איחור בהגשת ערעור לבית הדין הארצי לעבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איחור בהגשת ערעור לבית הדין הארצי לעבודה: הנשיא ס' אדלר:   1. זהו ערעור ברשות (בר"ע 1329/01) על החלטתו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת ח' בן יוסף; עב 1225/01), מיום 28.1.01, אשר הותירה על כנה החלטה קודמת מיום 14.1.01, בה נקבע, כי הערעור שהגישה המערערת על פסק דינה של הרשמת מוניקה מרגלית (עב 156035/94; להלן - פסק הדין) לא ירשם בשל איחור במועד הגשתו. ואלה עיקרי העובדות הנצרכות לענייננו: 2. המערערת הועסקה כחוקרת על ידי המשיב, בעל משרד לחקירות פרטיות, החל מיום 27.10.93 ועד למועד פיטוריה, כטענתה, ביום 18.5.94. במשך תקופת עבודתה, שולם למערערת חלקה, בסך 30%, משכר הטירחה ששילם מזמין החקירה למשרד המשיב. סמוך להפסקת עבודתה, הגישה המערערת, בבית הדין האזורי, תביעה לתשלום שכר עבודה והפרשי שכר בצירוף פיצויי הלנה בגין 41 תיקי חקירה, לפדיון חופשה ולתמורת הודעה מוקדמת. בראשית התנהלות ההליכים המתמשכים בתיק זה, עמדה בין הצדדים מחלוקת באשר לקיומם של יחסי עובד מעביד בעניינם. בית הדין האזורי פיצל את הדיון והכריע תחילה בשאלה משפטית זאת, שגמר בירורה בפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) ו' וירט-ליבנה מיום 20.11.97, שניתן בעקבות בג"צ מור וקבע כי אכן שררו יחסי עובד מעביד בין הצדדים. בעקבות כך תוקנו כתבי הטענות ושארית המחלוקת בין הצדדים נסובה על זכאותה של המערערת לפדיון חופשה ולתמורת הודעה מוקדמת ועל תשלום שכר תמורת 41 תיקי חקירה שהיו בטיפולה בעת הפסקת עבודתה.   3. בפסק דינה מיום 26.6.00, פסקה הרשמת מוניקה מרגלית למערערת תשלומים בגין תמורת הודעה מוקדמת, פדיון חופשה ואף חלק מהפרשי השכר הנתבעים על ידה (עב 156035/94). משלא נתקבלה תביעתה במלואה, ביקשה המערערת לערער על פסק דינה של הרשמת, אולם החמיצה את המועד הקבוע לכך בתקנות. משכך, פנתה המערערת, ביום 10.9.00, לבית הדין האזורי בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור (להלן - הבקשה הראשונה). בהחלטתה מיום 22.10.00, האריכה השופטת גליקסמן את המועד להגשת ערעור עד ליום 30.11.00, בהסכמת המשיב. משראתה המערערת כי עדיין קצר זמנה, פנתה לבית הדין האזורי, יומיים לפני תום המועד החדש שנקצב לה להגשת הערעור, בבקשה נוספת להארכת מועד (להלן - הבקשה השניה). בהחלטתה מיום 30.11.00 האריכה השופטת פוגל את המועד להגשת ערעור בשבוע נוסף. משהוחמץ אף מועד זה על ידי המערערת והערעור הוגש רק ביום 9.1.01, קבעה השופטת ח' בן יוסף, בהחלטתה מיום 14.1.01, כי אין לקבל את ערעורה של המבקשת לאחר שהחמיצה את המועד שנקצב לה בשתי הארכות המועד ולא הצביעה על טעם מיוחד שיצדיק זאת. משראתה כך, הגישה המערערת בקשה לשינוי החלטה זאת, תוך שהיא מנמקת את טעם האיחור ומצרפת אישורי מחלה. אולם, בית הדין האזורי דחה אף בקשה זאת בהחלטתו מיום 28.1.01. על החלטה זאת הגישה המערערת בקשת רשות ערעור לבית דין זה. הבקשה נתקבלה. הערעור התנהל בדרך של סיכומים בכתב.   4. טענות הצדדים בקשתה הראשונה של המערערת להארכת מועד תורצה בכך כי שירותי הסיוע המשפטי שהוענקו לה הופסקו ואף שביקשה כי ימשכו לצורך הגשת ערעור, טרם נענתה בעניין. משכך יתכן ותאלץ להגיש את הערעור בכוחות עצמה. ואכן, בבקשתה השניה טענה המערערת בפני בית הדין קמא כי עמלה על הכנת הערעור בעצמה וכי תקלה במחשב