קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דמי שכירות מוגנת בתי עסק העוסקים ביבוא ויצוא: .1חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב- 1972(להלן - החוק) קבע בסעיף 52א דמי שכירות מרביים לבתי עסק שהחוק חל עליהם, על פי נוסחה מסויימת. הממשלה הוסמכה להתקין תקנות שיוציאו סוגים של בתי עסק מתחולתה של ההוראה האמורה. הממשלה התקינה תקנות בהתאם לסמכותה: תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המרביים והפחתות), התשמ"ג - .1983אחד מבתי העסק שהוצאו מגדר ההוראה שבסעיף 52א לחוק הוא "בית עסק שעיקר שימושו עסקי יבוא או יצוא" (תקנה 1(3)). השאלה שהוצגה בפני בית הדין לשכירות בתל אביב היתה האם בית העסק של המשיב, אותו שכר מהמערערת, הינו בית עסק הנכנס בגידרה של התקנה. בית הדין (כב' השופט ד. קרניאלי) השיב לשאלה בשלילה ועל כן דחה את תביעתה של המערערת. זו האחרונה לא השלימה עם פסק הדין ומכאן ערעורה. .2תביעתה של המערערת הוגשה לערכאה הראשונה עוד בחודש יוני .1988בתביעה נטען כי המשיב שכר מן המערערת בשנת 1985ובשנת 1986חנות ומחסן הנמצאים ברח' רמב"ם 12- 16בתל אביב. השכירות היתה על פי מספר הסכמי שכירות. החנות נמצאת בקומת קרקע ואילו השטחים הנוספים בקומות א' וב' של המבנה. המערערת הביאה לעדות שלושה עדים מטעמה, בעוד שהמשיב לא הביא ראיות. בפסק דין שניתן ביום 12.2.91דחה בית הדין את התביעה, לאחר שקבע כי לא הוכח שהמשיב עושה שימוש במושכר בעיקר לצורכי יבוא. המערערת השיגה על פסק הדין (ע"א 277/91). בית משפט זה (כב' השופטים י. גלעדי, י. גולדברג, ע. ארבל) קיבל את הערעור ביום 16.3.92והורה להחזיר את הדיון לבית הדין "על מנת שהעיסוקים במושכר יתבררו לאשורם". בעקבות זאת נשמעו ראיות נוספות ולאחר מכן ניתן ביום 30.4.97פסק דין חדש, הוא נשוא ערעור זה, אשר אף בו נדחתה התביעה. בפסק הדין השני הגיע בית הדין למסקנה ש"עיקר עיקרו של העיסוק במושכר איננו יבוא". ערעור זה הינו, אם כן, מערכה נוספת במאבק שבין הצדדים. .3השאלה האם בית עסק מסויים בא בגדר תקנה 1(3) ושאלת פרשנותה של התקנה אינן שאלות חדשות. בתי המשפט עסקו בהן בעבר, ויש להניח שאף בעתיד יהיה צורך להתמודד עמן. בית המשפט העליון אף הוא אמר את דברו בנושא. דומה שאין טוב מאשר לצטט מדבריה של הערכאה העליונה במקרה דומה למקרה דנא. ואלה דבריו של כב' הנשיא שמגר: "לצורך פרשנותה של התקנה שלפנינו ובחינת התקיימות הדרישה כי עיקר השימוש בבית העסק יהיה עסקי יבוא או יצוא, אין לומר, כי מכירה בישראל של סחורות מיובאות מהווה עסק של יבוא. כמובן, הבאת סחורות לישראל נעשית על-מנת שיימכרו לאחרים, אך אין לומר כי פעולת המכירה של המוצר המיובא, לאחר סיום שלבי הבאתו, מהווה פעולת עזר, כרוכה בפעילות הראשית של הבאת אותו מוצר לישראל או נלווית אליה. המכירה בשוק המקומי היא לעניין זה, פעולה עסקית עיקרית בפני עצמה. היא באה אמנם לאחר היבוא שקדם לה, אך אין היא נבלעת בו, ואין היא פעולת עזר שלו. כפי שנקבע, ייצור מוצרים לשם יצוא איננו חלק מפעולות היצוא