על אף ביטול ההרשעה הגיש המערער את הערעור הנוכחי בבקשו לבטל את הקביעה כי עבר את העבירה של תקיפה, על פיה הורשע לפני שההרשעה בוטלה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול עבירה פלילית: המערער הובא לדין באשמת העלבת עובד ציבור ותקיפת עובד ציבור. לאחר שנשמעו ראיות זיכה ביהמ"ש קמא את המערער מביצוע העבירה של העלבת עובד ציבור לאחר שהגיע למסקנה כי קיים לפחות ספק סביר באשר לידיעתו של המערער בדבר היותם של אותו עובד ציבור, שבשל העלבתו ותקיפתו הובא לדין, ושל העובד הנוסף שנלווה אליו - עובדי ציבור ובעקבות זאת זיכה אותו גם מהעבירה של תקיפת עובד ציבור אך הרשיע אותו בתקיפה רגילה. לאחר שבתסקיר שירות המבחן נכללה המלצה לביטול ההרשעה וב"כ המדינה הסכימה להמלצה זו ביטל ביהמ"ש את ההרשעה, לפי הוראות סעיף 192א' לחסד"פ, וחייב את המערער לבצע 80 שעות עבודה שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה. על אף ביטול ההרשעה הגיש המערער את הערעור הנוכחי בבקשו לבטל את הקביעה כי עבר את העבירה של תקיפה, על פיה הורשע לפני שההרשעה בוטלה. אין לבקשה זו חשיבות מעשית רבה לאחר שהרשעתו של המערער, כאמור, בוטלה, אך אין לומר שאינה לגיטימית וגם בעלת משמעות שכן יש הבדל בין חיוב בשירות לתועלת הציבור, אף ללא הרשעה, המבוסס על קביעה שהנאשם עבר עבירה לבין קביעה שהנאשם לא עבר את העבירה ושתוצאתה זיכוי מלא, דבר שכתוצאה ממנו יבוטל החיוב בביצוע שירות לתועלת הציבור ב"כ המערער הוסיף וטען בענין זה כי אין למערער בעיה לבצע את אותו שירות לתועלת הציבור לאחר שהוא ממילא תורם רבות מזמנו, מאונו ומהונו למטרות ציבוריות רבות ושונות אך חשוב לו שלא תהיה קביעה פוזיטיבית כי ביצע עבירה על אף שלא הורשע בביצועה. עם כל ההבנה לרגשותיו או רצונו של המערער ולטענותיו של בא כחו לא נראה לנו שיש מקום לבטל את הקביעה כי המערער עבר את העבירה של תקיפה. המערער הובא לדין בקשר לאירוע שאירע במהלך ביקורו במפעל פזכים באשקלון, אותו רכש זמן קצר לפני כן. הוא הגיע למקום בלוויית אשתו ובלוויית קבלן שנלווה אליו כדי לבדוק אפשרות בניית מגרשי חנייה למכוניות, לצורך עסק אחר של המערער, בשטח הפנוי של המפעל שהיה שטח גדול ונרחב. הוא סייר בשטח ביחד עם מנכ"ל חברת פזכים. תוך כדי הסיור פגשו במנהלת של אותו מפעל שעמדה ביחד עם שני אנשים נוספים, עובדי המשרד לאיכות הסביבה. אחד מהם ביקר במפעל קודם לכן באותו היום בקשר לתלונה של זרימת שפכים ושני העובדים חזרו לאחר מכן כדי לבדוק אם הדבר תוקן. כשעברו לידם המערער והנלווים אליו שאל המתלונן, אחד מעובדי המשרד לאיכות הסביבה, מי הם אנשים אלה וכשנאמר לו שהמערער הוא בעל המפעל פנה אליו וביקש את פרטיו. המערער סירב לתת לו את הפרטים, אמר לו שיש מנהלים במפעל ושיפנה אליהם, התפתחו חילופי דברים נרגזים ואותו עובד העיד כי המערער פנה אליו בכינויי גנאי בוטים והעליב אותו ותפס אותו בצווארו והתחיל לחנוק אותו. העובד האחר העיד כי המערער תפס את העובד בדשי חולצתו וטילטלו הנה והנה ואף הדגים את אופן התרחשות הדבר בפני ביהמ"ש. המערער ועדי ההגנה העידו כי לא היה כל מגע פיזי בין המערער לאותו עובד, הקבלן שנלווה אליהם אמר כי היה במרחק שלא איפשר לו לשמוע את מה שנאמר ושלא ראה מגע יד, אם כי אמר כי לא יכול לזכור מה ראה כל הזמן לגבי דבר שאירע לפני שנתיים, המנכ"ל אף הרחיק לכת ואמר שהמערער השיב לאותו עובד באדיבות, שהיו ביניהם חילופי דברים אדיבים ושלא שמע אותו מקלל או מעליב את אותו עובד, בשעה שעדי הגנה אחרים, כולל המערער, העידו כי היו חילופי דברים נרגזים בין המערער לבין אותו