קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול רישיון נשק - אלימות במשפחה: עתירה כנגד המשיבים לביטול החלטת המשיב 2 מיום 5.04.12 והחלטת המשיבה 3 מיום 19.01.12 לפיהן נדחתה השגת העותר על ההחלטה לפוסלו מלקבל רישיון נשק. הרקע לעתירה 1. העותר אחראי על מערך האבטחה בחברת "הגיחון" ובמסגרת תפקידו עובד גם במזרח ירושלים. ביום 27.12.11 נפתח נגד העותר תיק "אלימות במשפחה" בתחנת המשטרה "מרחב מוריה" בחשדות שעניינם פגיעה בפרטיות כלפי גרושתו. העותר נעצר ושוחרר בתנאים מגבילים ובאותו מעמד גם נדרש להפקיד את נשקו האישי בתחנת המשטרה. ביום 28.12.11 נמסר כלי הנשק לידי נציג מוסמך מטעם עיריית ירושלים. ביום 2.01.12 פנה העותר לתחנת המשטרה בבקשה כי יושב לידיו כלי הנשק. בהמשך לזאת ולאחר פניות חוזרות מצד העותר מסרה המשטרה כי עניין החזרת הנשק הועבר לגורמים הרלוונטיים בשאלת התליית רישיון הנשק. 2. ביום 10.01.12 הגיש העותר לבית משפט השלום בירושלים ערר על החלטת המשטרה ליטול ממנו את נשקו. בית המשפט קבע בהחלטתו מיום 13.01.12 (ע"ק 19278-01-12 בפני כב' השופטת מ' פורר) כי גם לוּ אירעו האירועים המתוארים על ידי גרושתו של העותר כלפיה, אין מדובר באלימות ומשכך אין הצדקה לנטילת הנשק מהעותר. לאור זאת קבע בית המשפט כי יש לבטל את הפקדת הנשק אשר הורתה עליו המשטרה. חרף החלטת בית המשפט כלי הנשק לא הושב לידי העותר. לאור זאת הגיש העותר בקשה להבהרת החלטה ומתן צו שיפוטי המורה על החזרת הנשק. ברם, משיבה 5 טענה בתגובה כי ביום 19.01.12 הוחלט על ידי פקיד רישוי כלי ירי מחוז ירושלים כי העותר הינו פסול מלקבל הרשאה לשאת כלי ירייה. משכך, לטענתה קיימת החלטה מנהלית ובית המשפט המוסמך לדון בתוקפה הוא בית המשפט לעניינים מנהליים. בהתאם לזאת, ביום 2.02.12 קבע בית משפט השלום כי אין לו סמכות עניינית לדון בנושא וכי על העותר להגיש עתירה מנהלית. 3. ואכן, ביום 26.01.12 הגיש העותר השגה על ההחלטה המנהלית לפיה הוא פסול מלקבל הרשאה לשאת כלי ירייה, על אף שפרטיו הועברו כמי שמועסק בשירותי שמירה לפי סעיף 10ג(א) לחוק כלי הירייה, התש"ט-1949 (להלן:"החוק"). בהשגה העלה העותר את נסיבותיו אישיות והיעדר עבר פלילי. גם בהתחשב בתפקידו הרגיש והמיוחד, כל זמן שנשקו לא מוחזר לידיו נשקפת לו סכנה מוחשית בעת ביצוע תפקידו וכן נגרמת פגיעה קשה ובלתי מוצדקת בתעסוקתו. עוד נטען כי לא הייתה כל הצדקה לדרישה להפקדת הנשק מלכתחילה על יסוד תלונות סרק מצד גרושתו, וודאי שאין להתלות בשל כך את רישיונו. עריכת האיזון שבין הפגיעה בו אל מול הטענה משוללת היסוד, אף לשיטת בית משפט שלום, לסכנה הנשקפת ממנו, מובילה למסקנה כי יש להשיב לו את נשקו. ברם, ביום 5.04.12 נתקבלה החלטת פקיד הרישוי כי לאחר בחינת הנסיבות, ההחלטה לסירוב מתן הרישיון תוותר על כנה. זאת לאור התנגדות משטרת ישראל כי העותר יחזיק בהרשאה לשאת כלי נשק כאשר יש בידי המשטרה ראיות מנהליות התומכות בעמדה זו. ראיות אלה עניינן בתיק פלילי תלוי ועומד וחשיפת מלוא הראיות עשויה לפגוע בהמשך החקירה. לפיכך המתין המשיב לקבלת החלטה בתיק הפלילי. טענות העותר 4. לטענת העותר החלטות הרשות נעשו