במובנן הרחב. כך יש לקבוע, כי ניהול חנות, בה נמכרים מוצרי יבוא, איננה פעולת לוואי לפעולות היבוא, אלא פעילות עסקית עצמאית ונפרדת." (הדגשה במקור) ע"א 414/89סביליה נ' תגר, פ"ד מד(3) 388, 392-.393 על רקע פסיקתו זו של בית המשפט העליון יש לבחון את הראיות שהובאו בפני בית הדין לשכירות. .4במערכה הראשונה, לפני פסק הדין הראשון של בית הדין, העידו שלושה עדים מטעם המערערת. העד הראשון, סמי אביסרור, הציג בעדותו צילום של שלט הקבוע בפתח בית העסק וכן צילום של שלט על כלי רכב. בשלט שבבית העסק (ת/2) ברחוב רמב"ם 12מופיע הכיתוב הבא: "גודס יבוא ושיווק סקאי דמוי עור ובדים". השלט שעל כלי הרכב (ת/3) כולל כיתוב דומה ובו מופיעה הכתובת רחוב רמב"ם 12וכן כתובת בחיפה. העד אף העיד על כך שראה כי הובאו סחורות במשאיות לכתובת שברחוב רמב"ם. מדבריו משתמע שראה במקום אף קונטיינר. עד נוסף שהובא על ידי המערערת היה עובד המכס שלמה וייסברג. בתעודת עובד ציבור שנחתמה על ידיו הוא כתב שברישומי המחשב של המכס מופיעה חברת העוסקת ביבוא ושמה ש. גודס סחר ויבוא בע"מ (להלן החברה). בעדותו התברר כי אותה חברה ייבאה במשך שנתיים סחורה בסכום של כ-000, 350דולר. העד ציין כי כתובתה של החברה אינה מופיעה על המסמך שהגיש ובו ריכוז של רשימוני יבוא. העד הנוסף היה אבי הראל, אשר התברר כי הוא משמש כמנהל כספים של החברה הנזכרת וכי בשנת 1988היה חשב של שותפות (להלן - השותפות), אשר שמה צבי גודס ובניו (עובדות אלה התבררו בעת שהראל העיד במערכה השניה, הפעם כעד מטעם המשיב). יצויין כי שמעון גודס הוא בנו של המנוח צבי גודס. הסתבר, אם כן, כי המשיב קשור הן לשותפות והן לחברה. דמי השכירות שולמו מכספי השותפות. על סמך הראיות שהובאו במערכה הראשונה, כולן על ידי המערערת, החליט בית הדין כאמור, כי לא הוכח שעסקי היבוא של החברה מתנהלים דווקא במושכר. .5במערכה השניה, לאחר שהתיק הוחזר לבית הדין לשמיעת ראיות נוספות, הובאו עדים נוספים. המערערת העידה שלושה עדים חדשים ואילו מטעם המשיב העיד אבי הראל, שכאמור הובא כעד תביעה במערכה הראשונה. עד התביעה שמעון וינבוים עובד בחברה העוסקת בשילוח בינלאומי. הוא העיד על כך שטיפל במטענים שהגיעו מחו"ל הן לחברה והן לשותפות. לדבריו, עיקר היבוא נעשה עבור החברה. העד לא היה מסוגל ליתן תשובה לשאלה לאיזה כתובת מגיעה הסחורה בארץ. עדות בעלת אופי דומה ניתנה על ידי עד תביעה נוסף, הוא יוסף וייס. מדובר בעד העובד בחברה העוסקת בעמילות מכס. העד ציין כי כתובתה הרשומה של החברה היא ברחוב רמב"ם 22ואילו כתובתה של השותפות היתה ברחוב רמב"ם .12אף הוא הזכיר כתובות נוספות בהן פעלו החברה והשותפות. גם עד זה ציין כי חלק הארי של המשלוחים הגיע לחברה. העד האחרון שהובא לעדות מטעם המערערת היה החוקר הפרטי ישראל גוזלי. עדותו של עד זה לא הוסיפה דבר, שכן הוא לא היה מסוגל למקד את שראה בעניין פריקת סחורות דווקא לכתובת רמב"ם .12 נעיר, כי במסגרת הערעור הועלתה השגה אף כנגד החלטה של בית הדין מיום 25.9.96, שלא לקבל דו"ח שנערך בשנת 1992על ידי החוקר. לא