עובד. ביהמ"ש קמא קבע כי התרשם שהמתלונן העיד מתוך "עודף מוטיבציה להביא להרשעתו של הנאשם" ולכן לא יוכל בבטחון לאתר את האמת באשר להתרחשות האירועים מעדותו, אך הוסיף כי לא כך התרשם מעדותו של העובד האחר אשר הותיר עליו רושם מהימן לחלוטין והתרשם מאותות האמת שעלו מדבריו ומאופן מסירת הדברים. מן הצד האחר ציין כי קביעתו "באשר לעדותו של המתלונן וחריגתו מהאמת האובייקטיבית כדי לאשש את התזה אותה תיאר, הינה תקפה גם באשר לעדותם של עדי ההגנה שביקשו לחפות על הנאשם" ובהתאם לכך ועפ"י עדותו של העובד האחר בלבד, ממהימנותו התרשם כאמור, קבע שהמערער השמיע מילות גנאי כנגד המתלונן וכי אחז בחולצתו וטילטל אותו תוך שציין כי לא מצא כל בסיס להציג את אותו העד כבעל אינטרס או בעל נגיעה אישית. הערעור כנגד הקביעה שהמערער תקף את המתלונן מבוסס על כך שלא היה מקום, במסגרת מכלול הראיות כפי שהובאו, לקבוע אותה קביעה מעבר לכל ספק עפ"י עדותו היחידה של העובד שנלווה למתלונן, על כך שמכל מקום חייב היה ביהמ"ש קמא להזהיר את עצמו שהקביעה מבוססת על עדותו של עד יחיד ולא עשה כן ושבנסיבות הענין גם אם היה מקום לקביעה, היה מקום להימנע ממנה לאור הכלל של "זוטי דברים" שנחקק בסעיף 34יז' לחוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד 1984ושבו נאמר כי "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך". לגבי הטענה הראשונה של אי יכולת לקבוע מעבר לכל ספק את ביצוע המעשים המהווים את העבירה בה הורשע המערער מבוססת הקביעה, כפי שפורט, על אמון מלא בעדותו של העובד שנלווה למתלונן ועל חוסר אמון בעדותם של עדי ההגנה ודבר זה מסור כידוע להחלטתו של ביהמ"ש ששומע ורואה את העדים ובכגון דא אין בימ"ש לערעורים נוהג להתערב. העובדה שעדותו של המתלונן, שבא למקום ביחד עם אותו עד, לא היתה מהימנה על ביהמ"ש קמא ולא נתקבלה על ידו אין בה כדי להצביע על כך שלא היה מקום להאמין גם לעדותו של העובד שביהמ"ש האמין לו. נהפוך הוא עצם האבחנה שאיבחן ביהמ"ש בין עדותם של שני העדים מעידה על כך שבחן את הדברים באופן מדוקדק לא קבע קביעות של מהימנות באופן גורף ואיבחן בין שתי העדויות ובחר להאמין לאחת מהן. אין בכך כדי להחליש את קביעתו אלא לחזקה. ביהמ"ש קמא אומנם לא הזהיר את עצמו באופן מפורש שהקביעה מבוססת על עדותו של עד יחיד אך לפי ההלכה אין צורך באזהרה מפורשת אלא שדי בכך שהדבר היה ברור לשופט ושהיתה לו מודעות לכך שהקביעה מבוססת על עדות עד יחיד ודבר זה עולה באופן מפורש ומפורט מפסק דינו של ביהמ"ש קמא אשר פירט את כל העדויות שהיו בפניו וציין, בלשונו, כי "ער אני לכך שהן הנאשם והן כל עדי ההגנה שהועדו מכחישים כלל ועיקר כל מגע גופני בין הנאשם לבין המתלונן וער אני לכך שתאורו של העד ויטלי ברודצקי (הוא העד על עדותו הסתמך) את התקיפה הינו מינורי יחסית לתאורו של המתלונן את האירוע אך ברי לי, למעלה מכל ספק ספיקא, שמגע גופני אכן התרחש והתרחש בצורה בה תיאר עד זה". מדברים אלה עולה במפורש שביהמ"ש קמא היה מודע לכך שקביעתו מבוססת על עדותו היחידה של עד זה, תוך שהיה מודע לכך שהיא בניגוד לעדויותיהם של כל העדים האחרים, ולכן אין גם לפסול את ההסתמכות על עד זה בשל כך שביהמ"ש קמא לא היה מודע לכך שקביעתו מבוססת על עדותו של עד יחיד. גם הטענה כי לא היה מקום לקביעת ביהמ"ש קמא שנסיון ההגנה להציג את העד כבעל אינטרס או כעד בעל נגיעה אישית לא היה לו בסיס לאחר שהעד היה עובד המשרד לאיכות הסביבה ובא עם חברו, המתלונן, העובד באותו משרד היא מרחיקת לכת ולאחר שביהמ"ש קמא התרשם באופן כה חיובי מעדותו אין לומר שלא היה מקום לסמוך עליה