קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איסור שימוש בדירות: המערערים, שהיו המשיבים 3-9 בהליך שהתקיים בערכאה הראשונה, מערערים בפנינו על החלטת בית-משפט השלום בירושלים מיום 17.8.2000 שניתנה בתיק בשא 10042/99 ובתיק בשא 5326/99. בית-משפט קמא נעתר בהחלטתו לבקשה המתוקנת של המשיבים, ואסר על המערערים (ועל המשיבים 3 ו4- בפנינו, שהיו משיבים 1 ו2- בערכאה הראשונה) את השימוש בדירות המגורים נשוא העתירה ואת ההיתר להשתמש בהן, זאת כל עוד השימוש שנעשה חורג מהיעוד שנקבע לקרקע. דירות המגורים שמדובר בהן הוקמו במתחם פלר בעין חמד בגוש 30487 (להלן הפרויקט), ולית מאן דפליג שלפי תכנית המתאר החלה על הקרקע עליה נבנה הפרויקט (תכנית מתאר ארצית מ"י 31 ותכנית מתאר מקומית תבע מ"י 291 א') יעוד קרקע זו הוא למלונאות בלבד. הטעם שניתן לכך בתכנית המתאר הארצית הוא שהשטח "מאופיין בריבוי משאבי טבע ונוף איכותיים". מטרת ההגבלה האמורה בתכנית המתאר הארצית היא בבחינת הדבר מדבר בעד עצמו. פינת חמד זו (כשמה כן הוא - עין חמד) לא תיועד לשימושו הבלעדי של איש. לציבור כולו תהיה אפשרות ליהנות ממנה אם יבחר להתארח באתר המלונאות שרק הוא הותר באותו מקום. לא כך סברו המשיבים 3 ו4- שהיו יזמי הבנייה באתר. הם בנו שם קוטג'ים רחבי ידיים, כל זאת להנאתם של המעטים בלבד שיחליטו לרכוש קוטג'ים, על מנת להפוך אותם לבתי המגורים שלהם. רוכשי קוטג'ים אלו הם המערערים. רק עם סיום הבנייה, ולאחר שהקוטג'ים נרכשו על-ידי המערערים, ובחלקם גם אוכלסו, החלו הרשויות המוסמכות לנקוט בפעולות למניעת הפרת חוקי התכנון והבנייה. בהקשר זה ננקטו הליכים שונים במישורים שונים, שאין צורך שנפרטם פה, זולתי זאת שידם של המערערים היתה על התחתונה באותם הליכים. גם ההליך קא עסקינן הוא חלק ממאבקם של הרשויות כנגד הפרת חוקי התכנון והבנייה, וכאמור (בכפוף לאמור בהמשך) אין חולק, ואף המערערים מסכימים, שחוקי התכנון והבנייה אכן הופרו בהקמת בתי מגורים בשטח שיועד כדין למלונאות בלבד. ככל שהדבר נוגע לתוכן הערעור (להבדיל מעניינים פורמליים של צורה), הרי שהמערערים משתיתים את יהבם על שני נימוקים עיקריים. האחד - שניתן (אם כי בדוחק) לראות את הקוטג'ים שנבנו כדירות נופש. לבנייתן של דירות נופש ניתן היתר כדין (ועל כך אין חולק), ולכן מצויות הדירות בתחום המותר. השני - שהרשויות השתהו עד כדי כניסתם למסגרת המשפטית של שיהוי בטיפולם בפרשה. השיהוי התבטא בכך שהרשויות היו ערות לטיבה וייעודה של הבנייה למגורים, הן ידעו שהקוטג'ים משווקים וכי אנשים משקיעים את מיטב כספם ברכישתם, והם לא עשו דבר. מנגד, כך טוענים המערערים, רוכשי הקוטג'ים הם אנשים ברי לב ותמי לב אשר דל חשד על בנייה שלא כדין לא עלה על קצה דעתם. השילוב של השניים, שיהוי ותום לב, מקנה למערערים, לדעתם, "חסינות" מפני אכיפת החוק נגדם. "חסינות" זו גוברת שבעתיים, כך מוסיפים ואומרים המערערים, כשאין הגדרה לא בדין ולא בהנחיות שהוצאו על-ידי הרשויות המטפלות בכך, למושג