מצאנו שיש מקום לקבל את הטענות בעניין זה, שהרי החוקר הובא לעדות והיה עליו למסור את גירסתו לגבי מה שראה או שמע מפיו הוא. אפילו נניח שבדו"ח מדובר על הבאת משלוחי יבוא לרחוב רמב"ם 12, לא יהא בכך כדי להועיל למערערת, כפי שיובהר בהמשך. .6העד היחיד שהובא מטעם המשיב בכל ההליך הוא אבי הראל, שחזר לדוכן העדות במערכה השניה, הפעם כעד הגנה. לדברי העד, החברה לא פעלה מעולם ברחוב רמב"ם 12אלא בכתובות אחרות שצויינו על ידיו. בכתובת בה נמצא המושכר פעלה, לדבריו, השותפות. העד אף אמר שהשותפות עסקה בקניית סחורות מספקים בארץ (הוגשה רשימה ספקים שסומנה נ/8). לפי דברי העד, השותפות אכן ביצעה יבוא אלא שאותו יבוא היווה 15עד 20אחוז מהמחזור. .7לאור הראיות שהובאו על ידי הצדדים, נראה שהתוצאה אליה הגיעה הערכאה הראשונה היא בלתי-נמנעת. כפי שנקבע בע"א 414/89הנ"ל, אין די בהוכחה שהשוכר של בית העסק עוסק ביבוא. הדרישה היא שהיבוא קשור דווקא למושכר המסויים בו מדובר וכי עיקר השימוש במקום נעשה לצרכים של עסק יבוא. ברור מן הראיות שהובאו, כי השותפות, וכנראה גם החברה, עסקו לא רק ביבוא אלא גם ברכישת סחורות מספקים מקומיים ובשיווקה של סחורה. נזכיר כי חלק מן המושכר הינו חנות בקומת הקרקע ברחוב רמב"ם .12עוד עלה מדברי העדים כי החברה פעלה במקומות אחרים. אף אם נקבל שלא רק השותפות פעלה בכתובת הנזכרת אלא גם החברה, הרי על המערערת היה להראות שעיסקי היבוא נוהלו דווקא במושכר. זאת ועוד, הדרישה שבתקנה 1(3) אינה באשר לעסקי יבוא סתם, אלא נאמר במפורש שעיקר השימוש של בית העסק הוא לצורך האמור. אפילו מצאנו שהמערערת הרימה את הנטל באשר לניהול עסקי יבוא במושכר, היא לא השכילה לבסס את הטעון הוכחה בעניין עיקר השימוש. איננו מתעלמים מכך שמדובר בעובדה הנמצאת בידיעת המשיב. אולם, אף אם נתחשב בכך, החומר שהובא אינו מספיק לשם קביעת ממצא לטובת גירסתה של המערערת. .8המערערת הוסיפה וטענה כי פסק הדין שניתן בבית משפט זה בערעור הראשון קבע למעשה שהיא אכן הרימה את הנטל, אלא שניתנה אפשרות למשיב להטות את הכף לכיוון הנגדי, על ידי כך שהוא עצמו יובא כעד. במילים אחרות, הטענה היא שבפסק הדין בערעור הקודם נקבע שעל המשיב עצמו להעיד. משהמשיב לא העיד, כך מוסיפה הטענה, דין ערעור זה להתקבל. עיינו וחזרנו ועיינו בפסק הדין שניתן בבית משפט זה בערעור הראשון ולא מצאנו שיש ממש בטענה הנזכרת. אכן, בפסק הדין הקודם שניתן בערכאה זו אנו מוצאים אמירה המדברת על הצורך בהעדתו של המשיב. ברם, בסיום פסק הדין נקבע כדלקמן: נראה לנו שראוי להחזיר את הדיון לבית משפט קמא על מנת שהעיסוקים במושכר יתבררו לאשורם. מאחר ואנו נותנים למשיב את האפשרות להביא ראיות על הנ"ל, רשאית גם המערערת להשלים את ראיותיה והיא תעשה זאת בטרם יביא המשיב את עדיו". .9סיכומו של דבר, המערערת לא הרימה את הנטל שהיה מוטל עליה להראות שעיקר השימוש במושכר היה לעסקי יבוא. אי לכך, דין הערעור להידחות וכך אנו מורים. המערערת תישא בהוצאות בסכום של 000, 10ש"ח.דייר מוגן (הגנת הדייר)שכירותיבואדמי שכירותשכירות מוגנת