רק בשל כך שהוא עובד באותו משרד שבו עבד המתלונן. גם בענין זה ניתן לציין כי אותו עד לא תמך באופן גורף בכל דברי חברו, דבר המעיד על כך שהעיד על הדברים כפי שראה ושמע ולא על סמך ולא עפ"י אינטרס ורצון לסייע לחברו. הוא הדין בקשר לטענה בדבר זוטי דברים. בתקופה זו של התגברות האלימות בחברה במדינת ישראל אין לומר כי האינטרס הציבורי, כלשון סעיף 34יז' לחוק העונשין הנ"ל, מצדיק להתייחס למעשים של אלימות, ולו גם קלה כזוטי דברים ולו גם אם המדובר באלימות פיזית שמקורה באלימות מילולית בין שני אנשים שנגררה והתפתחה לאלימות פיזית ע"י אחד מהם כלפי חברו, כפי שהדבר קרה במקרה הנוכחי. בכך שונה הדבר מהמקרה נשוא פסה"ד בענין עזראן נ' מ"י (ע.פ. 523/72, פד"י כ"ח (1) 128), שבו לא היה מדובר בהיגררות לאלימות פיזית אלא רק בהעלבה ושבו נאמר ע"י כבוד השופט ח. כהן, כתוארו כאז, לגבי הטחת המילה "מטומטם" כלפי מזכיר מועצה מקומית בקרית גת כי "אשרי יושבי קרית גת, שאין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותיה, והמשטרה פנוייה כולה לרכז מאמציה ולהראות נחת זרועה בזעף - אף על הפוגעים בכבודם וביוקרתם של פקידי המועצה המקומית" ונמתחה ביקורת חריפה ע"י כל השופטים באותו פסק דין על הגשת כתב אישום בענין אשר כזה. הוא הדין לגבי שניים מפסה"ד שהוגשו ע"י ב"כ המערער ושבהם נקבע לגבי תקיפה בנסיבות די דומות שהדבר נכלל בגדר זוטי דברים. בפסה"ד של ביהמ"ש העליון בענין משה שלמה נ' מ"י (ע.פ. 4874/95) שלא פורסם אך צוטט בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.פ. 2125/94 יובל בן ארי נ' מ"י, תקדין מחוזי, כרך 97(1) עמ' 2446אומנם זוכה המערער מביצוע עבירה של תקיפה בשל הכללותה בגדר זוטי דברים אך הדבר היה לאחר שהמערער זוכה מביצוע עבירה של אינוס אך הורשע בעבירה של תקיפה וביהמ"ש העליון קבע לענין זה כי עבירה זו היא פעוטה ביותר, ואין ספק כי לא היה מוגש כתב אישום בגינה אלמלא האישומים האחרים שמהם זוכה המערער. באותן נסיבות אכן היה מקום לומר כי העבירה של תקיפה היתה פעוטה וחסרת משמעות ביחס לעבירות החמורות האחרות, מה שאין כן במקרה הנוכחי שבו התקיפה היתה לב הבעיה ולא דבר טפל לעבירה הרבה יותר חמורה והוא הדין גם לגבי פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי בת"א בענין יובל בן ארי הנ"ל שבו נקבע כי הזזת שכנה שהתנגדה ללא כל סיבה לתיקון מערכת המים בקומה של בית משותף לבקשת כל השכנים האחרים נכללת בגדר זוטי דברים. באותו פסק דין הובעה דעה כי גם נסיבותיו האישיות של נאשם במשפט פלילי - אופיו, עברו, גילו, מצב בריאותו וכיו"ב יכולים לבוא בשיקולי ביהמ"ש בבואו להכריע בטענת זוטי דברים במסגרת המרכיב של האינטרס הציבורי והדבר שימש כאחד הנימוקים לקבלת הטענה של זוטי דברים. לדעתנו אין הדבר כן כי סעיף 34יז' מתייחס במפורש ל"מעשה", לטיבו של המעשה ולהיותו קל ערך בעוד אשר אם מדובר בנסיבות אישיות יכול הדבר לשמש נימוק לאי הרשעה או לביטול ההרשעה לפי סעיף 192א' לחסד"פ כפי שנעשה במקרה הנוכחי אך אין בנסיבות האישיות כדי להפוך מעשה עבירה לזוטי דברים כשאין הוא לכשעצמו מעשה מסוג זה. לאור כל אלה נראה לנו כי ביהמ"ש קמא נהג בדרך הנאותה והנכונה בבטלו את ההרשעה בשים לב לנסיבותיו האישיות של המערער, שהם בהחלט מרשימות, ובהביאו לכך שלא ידבק בו כתם של הרשעה פלילית אך אין מקום לקבלת הערעור בקשר לקביעה שהמערער ביצע מעשה המהווה עבירה של תקיפה ובקשר לכך שאותו מעשה לא היה בגדר זוטי דברים, ובמסגרת זו הננו דוחים את הערעור ומאשרים את פסק דינו של ביהמ"ש קמא. משפט פליליאלימותעובדי ציבורתקיפה