סעיף 393 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי עובד או התלויים בו, שהמוסד דחה את תביעתם לגמלה לפי פרק ה' ולא הגישו תובענה לבית הדין לעבודה תוך המועד שנקבע בתקנות, הזכות בידי המערער להגיש לבית הדין לעבודה, בשמם, תובענה נגד המוסד תוך תקופה שקבע שר המשפטים בהתייעצות עם השר. השאלה העמדת בפנינו היא האם סעיף זה מעניק למעבידתו של העובד, מעמד לערער בבית הדין על החלטת הועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת ערעור ע''י המעביד בשם העובד: השופט שמואל צור   1. פלוני, עובד של המשיבה מס' 1, נפגע במהלך עבודתו ביום 5.1.93 (להלן - התאונה). המערער הכיר בתאונה כפגיעה בעבודה לעניין חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה - 1895 (להלן - החוק). על יסוד הכרה זו, קבעה ביום 20.4.94 ועדה רפואית של המערער דרגת נכות לפלוני בשיעור של 20% לצמיתות. בשנת 2000 הגיש פלוני בקשה לקביעת החמרה במצבו הרפואי. הועדה הרפואית בדקה את פלוני ומצאה להשאיר את אחוזי הנכות כפי שנקבע בעבר (20%) . ועדה רפואית לעררים הגיעה לאותה תוצאה. 2. בשלב מסויים נמנע פלוני מלהשיג על החלטת הועדה הרפואית לעררים בעניין החמרת מצבו, לפי סעיף 123 לחוק. על רקע זה הגישו המשיבה מס' 1 (להלן - המעבידה) והמשיבה מס' 2 (להלן - המבטחת) ערעור לבית הדין האזורי בירושלים על החלטת הועדה הרפואית לעררים. בבית הדין האזורי התעוררה שאלת מעמדן של המשיבות להגיש ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים. בית הדין האזורי (השופט ארי תיבון כדן יחיד - תיק ב"ל 1819/02) קבע שלמעבידה קיים מעמד להגיש, זאת מכח סעיף 393 לחוק. על פסק דין זה של בית הדין האזורי נסב הערעור בפנינו.   3. סעיף 393 לחוק קובע לאמור:   "עובד או התלויים בו, שהמוסד דחה את תביעתם לגמלה לפי פרק ה' ולא הגישו תובענה לבית הדין לעבודה תוך המועד שנקבע בתקנות, הזכות בידי המערער להגיש לבית הדין לעבודה, בשמם, תובענה נגד המוסד תוך תקופה שקבע שר המשפטים בהתייעצות עם השר".   השאלה העמדת בפנינו היא האם סעיף זה מעניק למעבידתו של פלוני, מעמד לערער בבית הדין על החלטת הועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד).   4. בטרם נפנה לדון בשאלה האמורה, יש מקום לציין כי לאחר הגשת הערעור הנדון בפנינו, הגיש פלוני ערעור לבית הדין האזורי על החלטת הועדה הרפואית לעררים. ערעורו של פלוני התקבל בהסכמה ועניינו הוחזר לדיון בפני הועדה הרפואית (פסק דין מיום 5.5.02 - כב' הרשמת יפה שטיין - תיק ב"ל 1768/01). מסתבר שתביעת המשיבות לבית הדין האזורי הוגשה לאחר שניתן פסק הדין בערעורו של פלוני ופליאה בעינינו כיצד לא הובאה עובדה זו לידיעת בית הדין האזורי. על כל פנים, משעה שפלוני הגיש ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים ניטל, לכל הדעות, מעמדה של המעבידה להגיש ערעור בעניין לפי לסעיף 393, כך שמטעם זה בלבד דין הערעור להתקבל. עם זאת, הואיל והערעור מונח בפנינו והצדדים טרחו וטענו בפירוט לגבי שאלת המעמד של המעביד להגיש ערעור על החלטת ועדה רפואית בעניינו של עובד נידרש אף אנו, בקצרה, לנושא זה.   5. תאונה בעבודה מצמיחה לעובד הנפגע עילת תביעה לקבלת זכויות המגיעות לו מן המוסד לפי החוק. מסעו של העובד הנפגע למיצוי זכויותיו מתחיל בהגשת תביעה לגמלה לפי סעיף 104 (א) לחוק. תביעה זו להכרה בזכות מתבררת על ידי פקיד תביעות של המוסד לפי סעיף 298 לחוק. החלטת פקיד תביעות לדחות תביעה מצמיחה זכות לעובד להגיש תובענה לבית הדין האזורי לפי סעיף 391 (א) לחוק. משעה שהוכרה זכאותו של העובד לגמלה, קובעת ועדה רפואית את דרגת הנכות לפי סעיף 118 לחוק. על החלטת הועדה הרפואית ניתן להגיש ערר לועדה רפואית לעררים לפי סעיף 122 לחוק. החלטת ועדה רפואית לעררים