קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לביטול פסק בוררות:   מהות העתירה   זו בקשה לביטול פסק בוררות. הטעמים שנמנו לכך הם: שהסכם הבוררות נחתם תוך אילוץ המבקש, הטעיתו לגבי מהות הבוררות, ותוך מודעות הבורר כי יש בורר אחר, חוקי שמונה לתפקיד; טיעון נוסף היה כי הבורר נתמנה שלא כדין; הבוררים פעלו ללא סמכות, לא הכריעו בכל הענינים שנמסרו להכרעתם, ולמבקשים לא ניתנה הזדמנות נאותה לטעון את טענותיהם. כן נטען כי קיימת עילה שעל פיה היה בית המשפט מבטל פס"ד סופי שאין עליו עוד ערעור, וכי למבקשים נגרם עיוות דין אלה גם הפלוגתאות שבין הצדדים. על חלק מטיעונים לאה לא חזר ב"כ המבקשים בסיכומיו, ויש לכן לראותם כנזנחים. (ע"כ להלן).   עובדות רלבנטיות   המבקשת הינה חברה פרטית, שבזמנים הרלבנטיים עסקה במתן שירותי סוכנות לביטוח. המבקש מס. 2 , - הינו מבעלי מניותיה וממנהליה של המבקשת מס. 1. המשיב הינו סוכן ביטוח במקצועו. ביום 21.9.99 נחתמו בין המבקשת למשיב שני הסכמים. הראשון - העיקרי - עסק במכירת תיק הביטוח בענף הביטוח האלמנטרי. השני - עסק במתן שירותי ליווי תיק ביטוח, שהמשיב התחייב ליתן למבקשת. ההסכם הראשון כלל בתוכו סעיף בוררות. לפיו (סעיף 13 שם) רשאי כל צד לפנות ליו"ר לשכת עוה"ד כדי שזה ימנה בורר, וזאת אם הצדדים לא הגיעו לידי הסכמה בענין מינוי בורר מוסכם. בין הצדדים התגלעו חילוקי דיעות בשני נושאים עיקריים: סירוב המשיב לעבור למשרדה המיועד של המבקשת בחולון, שלעמדתה משמעו היה הפרת הסכם הליווי; ומחלוקת בגין תשלום שמגיע למשיב בגין העברת הבעלות בתיק הביטוח האלמנטרי למבקשת. מאחר והצדדים לא הגיעו להסכמה, אזי ביום 5.12.01 פנה עו"ד ג'ון גבע ליו"ר לשכת עוה"ד ד"ר שלמה כהן, כדי שזה ימנה בורר. (נספח ד' לבקשה). ביום 27.12.01 כתב עו"ד גבע בו מכתב בו הוא מודיע לב"כ הצדדים כי מונה ע"י ראש לשכת עוה"ד בורר בסכסוך, ואף ביקש מהצדדים לעמוד עמו בקשר לצורך תיאום סדר הדין בבוררות. ( נספח ה' לבקשה). לטענת המבקשים הם ניסו לתאם עם המשיב את סדרי הדין בבוררות, ברם הדבר לא צלח בידם. בינתיים, הצדדים קיבלו זימון לדיון לבית הדין הארצי מתאריך 23.1.02 אליו צורפה :"תלונת המשיב" מיום 15.1.02. (נספחים ו' ו - ז' לבקשה). המבקשים פנו לאב בית הדין הארצי של לשכת סוכני הביטוח, בתאריך 3.2.02 (נספח ח' לבקשה) הודיעו לו שכבר מונה בורר בין הצדדים, עוד לפני הזימון. יחד עם זאת הביעו המבקשים, באותו מכתב, את הסכמתם ליישב את המחלוקת שנוצרה באמצעות בית הדין, אבל לא בסטטוס של בורר, אלא כמגשר, או באמצעות מינוי מגשר ע"י בית הדין. לטענתם במכתב זה יש לראות כפירה בסמכות בית הדין לדון בסכסוך בינם לבין המשיב עוד בטרם נפתח ההליך. בתשובה התקבל מכתב של בית הדין, שזימן את הצדדים לתאריך 25.2.01, לאחר שדחה ישיבה   שהיתה מזומנת ל - 18.2.02 שזו לשונו:   "...הנכם מוזמנים לדיון שיתקיים ביום ב' 25.2.02 בשעה 10.00 בלשכה בתל-אביב. במידה ולא תופיעו, ידון ביה"ד שלא בפניכם ויסיק מסקנותיו. נא לאשר השתתפותך למזכירת הלשכה"...   