היא שגרמה לעיכוב הנוסף בהגשת הערעור. כאמור, בהחלטה מיום 30.11.00, הוארך המועד להגשת הערעור בשבוע נוסף. טוענת המערערת כי החלטה זאת הגיעה לידיה רק ביום 7.12.00 באמצעות דואר רשום וכי היא היתה חולה בתקופה שמיום 6.12.00 עד 21.12.00 (אישורי מחלה מצורפים). טוענת המערערת כי אף שמזכירות בית הדין פתחה תיק ערעור רק ביום 9.1.01, הרי שהוא נשלח על ידה כבר ביום 29.12.00 ולראיה צורף לבקשת רשות הערעור ספח של רשות הדואר מתאריך זה. משכך, טוענת המערערת, כי תאריך משלוח הערעור למעשה אינו חורג מן הארכת המועד שניתנה לה לתקופה של שבוע, שהרי כתב הערעור נשלח על ידה שבוע לאחר תום מחלתה. במסגרת טיעוניה בפנינו, עומדת המערערת על כך כי מחלה הוכרה בפסיקה כטעם מיוחד להארכת מועד, על הקושי בהכנת כתב הערעור ללא יצוג, בהתחשב בחומר הרב שהצטבר בתיק רב השנים ועל סיכויי הערעור.   5. טוען המשיב, כי אף לא אחת מבקשותיה של המערערת, בפני בית הדין קמא ובפני בית דין זה נתמכה בתצהיר, חרף העובדה כי שזורות בהן טענת עובדתיות רבות באשר לאיחור בהגשת הערעור. למרות זאת, טוען המשיב, כי בית הדין האזורי הקל עם המערערת מעבר למקובל והאריך לה את המועד להגשת ערעור פעמיים, אולם היא החמיצה את המועד בשתיהן גם יחד. המשיב מציין כי מדובר בדיון באשר להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין שניתן לפני כשנתיים ימים, ואשר כל הסכומים שנפסקו בו שולמו למערערת זה מכבר, אולם היא ממשיכה לגרום לו להוצאות התדיינות רבות תוך ניצול גמישותם של בתי הדין לעבודה בכל הנוגע לסדרי דין.   הכרעה   6. ערים אנו לעובדה כי המערערת אינה מיוצגת וכי נדרשה לה עבודה רבה על מנת להוציא כתב ערעור תחת ידה. עם זאת, גישתו הסלחנית של בית הדין לעבודה, בכל הנוגע לסדרי דין, אינה בלתי מוגבלת ואינה מתעלמת מאינטרסים לגיטימיים של צדדים אחרים לדיון ובמרכזם אינטרס סופיות הדיון. בעניין זה נאמר מפי המשנה לנשיא ש' לוין כי:   " זכות הגישה לבית המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שכנגד" .   במקרה דנן, היה למערערת יומה בבית הדין, עת בית הדין האזורי בחן עניינה, בפסק דינה של השופטת ו' וירט ליבנה, שדן בשאלת קיומם של יחסי עובד מעביד - תחילה, ולאחר מכן בפסק דינה המקיף של הרשמת מוניקה מרגלית. בפסק הדין האחרון, בחנה הרשמת מרגלית ביסודיות את תביעתה של המערערת, תוך שהיא מנמקת קביעותיה לגבי כל אחד מ - 41 תיקי החקירה, בגינם תבעה הפרשי שכר. כאמור, תביעותיה של המערערת בגין פדיון חופשה, תמורת הודעה מוקדמת ואף קרוב למחצית מתשלומי השכר אותם תבעה, התקבלו על ידי בית הדין האזורי ולו באופן חלקי. זאת ועוד. כתב הערעור על פסק דינה של הרשמת הוגש לבית הדין האזורי על ידי המערערת בחלוף תקופה בת כחצי שנה מיום מתן פסק דינה של הרשמת ולאחר שהחמיצה שתי הארכות מועד שניתנו לה על ידי בית הדין האזורי.   7. במצב דברים זה, אנו סבורים כי יש ליתן את מלוא המשקל לאינטרס סופיות הדיון של המשיבה ששילמה, זה מכבר, את הסכומים שנפסקו למערערת בפסק דינו של בית הדין האזורי ולא לגרום לה להוצאות דיון נוספות. נוסיף, כי יש טעם אף בטענתו של המשיב כי בקשותיה השונות של המערערת להארכת מועד לא נתמכו בתצהיר אף ששזורות בהן טענות עובדתיות רבות. 8. לאור כל האמור, הערעור נדחה.   המערערת תשלם למשיבה הוצאות בסך 2500 ₪ בתוספת מע"מ. איחור בהגשת ערעורבית הדין הארצי לעבודהערעור לבית הדין לעבודהערעור