קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הכרה כנכה צה''ל: השופטת מיכל רובינשטיין: .1המערער שירת בשירות מילואים פעיל בשנת 1984ועם תום שירותו הגיש תביעה להכרה כנכה על-פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב) תשי"ט-. 1959 טענתו היתה כי נפגע בגבו (פריצת דיסק) עקב הרמת משאות כבדים במסגרת תפקידו באפסנאות, וכי הפגיעה ארעה לכן בזמן השרות ועקב השרות. תביעתו הוכרה והוא זכה לתגמולי נכות במשך כ- 10שנים החל משנת .1985 בעקבות הסתבכותו של המערער בעבירות של מרמה, בעטיין הוא הורשע בדינו, הגיע לקצין התגמולים מידע חדש, אשר לפיו הפגיעה בגב אינה קשורה לשרות הצבאי. ביום 3.5.95נשלח אל המערער מכתב על-ידי קצין התגמולים ובו הודעה על הפסקת ההכרה במערער כנכה, עקב המידע הנ"ל שהגיע לידיעת קצין התגמולים. במכתב האמור נכללה גם ההודעה כי המערער רשאי לערער על ההחלטה בפני ועדת הערעורים בתוך 30יום מיום קבלתה. המערער אכן הגיש ערעור לועדת הערעורים, אולם מאחר ונותר ללא תגמולים, עקב ביטול ההכרה בו כנכה צה"ל, פנה למוסד לביטוח לאומי והגיש תביעת נכות לפי חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ח-.1998 יחד עם זאת הודיע המערער למוסד על השתלשלות הארועים הנ"ל לרבות ענין הגשת הערעור לועדת הערעורים לפי חוק הנכים. לבית המשפט הוגשה בהקשר זה במסמך יא' הודעה של המוסד לביטוח לאומי בה נאמר כי המערער הצהיר בפני פקידת התביעות כי הגיש ערר למשרד הבטחון על החלטתם להפסיק את תשלום הקיצבה וכי במידה ויזכה בערעור ויקבל תשלום רטרואקטיבי של קצבת הנכות: "ברור לי שעלי להגיע למחלקתכם - ב.ל. הבטחת הכנסה ולהשיב הכספים ששילמתם". בינתיים חלפה חצי שנה וכאשר התקיים הבירור של הערעור בפני ועדת הערעורים הוחלט לדחות את הערעור על הסף מאחר וועדת הערעורים סברה שהמערער עשה שימוש בברירה שעמדה בפניו לאור הוראותיהם של סעיפים 36א' לחוק הנכים וסע' 323לחוק הביטוח הלאומי ובחר בתביעה מן המוסד לביטוח לאומי ובכך איבד את זכות התביעה לפי חוק הנכים. במילים אחרות; ועדת הערעורים לא דנה כלל בשאלה אם היה יסוד להחלטתו של קצין התגמולים לבטל את ההכרה במערער כנכה צה"ל. על כך הערעור שבפנינו. .2הנני סבורה כי ערעור זה בדין יסודו. המחוקק ביקש למנוע תשלומי כפל ועל כן יצר תחימה של המועדים אשר בתוכם רשאי נפגע להגיש תביעה לרשות זו או אחרת. (ראה: רע"א 3175/90מזרחי נ' קצין התגמולים פד"י מ"ו(ד) עמ' 94). בחירת הנפגע תוך התקופה של שישה חדשים כאמור בסע' 323הנ"ל מקבעת את מעמדו של הנתבע כתובע על-פי חוק הביטוח הלאומי או חוק הנכים, לפי הענין. סע' 36א' קובע כי אם בחר הנפגע בזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי, לא יחולו עליו הוראות חוק הנכים, חוץ מההוראות בדבר זכותו לקבל סמל נכים. .3במקרה שבפנינו בחר המערער בתביעה על-פי חוק