בתאריך 25.2.02 התקיימה ישיבה בבית הדין של סוכני הביטוח. (מסמך י) מהפרוטוקול עולה כי:   "לדעת צרפתי הדיון לא היה אמור להיערך בפני ביה"ד מאחר ולטענתו נעשה הסכם בין הצדדים, והמחלוקת היא על מספר נקודות בהסכם.עפ"י ההסכם פנו לבורר ללשכת עורכי הדין, אולם דיין בחר להגיע במקום זה לביה"ד."   בהמשך אותו פרוטוקול כותב בית הדין כי:   "הובהר לצדדים כי אחד מתפקידיו של ביה"ד הוא לפשר, וביה"ד יעשה את כל המאמצים על מנת להגיע לחקר האמת ולהסכמתם של הצדדים. בנוסף יש אפשרות למנות מגרשים ולהפנות לתהליך גישור. דיין ביקש להתייעץ עם עורך דינו, לאחר ההתייעצות, הצדדים הביעו הסכמה לבוררות וחתמו על טופס הסכם בוררות".   ואכן צורף נספח י"א לעתירה שכותרתו הסכם בוררות וזו לשונו:   "אנו החתומים מטה איציק צרפתי ודוד דיין, מוסרים בזה להכרעתו של בית הדין הארצי של לשכת סוכני ביטוח בישראל, שישב בהרכב של שלשה אשר יורכב על ידי בית הדין, את הסכסוך בינינו כפי שיתואר בכתבי הטענות שנגיש בהתאם להחלטת בית הדין. בית הדין יפעל בהתאם לחוק הבוררות תשכ"ט - 1968 ויהיה מוסמך לפסוק גם על דרך הפשרה, בהכרעת הרוב וגם בלי ליתן נימוקים לפסק-דינו".   מהפרוטוקול עולה כי המבקשים לא היו מיוצגים ע"י עו"ד.   בתאריך 22.4.02 קיים בית הדין ישיבה נוספת. גם בישיבה זו כמו בישיבה הקודמת, לא היו המבקשים מיוצגים ע"י עו"ד ואילו המשיב הופיע בלווית ב"כ עוה"ד אילן ערן. ע"כ נכתב בפרוטוקול הדיון כי:   "צרפתי טען כי בחר להגיע לפגישה לאחר התייעצות עם עו"ד ובחר להגיע ללא ייצוג עו"ד זאת על מנת לסיים את הפרשה בצורה הטובה ביותר והמהירה ביותר ובעד לפשט את הדברים. צרפתי הביע נכונות להגיע לפשרה ולסגור את הברור בין חברים."   ממסמך י"ב לעיל עולה גם כי:   "צרפתי אמר כי הוא בעד לגמור את הבוררות כמה שיותר מהר ויודע שישלם הרבה כסף על תמורה שלא קיבל".   במהלך הדיון הציגו הצדדים מסמכים שונים. נערכה גם הפסקה כדי לשקול את נושא הפשרה. לאחר ההפסקה הודיעו הצדדים לבית הדין, כי לא הצליחו להתפשר. צרפתי ביקש מביה"ד לאפשר לצדדים להעביר :"סיכום לפני מתן פסק הדין". הוא ביקש שלושה ימים. בית הדין הגיב כי: "לצדדים ניתנה האפשרות להגיש את הראיות", וכי :"ניתן לצדדים זמן רב להתארגן לקראת הדיונים". כן הבהירו חברי בית הדין כי הם הבינו את החוזים והמסמכים שהוצגו בפניהם. באותו מעמד ניתן פס"ד, שקיבל את עמדתו של המשיב לענין פרשנות סעיף 4 להסכם בדבר העמלה, וקבע כי על מר צרפתי לשלם למר דיין סכום של 205,200 ₪ בתוספת מע"מ כחוק כנגד חשבונית מס, ב 12 תשלומים חודשיים צמודי מדד החל מיום 15.5.02. (שם).   האם הסכים צרפתי להליך בוררות בפני בית הדין?   התשובה עולה בבירור מהמסמכים. אצל מר צרפתי היה תהליך. תחילתו של התהליך זה אכן פעולה לפי ההסכם המקורי שבין הצדדים, דהיינו שראש לשכת עו"ד ימנה בורר מטעמו לצורך הכרעה במחלוקת שנבעה בינו לבין דיין. כשהחל בית הדין לטפל בסוגיה, במובן של זימון הצדדים לפניו, הייתה עמדתו של צרפתי, שיש לדבוק בהסכם המקורי, אבל הוא לא ישלול אפשרות שבית הדין יפעל כמפשר או כמגשר בין הצדדים. מעצם ניסוחו של מכתב זה עולה כי מר צרפתי