מבלי לשקול את השיקולים הרלוונטיים וביניהם היעדר עבר פלילי, נשיאת נשק במסגרת תפקיד במשך שנים ארוכות לרבות שנות מתח עם גרושתו, העובדה שהעותר לא נחקר כלל בחשד לעבירות אלימות וכן קביעתו של בית משפט השלום, לאחר שבחן את תיק החקירה, כי יש להחזיר לו את נשקו. הרשות גם לא שקלה את תוצאות אי השבת הנשק לידיו והמשך ביטול רישיונו, בין היתר סיכון ביטחונו האישי בשל הימצאותו בסכנה במסגרת תפקידו, פיטוריו בשל היעדר יכולת לשאת נשק וקושי במציאת עבודה חלופית. עוד צוין כי במסגרת תפקידו כאחראי על מערך האבטחה בחברת הגיחון הוא מחזיק במשרדו מספר כלי נשק של החברה בהם לא עשה כל שימוש כלפי גרושתו. המשיבים 2 ו-3 גם הפרו את חובת השימוע כשלא זימנו אותו לבירור בקשתו ולא דרשו כי ייבדק אצל רופא בטרם קיבלו את ההחלטה. 5. עוד נטען כי העיקרון המנחה להחלטת פקיד רישוי כלי ירייה בעניין רישיון לכלי ירייה הוא חשש סביר לשלום הציבור כתוצאה מנשיאת נשק. חשש כזה מתגבש כאשר לבעל הרישיון עבר פלילי בעבירות שיש בהן יסוד של אלימות המצביעות על נטייה להתנהגות אלימה. לטענת העותר, בעניינו אין חשש למסוכנות ואין המדובר בעבירות שיש בהן יסוד של אלימות כפי שאף נקבע על ידי בית משפט השלום. לא זו אף זו, פקיד הרישוי אימץ את המלצת המשטרה מבלי להפעיל שיקול דעת עצמאי בעניין. 6. העותר הוסיף כי הרשות פעלה בחוסר מידתיות ובחרה בחלופה המחמירה ביותר עימו מבלי להתחשב בשיקולים האמורים אשר יש בהם בכדי להביא להקלה בעניינו וזאת עוד בטרם הוכרע דבר בהליך הפלילי. לטענתו, הרשות הפלתה אותה ביחס למקרים חמורים בהרבה, הקשורים בעבירות אלימות בהם לא נשלל רישיונם של החשודים במעשים. מכלל האמור עולה כי הרשות פעלה תוך שרירות ואפליה פסולה, אכיפה בררנית וחוסר סבירות ומידתיות בניגוד לדין. טענות המשיבים 7. לטענת המשיבים, לפי החוק מתן או ביטול רישיון לכלי ירייה נתונה בידי פקיד הרישוי על פי המלצת קצין משטרה בכיר. כך, על פי החוק ישנם גופים הרשאים לתת לנציג מורשה מטעמם רישיון מיוחד לנשיאת כלי נשק לצורכי עבודה. פקיד הרישוי הוא הגוף המוסמך לתת את הרישיון המיוחד לגוף המנוי בחוק ומפקח המשטרה או נציגו הם בעלי הסמכות במתן הרשאה לעובדים. מהאמור עולה כי נשיאת כלי נשק איננה זכות קנויה הנתונה לאזרח והיא גם אינה קנויה לו רק מן הטעם שכבר ניתן לו רישיון בעבר. 8. החלטת המשטרה במתן הרשאה מבוססת על החשש לפגיעה בשלום הציבור כשיקול מרכזי. החלטת הרשות נעשית על סמך מבחן הראיה המנהלית, היינו ראיה שאדם סביר היה רואה בה כבעלת ערך הוכחתי. בהתאם לכך הערכת הסיכון לשלום הציבור נשקלת על ידי המשטרה על יסוד עברו של מבקש הרישיון ובעיקר על יסוד מעשים, חשדות פליליים ומידע מודיעיני שיש בהם פוטנציאל לסיכון שלום הציבור. האמור נכון אף אם מדובר בתיק שנסגר מחוסר ראיות או בהיעדר פסק דין מרשיע. לפיכך, שעה שלעותר נפתח לאחרונה תיק פלילי על עבירות אלימות, הרי שהתעלמות מכך תהיה בניגוד למצופה מהרשות. התנהלות הרשות גם תואמת את המדיניות הנקוטה של משנה זהירות והפחתת מספר רישיונות הנשק, הגברת האכיפה של קיום תנאי הרישיון ומדיניות התליית רישיונות במקרה של חשש לשימוש