כאשר אשת התובע הניחה את תיקה בעגלת הקניות - נגנבה תכולתו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח גניבת תיק בסופר: בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בהרצליה (כב' השופט, סגן הנשיא, מאיר שנהב) ב-ת.א. 7832/06, מיום 10.03.08, אשר קיבל את תביעת המשיב וחייב את המערערת לפצותו בהתאם לפוליסות ביטוח שרכש בגין נכסים שנגנבו ממנו, וכן בפיצוי בגין עוגמת נפש ונזק לא ממוני, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא 1. המשיב, ניהל בזמן האירוע נשוא הדיון עסק למכירת פריטים יקרי ערך, ובתוך כך רכש מהמערערת שתי פוליסות ביטוח: האחת, פוליסה מסוג "up grade למשרד" (פוליסה מס' 58401664/06), והשנייה, פוליסה מסוג "אדירה - פוליסה לדירה ותכולתה" (פוליסה מס' 57029442/06) (להלן: "הפוליסות"). ביום 10.04.06 יצא המשיב, ביחד עם רעייתו, מבית העסק, במטרה ללכת לביתו, כשברשותו מיטלטלין יקרי ערך וכסף מזומן, ובין השאר: 20,000 ₪ במזומן, 10,000$ במזומן ועט זהב של חברת מונט בלאן בשווי של 15,850$ (להלן: "העט", וביחד: "הפריטים"). עקב בעיה רפואית דחופה נאלץ המשיב להתאשפז מיידית בבית חולים איכילוב, הסמוך לביתם. לכן מסר את הפריטים לרעייתו כדי שתאחסן אותם בכספת ביתם. בדרכה הביתה, עצרה בסופרמרקט הסמוך לבית החולים, וכאשר הניחה את תיקה בעגלת הקניות - נגנבה תכולתו, ובתוך כך כל הפריטים המפורטים לעיל (להלן: "הפריטים שנגנבו") . המשיב תבע מהמערערת פיצוי בגין הפריטים שנגנבו, בהתאם לפוליסות. המערערת לא הכחישה את האירוע, אך טענה בפני בית משפט קמא, כי אינה חבה בפיצוי שכן מתקיימים במקרה זה חריגים המסייגים את תחולת הפוליסות. לחילופין טענה המערערת, כי יש לייחס לרעיית המשיב רשלנות מבוטח והפרת חובה להקטנת נזק. 2. בית משפט קמא, לאחר ששמע את העדויות ובחן את הראיות, קבע, כי המשיב עמד בנטל להוכיח את האירוע ואת שווי הפריטים שנגנבו. כמו כן, קבע כי עדויות המשיב ורעייתו היו אמינות, וקבע כי הם הותירו רושם אמין, והוא שוכנע כי עדותם אמת. בית המשפט ציין, כי כניסתה של רעיית המשיב לסופרמרקט, המצוי בקרבת בית החולים, אינה "סטייה מהדרך" המובילה מבית העסק לבית, ובנסיבות המקרה הינה סבירה, ואין בה כדי לאיין את חבות המערערת על פי הפוליסות. עוד קבע בית המשפט, כי הנחת התיק בעגלת הקניות, כאשר העגלה צמודה אליה כל הזמן, אינה מעידה על התרשלות גסה מצד רעיית המשיב, הגם אם בסופו של דבר הייתה מוטעית. בית המשפט קבע, כי הפוליסות חלות במקרה זה, ודחה את טענות המערערת כי האירוע הוא בגדר החריגים לפוליסה, וקבע כי היות הפריטים בהשגחת רעיית המשיב מקיימים את התנאי של היות הפריטים "תחת השגחתו האישית של המבוטח" "בידיו או על גופו", ולפיכך דחה את טענת המערערת כי אין לחייבה לפצות את המשיב. זאת ועוד, בית המשפט קבע, כי גם אם היה מקום לקבל את טענת המערערת בעניין החרגת המקרה מהפוליסה, לא היה בכך כדי להועיל לה, שכן האמין לטענת המשיב, כי ביקש מסוכן הביטוח, שפעל כשלוחה של המערערת, כיסוי ביטוחי מקיף הכולל את כל הסיכונים במובנם הרחב, וקבע כי הוכח שהמשיב הסתמך על מצגי סוכן הביטוח שהבטיח לו כי נרכש ביטוח כמבוקש. לבסוף, דחה בית המשפט את טענות המערערת לפיהן הפר המשיב את חובת הקטנת הנזק. טענות