הנכים לפני למעלה מ-10 שנים ובמשך תקופה זו הוכר כנכה ושולמה לו קיצבה כסידרה. כאשר הופסקה הקצבה על-פי חוק הנכים, כמתואר לעיל, פעל על-פי ההכונה שהיתה כלולה במכתבו של קצין התגמולים והגיש ערעור לועדת הערעורים. בכך ביטא מחדש את כוונתו לדבוק בתביעה על-פי חוק הנכים וזאת בכדי לנסות ולשכנע את ועדת הערעורים כי לא היה מקום לביטול ההכרה בו כנכה צה"ל. אך מובן כי כל עוד לא נשמע ערעורו ולא התקבל ערעורו לא קיבל קיצבה ולא הוענקה לו כל זכות אחרת של מי שהוכר כנכה. על כן חיפש פתרון ביניים היינו, הסדר זמני, אשר במהלכו יוכל לקבל תמיכה כספית כלשהי. אולם מעיקרו הדגיש מחדש את בחירתו בתביעה לפי חוק הנכים. וזאת אף הדגיש עת התיצב בפני הגורמים במוסד לביטוח לאומי המטפלים בתביעות ומסר להם, כמוזכר לעיל, כי הגיש ערעור על החלטת קצין התגמולים, וכי הוא מתחייב, כי אם יזכה בערעורו להשיב את כל אשר קיבל מהמל"ל. במילים אחרות; המערער הדגיש מחדש את הבחירה שלו בין החלופות, היינו את ההעדפה של המשך ההכרה בו כנכה לפי חוק הנכים. בנסיבות שנוצרו אין לומר כי היתה למערער "בחירה" אשר בה מדבר החוק. המערער מימש את זכות הבחירה לפני כ- 10שנים. אולם עתה משבוטלה זכאותו, כל שיכול היה לעשות הוא להגיש ערעור ולדבוק בתביעתו, בכפיפות להחלטה עיונית של ועדת הערעורים. כאשר פנה למל"ל לא הביע בכך "בחירה" אלא פעל כתוצאה מהעדר "בחירה", היינו בהעדר אפשרות חילופית לזכות בקיצבה כלשהי פנה למל"ל בלווית הצהרה מפורשת כי אין לראות בכך "בחירה" מועדפת על-ידיו וכי הוא דבק בבחירתו הראשונית מלפני 10שנים. .4לדעתי בנסיבות אלה נפל ליקוי כפול; ראשית ועדת הערעורים לא בדקה את ענינו לגופו, ואך מובן שאיננו נוקטים כל עמדה בשאלה אם היה יסוד לביטול ההכרה בנכות, אם לאו. זוהי שאלה שצריכה להתברר בפני ועדת הערעורים והיא תחליט אם לאשר את החלטת קצין התגמולים אם לאו. שנית, מן הנכון היה לתת את הדעת לכך שהתביעה לפי חוק הנכים וההכרה בו כנכה במשך למעלה מ- 10שנים היתה אינדיקציה לבחירתו במועד הנכון של המערער בחלופה המועדפת. פנייתו למוסד לביטוח לאומי נבעה מכך שלא ניתנה למערער בשלב האמור בחירה כלשהיא, לאור העובדה כי הפניה לפי חוק הנכים נחסמה לפניו, לפחות באופן זמני, ע"י הודעת קצין התגמולים. לכן אין זה מדוייק כי עם ביטול ההכרה במערער כנכה קמה לו מחדש, כביכול הבחירה בין החלופות. בשלב האמור היתה בידיו רק בחירה אחת והיא זו של חיפוש פתרון זמני עד למתן החלטה של ועדת הערעורים. המערער ביטא זאת בהתנהגותו (הגשת הערעור) ובדברים המפורשים שמסר למל"ל (ראה מסמך יא' ) . .5אשר על כן יש לדעתי לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לועדת הערעורים כדי שתדון בערעור לגופו. מ. רובינשטיין, שופטת השופט י. גרוס: אני מסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי הנכבדה, השופטת