בלתי חוקי בנשק. יוצא כי הרשות קיבלה החלטה סבירה תוך הפעלת שיקול דעת ושקילת השיקולים הרלוונטיים ואין זה מתפקידו של בית המשפט להתערב בהחלטה ולהחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו. 9. עוד נטען כי העותר הוא רק מורשה לאחוז בכלי הנשק בעוד בעליו החוקיים היא עיריית ירושלים שהיא הגוף המצוין ברישיון המיוחד. היות ובהחלטה בעתירה יש בכדי להשליך אף על העירייה, נדרש לצרפה כמשיבה בעתירה כמו גם את חברת הגיחון מעסיקתו של העותר. המשיבים הדגישו כי הנשק לא הופקד או נתפס אלא הוחזר לבעליו, עיריית ירושלים. הם הוסיפו כי דחיית ההשגה נעשתה רק לאחר בחינה חוזרת על ידי הגורם המוסמך. באשר לטענות בדבר חוסר מידתיות טענו המשיבים כי תוצאות ההחלטה גם אם קשות הן, הרי שפגיעתן פחותה מתוצאה אפשרית במקרה של עבירות אלימות במשפחה. גם טענת העותר כי מקור פרנסתו עשוי להיפגע אינה נתמכת בעמדת המעסיק. דיון והכרעה 10. סעיפים 4 ו-5 לחוק קובעים כי נשיאה והחזקה של כלי ירייה מותנית בקבלת רישיון. סעיף 12 לחוק מורה כי המוסמך ליתן רישיונות לפי החוק, רשאי, לפי שיקול דעתו, ליתן את הרישיון או לסרב לתיתו, לתת רישיון בתנאים ובהגבלות או להטיל הגבלות על רישיון שכבר ניתן, ולבטל רישיון בתוך תקופת תוקפו. כן קובע סעיף 11 לחוק, כי הרשות המוסמכת לעניין מתן או ביטול הרישיונות לפי סעיף 12, הינה, בין היתר, "פקיד רישוי, על פי המלצת קצין משטרה בכיר". החוק אינו מפרט מהם השיקולים שעל הרשות המוסמכת לשקול בבואה להחליט על מתן רישיון נשק או ביטולו, וגיבוש הקריטריונים נעשה על ידי פקיד הרישוי על בסיס האיזון שבין האינטרס להבטיח את שלומו של מבקש הרישיון העלול להימצא בסיכון עקב עיסוקו או מקום מגוריו, לבין האינטרס לצמצם ככל האפשר את מספר כלי הירייה שבידי אזרחים במטרה לשמור על שלום הציבור ובטחונו. מדיניות זו התקבלה בפסיקה כמדיניות מוצדקת וסבירה, אולם יש לבחון את החלתה של המדיניות בכל מקרה לגופו (בג"צ 190/80 בוחבוט נ' שר הפנים, פ"ד לה(2) 415; בג"ץ 1958/90 בן שטח נ' שר הפנים, פ"ד מה(1) 322, 325). 11. במקרה זה, עיקר תשובתם של המשיבים מתמקדת בהצדקת השיקולים שנשקלו לצורך קבלת ההחלטות נשוא העתירה ובמיוחד קיומם של חשדות על אלימות במשפחה. היינו, לטענת המשיבים לאור חקירתו של העותר בתיק שעניינו אלימות במשפחה, היה מקום להתלות את רישיונו להחזיק כלי נשק. אין מחלוקת כי בהיות המשטרה רשות מנהלית, הערכת הסיכון על ידה נעשית על פי כלל הראיה המנהלית, והיא רשאית להסתמך לשם כך על כל ראיה מנהלית, ובין היתר, על הרשעות קודמות, על הליכים פליליים שטרם נסתיימו, על חומר חקירה המצוי בתיקי חקירה פתוחים או סגורים אודות מבקש הרישיון וכיוצא באלה שיקולים (בג"צ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה, פ"ד לו(1) 317, 330; עת"מ (י-ם) 765/04 דנציגר נ' ועדת הערר, , 14.04.05; עת"מ (נצ') 25896-09-10 יעקב מועלם נ' פקיד רישוי לכלי יריה, , 06.03.11). עם זאת, החלטה המתבססת על מידע שלא הבשיל לכדי הרשעה, העולה מתיק תלוי ועומד, צריכה להיעשות בהקפדה יתירה ובזהירות כפולה ומכופלת מקום בו מדובר בהחלטה המבטלת תוקף רישיון שכבר הונפק (עת"מ 765/04 בעניין דנציגר). 