירות למניעת הסיכון הנובע מביצוע אותן עבודות (ראו בעניין זה ע"א 176/62 בן ציון לב וברוך בלושינסקי נגד זהרה (זוהרה) טורדז'מן פ"ד, כרך טז, עמ' 2625 וכן ע"א 635/74 יעקב מזי נגד קוקה קולה חברה מרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ פ"ד לא(1), 242). במקרה דנן וכפי שפורט לעיל, המדינה ואף גורם אחר לא דרש ולא נקט באמצעי זהירות כלשהם. ב"כ המדינה טען, כי משרד התחבורה לא קיבל דיווח מהחברה המנהלת, חברת יורם גדיש, או מהחברה המפקחת על כך שהונחו עודפי עפר במגרש הסמוך לביתו של התובע ולכן היא לא ידעה ולא יכולה היתה לדעת על הנזק שנגרם לתובע. אין בידי לקבל טענה זו. טענת המדינה שלא קיבלה דיווח מהחברה המפקחת או מחברת יורם גדיש באשר למקום אליו פונו עודפי העפר לא הוכחה. מטעם המדינה העיד מר עאמר רושרוש אשר הסביר, כי הוא נכנס לתפקיד מנהל מנהלת הנגב והגליל במשרד התחבורה לקראת סיום הפרויקט, כך שהוא לא יכול היה להעיד מידיעה אישית בעניין זה. מעבר לכך, בחקירתו הנגדית אישר רושרוש, כי אין לו ידיעה באשר למקום שאליו פונו עודפי העפר ובתשובה לשאלה, האם החברה המפקחת דיווחה "משהו למשרד התחבורה בקשר לעניין הזה" השיב: "אין לי מושג". בהמשך הוא אישר, כי לא ידוע לו אם "אי פעם משרד התחבורה קיבל תלונות כלשהן בקשר לפסולת שעליה אנחנו מדברים". עולה, אם כן, כי טענת המדינה שלא קיבלה דיווח על הנחת עודפי העפר במגרש הסמוך לביתו של התובע כלל לא הוכחה. גם חברת יורם גדיש נושאת באחריות לנזקי התובע. כאמור, חברת יורם גדיש היתה החברה שזכתה במכרז מול המדינה לביצוע עבודות סלילת הכביש, היא זו שבחרה את הקבלן המבצע ואמורה היתה לפקח על אופן ביצוע העבודות על ידו ולוודא כי לא יגרם נזק לצד שלישי כלשהו עקב ביצוע אותן עבודות. חברת יורם גדיש אף התחייבה בסעיף 14.2 להסכם "לפצות את הממשלה על כל נזק, שייגרם לממשלה או לצד שלישי כתוצאה מביצוע העבודה". יתרה מכך, בחקירתו הנגדית אישר יובל יחזקאל, לשעבר מנהל פרויקט בחברת יורם גדיש, כי מעת לעת הוא היה מגיע למקום, "בודק את התקדמות הביצוע של הפרויקט, פותר חסמים של הפרויקט כגון הפרעות של תושבים, אי התאמה של תוכניות וכל פרט הנדסי אחר שנדרש כדי להשלים את הפרויקט". בהמשך הוא אישר, כי בין יתר תפקידיו היה לוודא שהעבודות אינן גולשות לשכנים ואינן גורמות נזק לצד שלישי. לדבריו, "היה ומתעוררת בעיה כזו והיתה מונחת על שולחני, הייתי פותר אותה מול הפיקוח והקבלן המבצע". הנה כי כן, גם על פי עדותו של יובל יחזקאל וגם על פי האמור בהסכם מול משרד התחבורה, מוטלת על חברת יורם גדיש החובה למנוע נזקים לשכנים ולצדדי ג' כלשהם. חברת יורם גדיש ומר יובל יחזקאל טענו, כי מאחר ושאף אחד לא התלונן בפניהם באשר לאפשרות של גלישת עודפי המילוי לעבר מגרשו של התובע ומאחר שאף אחד לא עורר בפניהם סוגיה זו, הם לא יכולים היו לטפל בבעיה ולמנוע את הנזק. מדובר בטענה חסרת בסיס. גם התובע וגם מהנדס המועצה הסבירו, כי הקבלן המבצע הניח במגרשה של המועצה כמויות גדולות של עודפי עפר, וכי כבר מתחילת הפרויקט הקבלן החל להניח את עודפי העפר במקום. על כן, יכול וצריך היה מר יובל יחזקאל להבחין בעודפי העפר שהונחו בסמוך לכביש ובסמוך לביתו של התובע ולעורר סוגיה זו מיוזמתו. הסיכון שחומר המילוי יגלוש לעבר ביתו של התובע שנמצא במפלס נמוך יותר צריך היה להיות ברור הן לנציגי יורם גדיש, הן למהנדס המועצה והן לקבלן המבצע. לעניין חלוקת האחריות, הנני סבור, כי בהתחשב בנסיבות המקרה, הגורם לנזק ושאר נסיבות המקרה, יש לחלק את האחריות באופן שהמועצה תשא