של "דירות נופש". בנסיבות אלו, וכשמדובר בהליך פלילי, זכאים המערערים ליהנות מכך, ולו משום הספק. הופנינו אמנם על-ידי ב"כ המשיבים להנחיות מנהליות, שבניגוד לדעת המערערים, כן הגדירו בדרך כלשהי את המינוח של דירות נופש, ואולם חרף זאת אנו מוכנים לצאת מהנחה הנוחה ביותר למערערים, והיא שאין הגדרה מחייבת כזו. חוששים אנו שאפילו בהנחה זו תהיה יד המערערים על התחתונה. בהעדר הגדרה יש ליתן למלים את משמעותן הטבעית, וכשמשמעות זו תואמת את ההקשר בו נעשה בהן שימוש בתכנית המתאר - על אחת כמה וכמה. היזמים "הקלו" את ההכרעה בנושא זה בבנותם קוטג'ים לתלפיות, רחבי ידיים ועתירי תכונות למגורי קבע. גם הפרסום שהם עשו וגם הייעוד החוזי תאמו את מראה העיניים של בנייה למגורים. עד כמה שנרחיב את הפרשנות שניתן ליתן לביטוי דירות נופש, הוא לעולם לא יגיע לרמה של דירות שנועדו למגורי קבע. אנו מוכנים להתקרב בפרשנות מרחיבה זו למקסימום האפשרי המתבקש על-ידי המערערים, ולהניח שדירת נופש איננה בהכרח דירה "המחליפה ידיים" במובן זה שהיא עומדת לרשות משתמשים רבים. יכול אולי שדירת נופש תהיה דירתו של אדם פרטי, הרוכש אותה לצורך גיחות של חופשה. דא עקא שאפילו פרשנות מרחיבה מאוד זו עדיין משאירה פער גדול מאוד בין מה שנבנה במקום לבין מה שמכונה דירות נופש, ולו משום שהקוטג'ים נועדו ונבנו ונושאים אופי של מגורי קבע, ולא דירות המיועדות לגיחות נופש. לעצם העניין, ובשל היות היעד המוגדר בדין יעד של מלונאות, ברור שפרשנות מרחיבה זו איננה תואמת את כוונת תכנית המתאר. משנקבע הייעוד למלונאות, צריכה הבנייה בו להתאפיין בתכונות המאפיינות מבנים שנועדים לאירוח הרבים, הכל כיאה למלונאות. אמור מעתה שכשניתן ההיתר לדירות נופש, הוא לא ניתן לדירת נופש מהסוג המשמש לאדם אחד, שהרי דירה כזו איננה בכלל מלונאות. בין כך בין אחרת, מה שברור הוא שקוטג' רב שטח ועתיר תכונות המייעדות אותו למגורי קבע, איננו דירת נופש, ותבוא המציאות המצביעה על רכישת הקוטג'ים למטרות מגורים ותכריע את הכף סופית. ניתן לתאר מצבים שונים שיהיו "בשטח האפור" שבין בית למגורים לדירת נופש. כפי שאמרנו, היזמים "הקלו" עלינו את המלאכה, ומה שהם בנו איננו כלול ואיננו מתקרב לדירת נופש. המסקנה הנקיה מספק היא שטענה זו של המערערים נדחית, ועמה נדחית אף הטענה שיש אי בהירות בפרשנות, וכי המערערים יכולים להיבנות מאי בהירות זו. את הטענה שהיה שיהוי בפעולת הרשויות המוסמכות אנו מקבלים, ואולם חוששים אנו שגם זה לא יהיה לעזר למערערים. מסיכומי הצדדים נמצאנו למדים ששני הצדדים מסכימים ש"לשיהוי מינהלי" אין תוצאה אוטומטית, אלא שהכל תלוי בנסיבות. בעניין זה שני הצדדים סומכים על התורה שהותוותה על-ידי בית המשפט העליון בפסק-דין אסולין נגד ראש עיריית קרית גת (בג"צ 170/87 פד"י מ"ב (1) 678). "התורה" היא שבבוא בית המשפט לקבוע מהי התוצאה של שיהוי מינהלי, עליו לשקול שלושה שיקולים: האחד - אינטרס העותר בביטול הפעולה, השני - אינטרס המשיב בקיומה, והשלישי - אינטרס