12. אמנם, רשאית המשטרה, לצורך מתן המלצה על ביטול רישיון לשאת נשק, להסתמך אף על ראיות מינהליות, ובכללן חשדות פליליים או תיקי חקירה שנסגרו. אך זאת, בכפוף לכך שנעשתה דרישה וחקירה והחומר שבפניה מספיק כדי לשכנע את פקיד הרישוי בקיומו של חשש ממשי שאינו מותיר מקום לספקות סבירים בכך שהחזקת הנשק על ידי המבקש תסכן את שלום הציבור וביטחונו (בג"ץ 799/80 בעניין שללם). 13. כאמור, העותר הגיש ערר על הוראת המשטרה להפקיד את נשקו. בית משפט השלום ציין בהחלטתו כי העורר נחקר בגין אשמת פגיעה בפרטיות - "בילוש הטרדה אחרת" לפי סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981. עוד צוין בהחלטה כי אף לטענת המשיבה אין המדובר בעבירת אלימות. כך, לאחר עיון בכל תיק החקירה סבר בית משפט השלום כי אין מדובר באלימות ולכן לא הייתה הצדקה להורות לעותר להפקיד את נשקו והורה על החזרת הנשק לידיו. כאמור, בניגוד להחלטה שיפוטית, הנשק לא הוחזר לידי העותר, ותחת זאת העבירה המשטרה מידע לפקיד הרישוי לפיו נתקבלה ההחלטה מיום 19.01.12 לפסילת הרשאתו של העותר להחזיק כלי נשק. 14. מהחומר שהובא בפני בית משפט זה עולה כי פקיד הרישוי קיבל את החלטתו מיום 19.01.12 וקצין הרישוי קיבל את החלטתו מיום 5.04.12 על סמך המלצת תחנת המשטרה, הא ותו לא. בהחלטות פקיד הרישוי וקצין הרישוי אין כל התייחסות להחלטת בית משפט השלום שניתנה בעניין זה ממש ולאחר שנכנס לפרטי התיק הגיע למסקנה הסותרת את המלצת המשטרה. ההחלטה מיום 19.01.12 ניתנה על גבי טופס סטנדרטי עם נימוקים "קבועים" וההחלטה מיום 5.04.12 ניתנה מבלי שהוזכרה בה כלל החלטת בית משפט השלום. משכך, לא ניתן לומר כי נעשתה דרישה וחקירה וכי נמצאו ראיות משכנעות לכך שהחזקת הנשק על ידי העותר תסכן את שלום הציבור וביטחונו. אדרבא, המלצת המשטרה לבדה לא יכולה להוות בסיס להתליית הרישיון, וודאי מקום בו כבר ניתנה החלטה שיפוטית מוסמכת בדבר החזרת הנשק לידי העותר. 15. בשולי הדברים יאמר כי סבירותה של החלטה מנהלית גם נבחנת על רקע סבירותו של ההליך שקדם לקבלתה, כדברי פרופ' ד' ברק-ארז בספרה: "תקינות ההליך היא תנאי לתוקפה של ההחלטה המנהלית. כאשר ההליך שקדם לקבלת ההחלטה המנהלית הוא בלתי תקין, עשויה ההחלטה להיפסל מטעם זה בלבד, גם אם הרשות הייתה מוסמכת לקבל את ההחלטה ואף הפעילה שיקול דעת ראוי" (משפט מינהלי, כרך א (תש"ע-2010) 261). דברים אלא יפים להתנהלות המשטרה בניגוד להחלטה שיפוטית שנתקבלה בבית משפט השלום ובהעברת המידע לפקיד הרישוי באופן שהביא לעקיפת ההחלטה וכפה את העברת ההכרעה לתקיפה עקיפה במסלול המנהלי. בנסיבות אלו, אני מורה כי הדיון יוחזר לקצין הרישוי אשר ידון מחדש בעניין ויתן החלטה לגופו של עניין תוך 30 יום מהיום. ההחלטה תינתן תוך התייחסות לכל השיקולים הרלוונטיים, ובין היתר להחלטת בית משפט השלום ולנימוקים שעמדו בבסיסה. היה ויעלה הצורך בהגשת עתירה נוספת מטעמו של העותר בנדון, יש להביאה לדיון בפני. לאור כל האמור ומשנמצא כי העתירה הייתה מוצדקת המשיבים יישאו בהוצאות העותר בסך של 15,000 ₪. נשקאלימותאלימות במשפחהרישיון נשק