הצדדים בערעור 3. לטענת המערערת, טעה בית משפט קמא כאשר חייבה לשלם את הפיצוי למבוטח, ודחה את טענתה בדבר העדר כיסוי ביטוחי, שעה שטענה במפורש בסיכומיה כי אינה חבה בפיצוי. טוענת המערערת, כי שגה בית המשפט בפירוש שנתן לתנאי הפוליסה שהוצאה לעסק לגבי כיסוי בגין "כספים בהעברה", וזאת הן ביחס לתנאי לפיו על המבוטח להגיע מבית העסק לביתו באופן ישיר, והן ביחס לתנאי כי על הפריטים המבוטחים להיות תחת השגחת המבוטח ועל גופו. באשר לתנאי לפיו על המבוטח להגיע לביתו במישרין, טוענת המערערת, כי היה מקום לקבוע שכניסת אשת המשיב לסופרמרקט מהווה סטייה מהדרך, וכי המבחן בעניין זה הוא מבחן רעיוני ולא מבחן גיאוגרפי, כפי שפירש בית משפט קמא, ואין די בכך שהסופרמרקט נמצא בקרבת מקום מבחינה גיאוגרפית לנתיב העברת הרכוש מהעסק אל הבית כדי לקבוע שהתנאי הנ"ל מתקיים. מה גם שבמקרה זה הסופרמרקט היה סמוך לבית, ובקלות יכולה הייתה אשת המשיב לשים את הפריטים בכספת הבית, ורק לאחר כך ללכת לקניות. באשר לתנאי לפיו על הפריטים המבוטחים להיות תחת השגחת המבוטח בכל עת ועל גופו, טוענת המערערת כי הנחת התיק, ובו הפריטים שנגנבו, בעגלת הקניות - ולא על גופה - יש בה משום הפקרת הטובין ללא השגחה. בנוסף, טוענת המערערת, כפי שטענה בסיכומיה בפני בית משפט קמא, כי העט כלל לא היה מכוסה בפוליסות (אשר כללו, לדבריה, כיסוי ביטוחי לרשימה של 50 עטים ספציפיים, כאשר העט נשוא הדיון, שהוא עט יקר, לא נכלל ברשימה זו), וטעה בית המשפט בקביעתו כי המערערת הודתה כי הפוליסות כוללות כיסוי ביטוחי גם לעט. עוד טוענת המערערת, כי סטה בית המשפט מדיני הראיות כאשר קיבל טענות המשיב לעניין שווי העט, בהעדר חוות דעת מומחה כנדרש, והסתפק בתרשומת שלא נערכה כדין בהתאם לדיני הראיות. משכך, לא הוכח שווי העט, ויש לדחות את קביעות בית משפט קמא בהקשר זה. מוסיפה וטוענת המערערת, כי לא ברורה גם קביעת בית משפט קמא כי היא לא ביקשה לחקור את עורך התרשומת ולא טרחה להגיש חוות דעת נגדית, כאשר חובת ההוכחה חלה על המשיב. בכל מקרה, טוענת המערערת, כי גם לו הייתה נכונה הטענה כי העט מכוסה בפוליסות, הרי שהסכום המירבי לפיצוי, בהתאם לתנאי הפוליסות, נמוך בהרבה משווי העט כפי שנפסק על ידי בית משפט קמא. גם ביחס להוכחת גובה המזומנים שנגנבו, טוענת המערערת, כי שגה בית המשפט, שכן לא בחן האם אכן הוכחו גובה המזומנים, אלא רק ציין בעלמא כי הוא מקבל את טענות המשיב בעניין זה. לטענת המערערת, טעה בית המשפט גם בקביעתו כי המשיב לא היה מעורב בניהול ענייני הביטוח. בהקשר זה, טוענת המערערת כי על אף שמדובר בקביעה עובדתית הרי שזה המקרה שעל בית משפט של ערעור להתערב שכן קביעה זו אינה עולה בקנה אחד עם הראיות. בהקשר זה, טוענת המערערת, כי טעה בית המשפט כשקיבל את טענת המשיב לפיה הוא ביקש מסוכן הביטוח לרכוש פוליסה הכוללת את "כל הסיכונים במובן הרחב" וקבע כי די בכך כדי לקבוע שיש כיסוי ביטוחי בנסיבות העניין. ממשיכה וטוענת המערערת, כי טעה בית המשפט כשנמנע מלהטיל על המשיב אשם תורם, שעה שציין במפורש שהתנהגות רעיית המשיב הייתה מוטעית וסייעה לגנב, וטעה כשקבע כי פוליסת הביטוח נועדה להגן גם מפני רשלנות. עוד לטענת המערערת, שגה בית משפט קמא, כאשר התעלם מן העובדה שהמשיב נמנע מניהול רישומי תנועת מזומנים בעסקו, על אף שמדובר בתנאי מוקדם לכיסוי הביטוחי לפי הפוליסות. בהקשר זה הוסיפה וטענה המערערת, כי אין לקבל את טענת המשיב כי מעולם לא קרא את הפוליסות. לבסוף, טוענת המערערת כי שגה בית המשפט כאשר חייבה בפיצוי בסך 20,000 ₪ בגין עוגמת נפש ונזק לא ממוני, שכן נזק כאמור לא הוכח ונטען בעלמא. 