הציבור בקיום שלטון החוק. בבואנו לעשות כך, נראה לנו שהנחת אינטרס העותרים על כף המאזניים האחת, והנחת האינטרס הציבורי על כף המאזניים השניה, תביא לתוצאה שהכף השניה תכריע את הראשונה באופן בולט ומלא. כבר אמרנו שמדובר בפינת חמד, ונוסיף לכך שפינת חמד זו איננה רחוקה מהמרכז העירוני של ירושלים, ואפילו לא ממרכזים עירוניים שבשפלה. "הפקעת" פינת חמד ועין חמד זו מהאפשרות שהציבור ייהנה ממנה היא בכייה לדורות. הפגיעה החלקית בעותרים לעומת זאת ממוקדת מאוד הן בזמן והן בהיקף. השיקול הוא מה גובר, חיי עולם או חיי שעה, ובמקרה זה חיי עולם עדיפים. הפגיעה במערערים איננה כצעקתה. הרכוש אותו קנו היה ונותר רכוש, והוא נשאר בבעלותם. הברירה תהיה בידם או להסב את הבנייה למסלול תכנוני מותר, או למכור את הנכס בשוק על מנת שאלו העוסקים בתחום זה יסבו את המצוי לכיוון הרצוי. אין בפנינו ראיות אם כרוך בכך הפסד, ואם כן מה שיעורו, ואולם נראה לנו שלא נסתכן בהפעלת כללי הידיעה השיפוטית אם נאמר שקשה להניח שהדבר ינחית מכת מוות כלכלית על המערערים. אפילו יהיה פער כספי כלשהו בין מה שהושקע על ידם לבין מה שיופק על ידם, אפילו אז לא אלמן ישראל, ועילת תביעה עומדת להם, הן נגד היזמים, הן נגד המשיאים להם עצות (כולם היו מיוצגים במהלך הרכישה על-ידי עורכי-דין). אם הושאו להם עצות שתיארו את המציאות, הרי שהמערערים נטלו סיכון על עצמם ואין להם להלין אלא על עצמם. אם לעומת זאת היו העצות לקויות - מן הסתם יוכלו להיפרע מנותני העצות. המערערים טוענים כי ב"שיקולי השיהוי" יש להביא בחשבון את היותם תמי לב, וכי קביעת בית-משפט קמא שהם לא היו תמי לב איננה מעוגנת בתשתית ראייתית, גם לא הוכחה "במידה הפלילית" הראויה. דעתנו לא היתה משתנה אפילו היו המערערים ברי לב ואפילו לא ניתן היה ליחס להם עצימת עיניים, זאת נוכח כפות המאזניים שבהן האינטרס הציבורי גובר בשיעור ניכר על האינטרס הפרטי. עם זאת, ובבחינת למעלה מהצריך, נוסיף שהמערערים כולם חתמו על הסכמים בהם הצהירו כי הם ערים ויודעים מה הן ההוראות התכנוניות שיש במקום. אין מדובר ברכישת בית במרכזו של כרך, אלא בפרויקט בתולי באזור בנייה חדש. בכגון דא, הזהירות והבדיקה מתבקשים כמעט מאליהם, וקשה להניח שמשקיעים, שלפי התיאור בסיכומים, השקיעו ממיטב כספם, לא בחנו לקראת מה צועדת קרית החמד, ומה עתיד להיעשות בה, האם בית חרושת, או רשת בניינים ומשרדים מגרדי שחקים, או שמא קריה שקטה הטבולה בירק. המערערים קובלים כי בית-משפט קמא התייחס להליך כלהליך אזרחי, ואילו הם זכאים למידת הקפדנות הנקוטה במשפט פלילי. נפיס את דעתם של המערערים ונאמר שהמטריה בה אנו עוסקים והתשתית הראייתית עליה מושתתת החלטת בית המשפט, נקיה מרבב של ספק, ואפילו מדובר בהליך פלילי - הם לא קופחו. המערערים העלו טענות פורמליות, שהמעט שניתן לאמר עליהן הוא שאפילו היו נכונות הן לא גרמו לעיוות דין או לפגיעה במערערים. בין כך בין אחרת, דין הערעור להידחות, וכך אנו מחליטים. שימוש בדירהאיסור שימוש