קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ארוחת צהריים לעובדים / קצובת אש"ל צהריים: השופטת נילי ארד 1.      לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט אילן סופר כדן יחיד; עב 647/99), אשר דחה את תביעת המערער לתשלום קצובת אש"ל צהריים.   רקע עובדתי והכרעת בית הדין האזורי 2.      המערער מועסק בשירות המשיבה (להלן: רשות הדואר) כנהג דואר נע בשני מסלולים קבועים "מסלול ערבה" ו"מסלול ים המלח". עד לחודש פברואר 1998 שילמה רשות הדואר למערער קצובת אש"ל צהריים עבור שני המסלולים (להלן גם: הקצובה). החל מחודש מרץ 1998 הפסיקה רשות הדואר את תשלום הקצובה, לאחר שהוברר לה, לטענתה, כי אין המערער זכאי לה וכי שולמה לו בטעות עד לאותו מועד. שכן, משך זמן הנהיגה היומי במסלולים אלה אינו מגיע לכדי שמונה שעות עבודה.   3.      תביעתו של המערער הינה לתשלום דמי האש"ל לתקופה שבין מרץ 1998 לינואר 2000, שאז חוּדָש תשלום קצובת אש"ל צהריים למערער בגין הנסיעה במסלול ים המלח. 4.      בית הדין האזורי, אשר דן בתביעת המערער בעקבות הפסקת תשלום הקצובה, קבע כי יום עבודה של נהג ברשות הדואר הוא בן 7.5 שעות וכדי לקבל את תוספת האש"ל על הנהג לעבוד למצער 8 שעות ביום. "תעודת הדרך", המתווה את מסלול הנסיעה אשר מבצע נהג ברשות הדואר בכל אחד מהמסלולים (להלן: תעודת הדרך), מעידה כי משך הנהיגה בשני המסלולים בהם נהג המערער אינו מגיע לכדי שמונה שעות ביום. בנוסף, בדיקת כרטיסי הנוכחות של המערער בתקופה שבין 1.6.1997 ועד 30.3.1999 העלתה כי "במרבית הימים החל התובע בסביבות השעה 08:00 וסיים בין השעות 13:00 עד 16:00, כלומר כמעט ולא עבד כלל ימים שארוכים מ - 8 שעות". לפיכך, הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי "על פי נתונים אלו התובע לא היה זכאי לקצבת אש"ל בגין ארוחת צהריים. בדין אם כן ועל פי התקשי"ר, הפסיקה הנתבעת את תשלום קצובת האש"ל ב - 3/98". בית הדין האזורי דחה מכל וכל את טענת המערער, לפיה מניעים פסולים עמדו בבסיס החלטת רשות הדואר להפסיק את תשלום הקצובה ששולמה לו עובר לחודש פברואר 1998, והוסיף וקבע כי "לתובע גם לא קמה זכות משפטית להנצחת טעות שטעתה הנתבעת, בכך ששולמו לו תשלומי אש"ל ללא שהיה זכאי להם".   5.      משנדחתה תביעתו, הגיש המערער את ערעור שלפנינו.   טענות הצדדים בערעור 6.      עיקר טענותיו של המערער היה באלה: על פי בדיקת הנדסת הייצור שנערכה ברשות הדואר, בהתאם להנחיית בית הדין האזורי, הנסיעה במסלול ים המלח אורכת כ - 8 שעות, לכן זכאי הוא לקצובת אש"ל בגינה; לאחר הפסקת תשלום הקצובה הסתיימו שעות נסיעתו ברוב הימים לאחר השעה 17:00, אך בית הדין האזורי התעלם מכך; קביעת הזכאות לקצובת אש"ל תוך התייחסות לתעודת הדרך בלבד, ובהתעלם משעות העבודה בפועל, הינה מוטעית; הוראות התקשי"ר הפכו לתניה בחוזה העבודה של המערער, לכן זכאי הוא לקצובת אש"ל, בגין העובדה ששהה מחוץ למקום עבודתו הרגיל במשך יותר מארבע שעות, בכללן בין השעות 12:30 ועד 14:00.   