היה והנו מודע היטב להבדלים שבין: מפשר, מגשר ובורר, למרות שניסה להמעיט הבנתו זו במהלך שמיעת הראיות. השלב האחרון היה, כשהגיע מר צרפתי לבית הדין. מהפרוטוקול עולה כי לקראת הישיבה השניה הוא התייעץ לפני כן בעו"ד ולכן עצם אי הופעתו של זה בהליכים, הנה חסרת משמעות. אין גם לייחס חשיבות לכך שהסכם הבוררות נכתב ונחתם בישיבה הראשונה של בית הדין. זאת משני טעמים:   הראשון - כבר ציינתי לעיל כי התרשמתי שמר צרפתי מבין בדיוק את ההבדלים בין בורר, מפשר ומגשר; השני - בין הישיבה הראשונה לישיבה השניה, התייעץ מר צרפתי עם עו"ד וסביר להניח שהוא הציג בפניו או סיפר לו על שטר הבוררין שנחתם ע"י שני הצדדים ועל עמדת בית הדין. העובדה שלא רצה לבטל את שטר הבוררין עובר לישיבה השניה, - אומרת דרשני. מכאן שבאותו מעמד של החתימה על שטר הבוררין, שינו הצדדים את הסכמתם המקורית למינוי בורר ע"י ראש לשכת עוה"ד ונתנו הסכמתם להסדר שונהה לפיה הם נותנים את מלוא הסמכויות , לרבות סמכויות בורר לבית הדין לסיים את המחלוקת שביניהם. הדבר גם עולה מאמרותיו של צרפתי כפי שבאו לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון לעיל. מכאן שהמבקשים היו ערים לכך שמר צרפתי, בשמם,הסכים למוסד חדש; מר צרפתי היה ער לכך שלבוררים מלוא הסמכויות להכריע בסכסוך; וגם היה ער לכך שבדינו אמורים לשבת שלושה בוררים בלבד, לפי הנקוב במפורש בשטר הבוררין. בפועל מה שקרה הוא שבישיבה הראשונה של בית הדין ישבו 7 בוררים, ואילו בישיבה השניה שלאחריה ניתן פסה"ד ישבו, רק 5 מביניהם. עובדה זו לא שוללת את תוקף הבוררות, לאור הקביעה הראשונית, שמספיק ששלושה חברים יהוו הרכב. וחמשה לכל הדעות הם למעלה משלושה, מה גם שכל אותם חמישה היו נוכחים בישיבה הראשונה. מכאן שברי וברי כי מר צרפתי הסכים לקיום בוררות בפני בית הדין.   עיוות דין; היוועדות עם אחד מחברי המותב; עילה שלפיה בימ"ש היה מבטל פס"ד   במסגרת הטיעון בדבר עיוות דין נטען כי למבקשים נודע כי המשיב נועד עם מר מסחרי, שהיה אחד מחברי מותב בית הדין בנוגע לאותו סכסוך עם המבקשת, והנ"ל חיווה את דעתו בנשוא הבוררות בפני המשיב כחצי שנה לפני הדיון שנערך בבית הדין. עובדה זו, לעמדת המבקש לא מנעה מהמשיב או ממר מסחרי לגלות על עובדת קיום המפגש וההתייעצות המוקדמת לשאר חברי המותר עובר לחתימת פסק הבוררות. המשיב הסביר לעניין זה, כי כחצי שנה לפני קיום הבוררות, נפגש באקראי עם מר מסחרי,שהינו דמות ידועה בקרב סוכני הביטוח,ו סיפר לו על חילוקי הדעות שבינו לבין המבקש, ברם לא התייעץ עמו; מר מסחרי עשה שימוש בדוגמא של נשוא הסכסוך בכנס בו הרצה, ואשר בו נכח גם המבקש, אם כי בעילום שם. המשיב ידע על כך מפיו של המבקש, שסיפר לו זאת עוד לפני הבוררות. מכאן גורס המשיב, מדוע לא מחה המבקש על כך שמר מסחרי משמש כבורר ולא ביקש ממנו שיפסול את עצמו? המבקש לא הצביע על כל עילת פסלות. הטענה כי המדובר בפגיעה חמורה בעקרונות הצדק הטבעי, וחשש כבד ביותר למשוא פנים או לכל הפחות לדעה קדומה של מסחרי בקשר לנשוא הבוררות, - הנה בגדר השערה בלבד; לא הוכחו יחסי חברות בין המשיב לבין