4. לטענת המשיב, פסק דינו של בית משפט קמא מתבסס על קביעות עובדתיות ועל ממצאי מהימנות עדים, והלכה היא כי אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעות שכאלה, ולפיכך דין הערעור להידחות. לגופו של עניין, טוען המשיב, כי אין לקבל את פירוש המערערת לתנאיי הפוליסה. לטענתו, אין לקבל את פירוש המערערת בעניין המבחן הרעיוני לבחינת התנאי לפיו על המבוטח להגיע מהעסק לביתו באופן ישיר, וכניסת אשתו לסופרמרקט, הנמצא בדרכה הישירה לבית ובכדי לרכוש מס' מוצרים בסיסיים בלבד, אינה מהווה סטייה מהדרך ואין בה כדי לשלול את תחולת הפוליסות. מה גם שמדובר, כאמור, בקביעות עובדתיות ובית המשפט האמין בהקשר זה לעדות רעייתו, ואין להתערב בקביעות אלה. באשר להיות הביטוח ביטוח מסוג "כל הסיכונים", טוען המשיב, כי סוכן הביטוח הציג בפניו מצג ברור לפיו הפוליסות שרכש מכסות את כל הסיכונים, וכי הוא רשאי להסתמך על מצגים אלה, במיוחד כאשר הפוליסות עצמן נמסרו לו רק לאחר שכבר היו בתוקף. עוד טוען המשיב כי היה על המערערת להבהיר בפניו כי אין המדובר בפוליסות שמכסות את כל הסיכונים וכי קיימים תנאים וחריגים לתחולתן בטרם עריכת הביטוח וכניסתה לתוקף. מוסיף וטוען המשיב, כי אין ממש בטענת המערערת לעניין האשם התורם. לטענתו, בית משפט קבע כקביעה עובדתית כי רעייתו פעלה באופן סביר וכי הפוליסה נועדה לבטח מפני רשלנות המבוטח. לטענת המשיב, יש לדחות את טענת המערערת כי לא הוכח כנדרש שווי העט. שווי העט הוכח באמצעות הערכת מחיר שצורפה לתצהיר העדות הראשית מטעמו. זאת ועוד, המערערת לא ניצלה את ההזדמנות שניתנה לה לחקור עדים שונים בהקשר להערכת המחיר, לא העלתה כל טענה בדבר קבילות מסמך זה ולא הגישה חוות דעת נגדית. באשר לטענת המערערת כי בכל מקרה השווי של העט שנקבע על ידי בית המשפט גבוה מהכיסוי הביטוחי - טוען המשיב, כי טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה, שכן נטענה לראשונה בכתב הערעור ולא הועלתה כלל בפני בית משפט קמא. בנוסף, טוען המשיב, כי יש לדחות את הטענה בדבר אי ניהול רישומי תנועת ספים, שכן הוכח כי נהג באופן סביר ולא הוסבר לו כי עליו לבצע רישומים שכאלה. דיון 5. הכיסוי הביטוחי לעט - בית משפט קמא קבע, כי המערערת לא הכחישה את הכיסוי הביטוחי מכוח הפוליסות, ואף הודתה כי הפוליסות כוללות כיסוי ביטוחי לפריטים שנגנבו, ורק טענה להחרגת המקרה. עיון בכתב ההגנה ובסיכומי המערערת (נספחים ד' ו-י"ד לתיק מוצגי המשיב) מוביל למסקנה, כי צודקת המערערת בטענתה, כי לא הודתה בכיסוי הביטוחי (אלא רק בעובדות המקרה), ואף הכחישה את חבותה לשפות את המשיב, ובתוך כך הכחישה את הטענה כי העט מבוטחת במסגרת הפוליסות (סעיף 9 לסיכומי המערערת), לאור העובדה כי לא נכללה במסגרת רשימת 50 העטים שנכללו באופן מפורט ומפורש בפוליסה שהוצאה לבית. ככלל, נטל השכנוע בדבר קרות מקרה הביטוח מוטל על התובע-המבוטח, בעוד הנטל להראות כי