7.      עיקר טענותיה של רשות הדואר היה זה: הפסקת תשלום קצובת האש"ל בחודש מרץ 1998 נעשתה כיוון שהתברר כי המערער אינו זכאי לה וכי התשלום עד לאותו מועד מקורו בטעות; מסקנותיו של בית הדין האזורי מבוססת היטב בחומר הראיות; המערער לא עמד בתנאי התקשי"ר לצורך קבלת קצובת אש"ל; תשלום הקצובה מבוצע בהתאם לשעות העבודה שנקבעו לכל מסלול בתעודת הדרך ולא לפי שעת סיום העבודה בפועל.   דיון והכרעה 8.      נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי דין הערעור להידחות ופסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו. בעיקרו, מוסב הערעור כנגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי ובאלה לא נתערב. עיקר טעמינו לכך נפרט להלן.   9.      המקור המשפטי לתשלום קצובת אש"ל הוא פרק 26.2 לתקשי"ר הדן ב"קצובת אש"ל בארץ". לענייננו, רלבנטיות הוראות אלה:   סעיף 26.212: "תקופת שהייה מחוץ למקום עבודתו הרגיל של עובד נחשבת מזמן יציאתו לתפקיד עד שובו למקום עבודתו הרגיל בגמר תפקידו".   סעיף 26.222(ב): "קצובה לארוחת צהריים - אם לרגל תפקידו נאלץ העובד לשהות מחוץ למקום עבודתו הרגיל יותר מארבע שעות, ובכללן השעות שבין 12:30 ל - 14:00, ואם חזר מתפקידו למקום עבודתו הרגיל או למקום מגוריו חצי שעה או יותר לאחר סיום שעות העבודה הרגילות ביחידתו ובסוף עבודתו באותו יום".   10.  אין חולק על כך, שבמהלך ביצוע עבודתו בנהיגה בשני מסלולי הנסיעה, התמלאו במערער, במצטבר, שני התנאים הראשונים לתשלום הקצובה לארוחת צהריים: שהייה מחוץ למקום העבודה הרגיל במשך יותר מארבע שעות, לרבות בשעות שבין 12:30-14:00. המחלוקת סבה על השאלה העובדתית, האם מילא המערער גם אחר התנאי השלישי, הנדרש לתשלום הקצובה, והוא: חזרה מתפקידו למקום העבודה, חצי שעה או יותר, לאחר "סיום שעות העבודה הרגילות ביחידתו ובסוף עבודתו באותו יום".   11.  לפי שקבע בית הדין האזורי, "שעות העבודה הרגילות" - דהיינו - יום העבודה הרגיל של נהג ברשות הדואר, הוא בן 7.5 שעות עבודה. על כן, היה על המערער לעבוד לכל הפחות שמונה שעות ביום, כדי שיענה על התנאי השלישי, הנדרש, כאמור, לפי התקשי"ר, להקמת זכאותו לתשלום קצובת אש"ל.   12.  הבסיס להכרעה בשאלה האם עבד המערער שמונה שעות ביום, אם לאו, נלמד מתעודת הדרך, שהיא דף מסלול שנקבע לנהגים הנוהגים במסלול נסיעה קבוע, לאחר שנבדק ואוּשָר על ידי רשות הדואר. בתעודה זו כלולים נתונים האלה: שעת התחלת המסלול, מקום התחלת המסלול, הנקודות אותן צריך הנהג לפקוד, שעת ההגעה והעזיבה של כל נקודה ושעת סיום העבודה. עבודתו של המערער, כמוהו כנהגים מקצועיים אחרים מסוגו ברשות הדואר, נעשתה "... על פי מסלול שנקבע, אושר ולפי זה הם מקבלים את שכרם, יכול להיות שיום אחד הם יגיעו לפני כן ויום אחד יגיעו אחרי. אבל המסלול נקבע מראש" (מתצהירו של עודד עירון, מטעם הנתבעת). שכרו של המערער, כנהג מקצועי, התוספות השונות לשכר, לרבות האש"ל - משולמים לו בהתאם למסלולים שביצע בחודש בגינו שולם שכרו, ולפי שעות העבודה שנקבעו לכל מסלול ב"תעודת הדרך". כלומר, תשלום השכר למערער, נעשה לפי הנתונים שבתעודת הדרך של המסלולים הקבועים בהם נהג ולא לפי שעות העבודה בפועל.   