ב-40% מהנזק, המדינה ב-20% וחברת יורם גדיש ב-40%. ב"כ המדינה טען, כי בהסכם שנכרת בין הצדדים, התחייבה יורם גדיש לשפות את המדינה בגין כל נזק שייגרם לה או לצד שלישי כלשהו עקב ביצוע העבודות על ידה. בעניין זה מסתמכת המדינה על הוראת סעיף 14 לחוזה אשר קובע: "14.1 המבצע בלבד יהיה אחראי לכל תשלום לשיפוי נזק או פיצויים או כל תשלום אחר המגיעים ממנו על פי כל דין לאנשים המועסקים על ידו או לכל מאן דהו. 14.2 המבצע יפצה את הממשלה על כל נזק שייגרם לממשלה, או לצד שלישי כתוצאה מביצוע העבודה". אין בידי לקבל את טענות המדינה בעניין זה. סעיף 14.1 אינו רלוונטי שכן הוא מטיל על חברת יורם גדיש חובה לשלם לעובדיה או לגורם אחר כל סכום או פיצויים "המגיע ממנו", קרי, מחברת יורם גדיש. ברור, כי חלקה של המדינה באחריות אינו בגדר תשלום או פיצוי המגיע מיורם גדיש. סעיף 14.2 מטיל על יורם גדיש חובת שיפוי בגין כל נזק שייגרם לצד שלישי. השאלה היא האם סעיף זה מטיל על יורם גדיש חובת שיפוי גם בגין אותו חלק בנזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל של המדינה. לטעמי, התשובה לכך שלילית. כאשר מדובר בתניית שיפוי מעין זו, יש לפרשה בצמצום. מאחר שבתניה זו לא נקבע במפורש, כי חברת יורם גדיש תשפה את המדינה גם בגין נזק שנגרם באשמה של המדינה, אין לקבל את טענת המדינה בעניין זה. לעניין גובה הנזק וכפי שכבר נרמז לעיל, טענות התובע בעניין זה התבררו כטענות מופרזות ומוגזמות שאינן עומדות ביחס סביר לנזק שנגרם בפועל. באשר לחוות דעת השמאי, התברר כי הוא ערך את חוות דעתו על סמך תמונות ודברי התובע, מבלי שהוא עצמו ראה את עודפי המילוי שפונו. מעיון בתמונות שצירף לחוות דעתו עולה, כי טענת התובע והשמאי מטעמו, כי עודפי המילוי גלשו כ-3.5 מטר לתוך מגרשו והיו בגובה של 3 מטר, הן טענות חסרות בסיס. בתמונות אכן רואים כי סלעים, אבנים וחומרי מילוי גלשו לחלקה, אך מדובר בכמויות קטנות יחסית שניתן לפנותן בעבודת באגר של יום אחד או יומיים. יתרה מכך, הסתבר כי חלק ניכר מעבודות פינוי עודפי העפר נעשה על ידי הקבלן עסאקלה בהתאם להזמנה של המועצה, אשר שילמה לו סכום של 10,000 ₪. על כן, טענת התובע ששילם לקבלן עסאקלה סכום של 32,000 ₪ בתוספת מע"מ היא טענה מופרכת וחסרת בסיס, בלשון המעטה. בהתחשב בכל האמור, הנני מעריך את הנזקים שנגרמו לתובע עקב גלישת עודפי המילוי, אבנים וסלעים לחלקתו, לרבות ההוצאות שנגרמו לו לפינוי החומר ועוגמת הנפש, על דרך האומדנא, בסכום של 10,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף הוצאות משפט בסך 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום זהה ובסה"כ 15,000 ₪. מסכום זה יש לנכות א הסכום שהמועצה שילמה לתובע בהתאם להסכם פשרה אליו הגיעו התובע והמועצה וקיבל תוקף של פסק דין חלקי, כך שהיתרה לתשלום תעמוד על סך של 10,000 ₪. סוף דבר א. הנני מקבל את התביעה נגד הנתבעת מס' 2, מדינת ישראל, ומחייב אותה לשלם לתובע סכום של 10,000 ₪. הנני מקבל את ההודעה לצדדים שלישיים שהגישה המדינה ומחייב את חברת יורם גדיש בע"מ לשלם למדינה כל סכום שתשלם לתובע בהתאם לפסק דין זה ובלבד שהסכום לא יעלה על סך של 6,000 ₪ (15,000X 40%). כמו כן, הנני מחייב את יורם גדיש לשלם למדינה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪. ההודעה לצדדים שלישיים שהגישה המועצה נדחית, שכן הסכום שהיא שילמה לתובע בהתאם לפסק הדין החלקי קטן מחלקה באחריות. אין צו להוצאות בהליכי ההודעה לצדדים שלישיים שהגישה המועצה. אחריות המדינהתביעות נגד המדינהרשלנותקבלן