מתקיים אחד החריגים לחבות, המשחרר את חברת הביטוח מאחריות מוטל על המבטח, זאת כאשר התובע עמד בנטל השכנוע (ע"א 172/89 סלע חברה לבטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1)326-327; י' אליאס דיני ביטוח (תשס"ט, כרך ב'), בעמ' 1313 וההפניות שם (להלן: "דיני ביטוח")). בענייננו, טוענת המערערת, כי בכל הנוגע לעט - לא עמד המשיב בנטל השכנוע הראשוני ולא הוכיח כי העט נכלל ברשימה, ועל כן אינו מבוטח, ומוסיפה וטוענת, כי שגה בית המשפט כאשר לא דן ספציפית בשאלת קיומו של כיסוי ביטוחי לעט, ורק ציין, בשוגג, כי המערערת הודתה בכיסוי הביטוחי. נראה כי בעניין זה צודקת המערערת, וכי לכאורה היה על בית המשפט קמא לבחון את השאלה האם היה כיסוי ביטוחי לעט. בחינת הפוליסות מלמדת כי במסגרת הפוליסה שהוצאה לבית, ניתן כיסוי ביטוחי מסוג "כל הסיכונים" לעטים, וזאת בהתאם ל"הערכות המתוייקות בתיק החברה". נראה כי נכונה טענת המערערת, כי העט נשוא הדיון לא נכלל במסגרת רשימת העטים המבוטחים, כך עולה למשל מדו"ח השמאי (נספח ח' לתיק מוצגי המשיב). מה גם שנראה כי המשיב לא הביא כל ראיה שתסתור זאת. בהקשר זה יצוין, כי בדיון שנערך בפני ביום 10.02.10 ובהודעותיו לבית המשפט לאחר מכן, טען המשיב, כי העט נשוא הדיון נכלל ברשימה מעודכנת של הסוכן. לטענתו, המערערת הגישה לבית המשפט רק את הרשימה משנת 1998 ולא את הרשימה המעודכנת, אשר הועברה לסוכן מידי פעם. מנגד, טוענת המערערת כי העט לא היה מלאי עסקי, ולפיכך לא נכלל ברשימה כזו או אחרת, וכי מבחינה עובדתית לא יתכן שהעט בוטחה בשווי הנטען של כ-15,000 $, וגם אם העט הוסף לרשימה כלשהי, הרי שלכל היותר בוטח בשווי של 4,000$ (שהוא שווי מקסימלי של כל עט מבוטח על פי הפוליסה). סוכן הביטוח העיד, כי הרשימה משנת 1998 - שהיא הרשימה שנכללה בדו"ח השמאי שציין כי במסגרתה לא נכלל העט נשוא הדיון - עודכנה על ידי המשיב מפעם לפעם. ואולם "הרשימה המעודכנת" לא הוגשה לבית המשפט מעולם - ובעניין זה הנטל הוא על המשיב, ולא על המערערת, ואין לקבל את טיעוני המשיב כי היה על המערערת להמציא את הרשימה המעודכנת וכי לא עשתה זאת במתכוון. באשר לקביעת בית משפט קמא, לפיה המשיב הסתמך על מצגי סוכן הביטוח, לפיהם נרכשו עבורו פוליסות מתאימות לכיסוי כל הסיכונים - אומנם מדובר בקביעה עובדתית, שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בה, ולכאורה די בה כדי לחייב את המערערת בתשלום פיצוי עבור העט, ואולם, אני סבורה כי יש להתערב בקביעה זו ככל שהיא נוגעת לכיסוי העט. בית המשפט לא דן לגופו של עניין בשאלת הכיסוי הביטוחי של העט הספציפי, אלא יצא מתוך נקודת הנחה - שגויה - לפיה הודתה המערערת בקיומו של כיסוי ביטוחי, שעה שהמערערת כפרה בכך במפורש, ושעה שהנטל הראשוני להוכיח כי העט מכוסה בפוליסה הוא על המשיב. יצויין כי לא מדובר בעט פשוט אלא בעט יקר ערך, שאם אכן היה מבוטח, מצופה היה שהוא יבוטח באופן ספציפי על פי מפרט מדוייק. זאת ועוד, מעדותו של סוכן הביטוח עולה כי הובהרה למשיב משמעותה של פוליסת "כל הסיכונים", דהיינו הובהר לו כי גם בפוליסה כאמור קיימות מגבלות שונות (עמ' 73 - 75 לפרוטוקול דיון מיום 17.12.07), מה גם שהמשיב היה מעורה בכל ענייני הביטוח של העסק, ולא סביר שאיש עסקים המנהל בית עסק עצמאי, ובתוך כך עוסק בענייני הביטוח באופן אישי, לא ידע כי גם בפוליסה מסוג "כל הסיכונים" קיימות מגבלות מסויימות, ובמיוחד כאשר מדובר בביטוח של פרטים יקרי ערך, כפי שזה בענייננו. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי יש לקבל את הערעור ככל שהוא נוגע להעדר כיסוי ביטוחי לעט. משכך, מתייתר הצורך לדון בטענות הצדדים באשר לשווי העט, אולם למעלה מן הדרוש יצוין, כי צודקת המערערת בטענתה כי בכל מקרה גבול הכיסוי הביטוחי עבור העט - גם בהנחה שנכללה ברשימת העטים המבוטחות בביטוח הדירה - הינו 4,000$ (ראה עמ' 3 לפוליסה, מוצג ז' לתיק מוצגי המשיב), בה בשעה שבימ"ש קמא קיבל התביעה במלואה, ופיצה המשיב בסך של ב- 15,000$ בגין העט נשוא המחלוקת. 6. הכיסוי הביטוחי בגין הכספים - לכאורה הכספים שנגנבו מכוסים במסגרת הפוליסה שהוצאה למשרד, תחת סעיף 1.1 לפרק השני (כספים בהעברה) וסעיף 5.2 (כספים בהעברה מחוץ לשעות העבודה) המרחיב את תחולת סעיף 1.1, הקובעים כדלקמן: "1.1 כספים בהעברה בעת העברתם הישירה בשעות העבודה בלבד ממקום למקום על ידי המבוטח או עובד מוסמך, ובתנאי מפורש שהכספים יהיו תחת השגחתו האישית של המבוטח או העובד המוסמך וימצאו בידיו או על גופו של המעביר בכל זמן העברה. ... 5.2 כספים בהעברה מחוץ לשעות העבודה כספי המשרד בעת העברתם על ידי המבוטח ו/או עובדיו המוסמכים ברך הישירה מהמשרד... לדירותיהם וחזרה, מחוץ לשעות העבודה". בית משפט קמא ניתח את דרישות הסעיפים וקבע כדלקמן: "...שוכנעתי לקבל את טענות התובע באשר לתחולת הפוליסות על המקרה נשוא תובענה זו ולא מצאתי ממש בטענת הנתבעת שטענה להחרגתו". בתוך כך, קבע בית המשפט כי אין בכניסת אשת המשיב לסופרמרקט ובהנחת התיק על עגלת הקניות, שהייתה בקרבתה כל הזמן, כדי לאיין את תחולת הפוליסה. מוכנה אני לקבל את קביעתו של בית משפט קמא לפיה אין בכך שאשת המשיב נכנסה לסופרמרקט בדרכה הביתה, בנסיבות הספציפיות שהובאו בפני בית משפט קמא, כדי לאיין את תחולת הפוליסה, ואין לראות בכך סטיה ממשית מהדרך או הפרת התנאי של העברה ישירה של הכספים. ואולם, השארת התיק עם כל תכולתו, ובכלל זאת הפריטים שנגנבו, על עגלת הסופרמרקט, אפילו לשנייה קלה - מהווים הפרה של תנאי הפוליסה, שדרשו במפורש שהכספים יהיו "תחת השגחתו האישית של המבוטח ... וימצאו בידיו או על גופו של המעביר בכל זמן ההעברה". תנאי זה לא התקיים בענייננו. אינני סבורה שעצם העובדה שהפוליסה ביטחה את "כל הסיכונים" יכולה לשלול מסקנה זו, ועל כן לא ניתן להותיר על כנה מסקנתו של בית משפט קמא כי המשיב הסתמך על דבריו של סוכן הביטוח וסבר כי הפוליסה כוללת את "כל הסיכונים במובן הרחב", שאם לא כן - אין כל משמעות לתנאים ולהחרגות המפורשים לביטוח כספים בהעברה. 7. לאור האמור לעיל, יש מקום לקבל את הערעור, ולקבוע כי לא התקיימו תנאי הפוליסה המחייבים את המערערת בשיפוי המשיב. 8. לאור זאת, גם אין מקום לחיוב המערערת בפיצוי בגין עוגמת נפש. סוף דבר 9. לאור כל האמור לעיל, דין הערעור להתקבל. הכספים ששולמו על ידי המערערת למשיב, ככל ששולמו, יוחזרו לה על ידי המשיב בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום התשלום ועד השבתם בפועל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. גניבה