מר מסחרי, לא הוכח אינטרס איזשהו של מר מסחרי בהליך; גרסת המשיב כי המדובר היה בשיחת אקראי ולא בייעוץ, - לא נסתרה. יתר על כן,מר מסחרי היה אחד מהרכב "מרובה" של חמישה במקום שלושה. שנתן פה אחד, במעמד הצדדים את פסק הבוררות. אשר על כן , מכל האמור לעיל, אין לראות בהיוועדות שבין השניים מעשה פסול. עוד טען ב"כ המבקשים כי הפרוטוקולים נכתבו יומיים לאחר הדיונים, הומצאו לאחר פסה"ד ולכן נמנע מהם מלשקף נאמנה את מה שהתרחש בבית הדין, וגם לא אפשרו לבית הדין להסתמך עליהם לצורך פסה"ד. גם טענה זו יש לדחות. חוק הבוררות אינו מחייב בורר לכתוב פרוטוקול של הבוררות. מה גם שבתום הישיבה השניה המשמעותית שם נשמעו ראיות והוצגו מסמכים, נתן בית הדין את פסק הבוררות. אילו סברו המבקשים כי הפרוטוקולים אינם מדויקים, היה עליהם להגיש בקשה מתאימה לתיקון לבית הדין, - דבר שלא עשו. לא קיימת גם כל עילה שלפיה בית משפט היה מבטל פס"ד סופי שאין עליו ערעור. לא נגרם עיוות דין למבקשים, שהיו יכולים להיות מיוצגים לאורך כל הדרך ע"י עו"ד ובחלקה, ויתרו על כך; נשמעו מלוא טענותיהם ונלקחו בחשבון ראיותיהם; היה זמן בידי המבקשים להכין את מלוא ראיותיהם וטיעוניהם בין הישיבה הראשונה לישיבה השניה, לרבות הזמנת עדים, ואיסוף מסמכים נוספים אם חפצו בכך; העובדה שבית הדין לא רצה לתן דחייה נוספת, או שמע סיכומים בעל-פה, אינו יוצר עיוות דין, אלא לכל היותר בית הדין לא הסכים "למשוך זמן", - ובצדק. אשר על כן אני דוחה את מלוא הטיעונים בראש פרק זה. על שאר הטענות שצוינו בפתיח לפסה"ד, - לא חזר ב"כ המבקשים בסיכומיו, ואשר יש לראותו כאילו זנחם.   הכרעת הבוררים בענינים שנמסרו להכרעתם   טען המבקש כי הבוררים לא הכריעו באחד הענינים שהיו שנויים במחלוקת והוא סירוב המשיב לעבור לחולון. אכן זו היתה המחלוקת המורחבת שבין הצדדים, אבל משנשאל המבקש ע"י בית הדין בישיבת 25.2.02 בדבר אפשרות פשרה השיב:   "המחלוקת הם סעיפים 4.1 ו - 4.2 בהסכם והאם יש מקום לקיזוז".   מכאן שאין לו מקום לבוא בטרוניה לבית הדין בשניים: הראשון - שבית הדין אכן התייחס לכך ברצינות ונתן את פסקו בהקשר לסוגיה זו בלבד. השני - שבית הדין, לאור זאת כנראה ,לא ביקש שהצדדים יגישו כתבי טענות. זו מחלוקת מצומצמת וממוקדת, שאין צורך בגינה להגיש כתבי טענות בהליך מעין זו. (נספח ב' לתצהיר המבקש). בית הדין קיבל את פרשנות המשיב לסעיף מס. 4. לפי שעולה מסעיף 8 ו - 10 לתצהיר המשיב אילו היו הבוררים פוסקים את מלוא הסכום שהוא סבר שמגיע לו, אזי המדובר היה ב - 244,800 ₪ בעוד שבפועל נפסק לו הסכום של 205,200 ₪. מאחר והבוררים היו פטורים מחובת ההנמקה, ניתן לראות בכך את הקיזוז, שהיה גם הוא חלק מסלע המחלוקת הכספית שבין הצדדים; אם כי פסיקה זו אינה מסבירה את הסיבה לכך. מאחר ובית הדין לא היה אמור לנמק את פסיקתו, - אין בכך כל פגם. אשר על כן אני דוחה את הטיעון גם בראש פרק זה.   הפועל היוצא הוא שאני דוחה את העתירה.   המבקשים ישלמו למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪ פלוס מע"מ.  יישוב סכסוכיםמסמכיםאילוץבוררותביטול פסק בוררות