רובינשטיין. אכן, כטענת ב"כ המשיב, קבלת הקיצבה מהמוסד לביטוח לאומי מהווה בדרך כלל ראיה מכרעת למימוש בחירתו של הנכה ואם לא חזר בו במשך מחצית השנה הקבועה בסעיף 145(ה) לחוק הביטוח הלאומי, מושלמת בכך בחירתו. מטרת הוראת החוק האמורה הינה מניעת שנוי בחירתו של הנכה מעת לעת בהתאם לשיקולי כדאיות משתנים וניצול זכות הבחירה לרעה. כך מצינו ברע"א 3175/90מזרחי נ' קצין התגמולים פ"ד מו(4) 99כי ברגע שנעשתה הבחירה, אין הנכה יכול לשנותה בהתאם לתפיסתו את שיקולי הכדאיות המזדמנים המשתנים מעת לעת. בכל מערכת זכויות עשויים להיות יתרונות וחסרונות מבחינת הנכה, ועליו לשקלל אותם מלכתחילה ולהחליט במה לבחור. גישה אחרת תוביל, למעשה, לתוצאה אותה ביקש המחוקק למנוע, והיא תשלומי כפל לנכה. אף על פי כן אין לומר כי קבלת הקיצבה מהמל"ל במשך התקופה האמורה סוגרת כל צוהר וכל פתח בפני הנכה בכל הנוגע לדרך המותווית בחוק הנכים. ישנם מקרים בהם נעלה מעבר לכל ספק שלא היתה כל "בחירה" שהיא מצד הנכה חרף קבלת קצבאות המל"ל, עד שלא יתכן לקבוע כי הדבר יוצר מחסום שאין ביכולתו להתגבר עליו ולעבור דרכו בשום אופן. אין ספק שבנסיבות רגילות די בקבלת קיצבת המל"ל כדי השלמת תהליך הבחירה והנכה אינו יכול לדלג במקרה שכזה מחוק הביטוח הלאומי לחוק הנכים ולהיפך, דבר שיש בו ללא ספק ניצול לרעה של זכות הבחירה כאמור (ראה ע"א 3449/90קצין התגמולים נ' מוחמד פ"ד מז(2) 84). בנסיבות שכאלה אין גם די בנכונותו של הנכה להחזיר את הקיצבה שקיבל, שכן אחת ממטרות החוק היא אמנם מניעת תשלומי כפל, כפי שגורס ב"כ המערער, אך בכך אין לראות עדיין את חזות הכל, שכן נכונות להחזרת תשלומים בהתחשב בשיקולי כדאיות מזדמנים אינה יכולה לסייע בידו. ואולם במקרה דנן אין הדברים אמורים בדילוג מזדמן מחוק לחוק, אלא אמורים הדברים בנסיבות חריגות ויוצאות דופן במידה כה רבה, עד שהמסקנה הברורה היא כי המערער אכן הפגין לאורך כל הדרך את בחירתו בתגמולים עפ"י חוק הנכים וקבלת קיצבאות המל"ל לא היה בה בנסיבות מיוחדות אלה כדי לערער את בחירתו הברורה הזו. בראש ובראשונה יש לחזור ולהדגיש כי המערער בחר בזכות לפי חוק הנכים במשך תקופה של 10שנים בה קיבל את התגמולים עפ"י חוק זה. גם לאחר מכן משבוטלה זכאותו ע"י המשיב הודיע למל"ל כי תביעתו למוסד זה הינה זמנית בלבד ולא עוד אלא שאף התחייב בכתב להחזיר למל"ל את הכספים שיקבל עבור תקופה זמנית זו, דבר שבא לסכל כל אפשרות של תשלומי כפל. אם בכל הנסיבות הללו אין משום "בחירה" ברורה ומוחלטת של הזכאות עפ"י חוק הנכים, איני יודע בחירה מהי. אשר על כן אף דעתי כי יש לקבל את הערעור. י. גרוס, שופט אב"ד השופטת א. קובו : אני מסכימה ומצטרפת לחוות דעתם של חברי השופטים גרוס ורובינשטיין. א. קובו, שופטת אשר על כן התוצאה היא כאמור בפסק דינה של השופטת רובינשטיין. אין צו להוצאות.צבאנכי צה"לצה"ל