13.  לפי שנקבע בפסק הדין שבערעור, מרבית תעודות הדרך של המערער, בתקופה הרלבנטית, מצביעות על כך שהמערער עבד פחות משמונה שעות ביום, ולפיכך לא היה זכאי לתשלום קצובת אש"ל.   14.  אף הטענה לפיה הזכאות לתשלום קצובת האש"ל צריכה להתבסס על שעות העבודה בפועל, ולא על פי תעודת הדרך, אינה יכולה לסייע למערער. זאת, לאור קביעת בית הדין האזורי, בסעיף 19 לפסק הדין: "כעולה מכרטיסי הנוכחות של התובע בתקופה מ - 1.6.97 ועד 30.3.99 (נ/1) עולה כי במרבית הימים החל התובע בסביבות השעה 08:00 וסיים בין השעות 13:00 עד 16:00, כלומר כמעט ולא עבד כלל ימים שארוכים מ - 8 שעות". אין אנו רואים להתערב בממצאיו ובמסקנותיו של בית הדין האזורי, אף לא בדחיית טענתו של המערער, לפיה, לאחר הפסקת תשלום קצובת האש"ל, בחודש מרץ 1998, עלו שעות עבודתו על שמונה שעות ביום. לפי שקבע בית הדין האזורי, לא השכיל המערער להסביר, או להוכיח, בנדון זה, את הטעם לשינוי שעות העבודה בדיווחים שהגיש, למרות שנמצא כי בפועל לא חל כל שינוי במסלולי נסיעתו.   15. טענתו של המערער לזכאותו לתשלום הקצובה, בהסתמך על בדיקה של תחום הנדסת הייצור, נדחית אף היא. זאת, לנוכח קביעתו של בית הדין האזורי, לפיה, על פי הממצאים שהתבררו מאותן בדיקות, אין ניתן לבסס "בוודאות" את זכאותו של המערער לתשלום הקצובה.   16.  משנמצא, כי המערער לא מילא 8 שעות עבודה ביום, לא הרים המערער את הנטל להוכיח כי חזר "למקום עבודתו הרגיל או למקום מגוריו" חצי שעה לפחות לאחר "סיום שעות העבודה הרגילות". אי לכך, בדין פָּסָק בית הדין האזורי, כי עובר להפסקת תשלום קצובת האש"ל בחודש מרץ 1998, לא היה המערער זכאי לתשלום הקצובה, לא על פי תעודת הדרך במסלולים בהם עבד, אף לא בהתחשב בשעות עבודתו בפועל.   17.  העולה מכל האמור לעיל, הוא כי תשלום קצובת אש"ל למערער עובר לחודש מרץ 1998 בטעות יסודה. משכך הוא, אין קמה למערער כל זכות משפטית להנצחתה של אותה טעות וממילא, אין בידו להלין על הפסקת תשלום הקצובה, משנתבררה הטעות. (ראו והשוו: *עע 39/99 אסרף - מדינת ישראל, פד"ע ל"ז 179, 186; *דב"ע נה/19-3 משה עזרא ואח' - מדינת ישראל (לא פורסם) ניתן ביום 19.12.1994; *דב"ע נג/106-3 הרי - "חסך" קופת חסכון לחינוך תיכון בע"מ, פד"ע כ"ו 232; *דב"ע נא/23-3 מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל - הס (לא פורסם), ניתן ביום 14.7.1991).   18.  סוף דבר: הערעור נדחה. המערער ישלם לרשות הדואר הוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח, בתוך שלושים יום מהיום.   ארוחות לעובדים