נתונה לערעור, בשאלה משפטית, לבית הדין האזורי לעבודה, לפי סעיף 123 לחוק.   6. כל ההליכים הללו מופעלים על ידי העובד הנפגע עצמו, עליו פרושה מטריית הביטוח לפי החוק. חריג לכלל זה נקבע בסעיף 393, אשר צוטט לעיל, המעניק זכות למעביד להגיש תובענה לבית הדין לעבודה אם המוסד דחה תביעה לגמלה של עובד וזה האחרון לא הגיש תובענה לבית הדין בעטיה של הדחייה. האם זכות זו של המעביד רחבה דייה כדי להעניק לו זכות ערעור לבית הדין האזורי גם על החלטה של ועדה רפואית לעררים מקום שהעובד לא עושה כן? שאלה זו עצמה נדונה בבית הדין הארצי בעבר ונפסק בה, ברוב דעות, שזכות המעמד של המעביד להגיש תובענה לבית הדין האזורי בשמו של העובד מוגבלת אך ורק למקרה של דחיית תביעה של העובד לגמלה, לגביה נמנע העובד מלהגיש תובענה לבית הדין בעצמו (דב"ע נה/165-0 המוסד לביטוח לאומי - מפעלי פלדה מאוחדים בע"מ, פד"ע ל', עמ' 39). דעת המיעוט סברה שזכות העמידה שמעניק סעיף 393 לחוק רחבה דייה כדי להכיל גם ערעור של המעביד על החלטה של ועדה רפואית לעררים, שעה שהעובד נמנע מלעשות כן.   7. סבורים אנו כי דין ההלכה שנפסקה בדעת הרוב בפרשת מפעלי פלדה לעמוד בעינה: (1) לשון החוק: סעיף 393 חל על דחיית "תביעה לגמלה" לפי פרק ה' לחוק והוא נוקט לשון של הגשת "תובענה" לבית הדין לעבודה. שני מונחים אלה תואמים את הוראות החוק העוסקות בעניין הכרה בזכאות העובד לגמלה, בהבחנה מעניין דרגת הנכות. כך, סעיף 104 (א) לחוק, נוקט לשון זו: "נסתיימה תקופת דמי הפגיעה לפי סימן ד' והמבוטח הגיש תביעה לגמלה לפי סימן זה...".   כך גם סעיף 298 (א) הקובע לאמור:   "כל תביעה לגמלה שהוגשה למוסד תתברר בידי עובד המוסד".   לעומת לשון זו, "תביעה" ו"תובענה", נוקט המחוקק טרמינולוגיה שונה בכל הקשור לדרגת הנכות. זו אינה כרוכה בהגשת "תביעה" אלא "נקבעת" על ידי רופא או וועדה רפואית (סעיף 118 (א) לחוק). החלטת ועדה רפואית נתונה ל"ערר" (סעיף 122 לחוק) והחלטת ועדה רפואית לעררים נתונה ל"ערעור" בפני בית הדין לעבודה. ההבדל במונחים אלה אינו מקרי, ויש להעניק לו את מלוא המשמעות הפרשנית. לפי זה, הוראת סעיף 393 לחוק מתייחסת אמנם לשלב ההכרה בזכאות ולא לשלב של קביעת דרגת הנכות.   (2) כוונת המחוקק: אותה תוצאה ממש עולה גם מכוונת המחוקק המשתקפת בדברי ההסבר להצעת החוק להוספת סעיף 231 א' לחוק הביטוח הלאומי (הצ"ח 808 מיום 22.1.69, תשכ"ט, עמ' 78), אשר קדם לסעיף 393 לחוק בנוסחו הנוכחי. מסתבר שהתיקון לחוק בא בעקבות הערה של בית המשפט העליון בפסק דין בע"א 344/67 מקורות חברת מים בע"מ - נגר גרינברג (פ"ד כא' (2) 706). באותו מקרה המוסד לא הכיר בתאונה שנגרמה לעובד כפגיעה בעבודה והעובד לא הגיש תובענה בקשר לכך לבית הדין (אז בית הדין של הביטוח הלאומי). בית המשפט העליון קובע, כי "רצוי יהיה לתקן את החוק על מנת לאפשר למעביד ... לנהל אל תביעת העובד נגד המוסד על חשבונו" (שם, בעמ' 709 ג'). המלצה זו משתקפת בדברי ההסבר להצעת החוק, לאמור: "... אם הנפגע בעבודה לא תבע את זכותו לגמלאות מהמוסד, אין הדבר גורע מזכותו האמורה של המעביד (לנכות את סכום הגמלה מן המוסד מסכום הפיצויים מן המעביד - ש.צ.) ; אולם אם העובד הגיש תביעה למוסד ותביעתו נדחתה, והעובד לא הזדקק לבית הדין לביטוח לאומי, אין המעביד יכול להנות מניכוי שווי הגמלאות כאמור..."   הנה כי-כן, כוונת המחוקק היתה, בבירור, ליצור מעמד למעביד במקרה יחיד, בו תביעה שהגיש עובד למוסד להכרה בזכאותו לגמלה נדחתה. הא ותו לאו. אין בחוק ובדברי ההסבר דבר וחצי דבר על כוונה להעניק מעמד למעביד בכל הקשור לקביעת דרגת הנכות או להליכי ההשגה עליהם בפני הועדה הרפואית העליונה ובפני בית הדין לעבודה.   (3) ויש גם טעם ענייני לדבר: חוק הביטוח הלאומי פורש מטריית ביטוח על העובד. הזכויות הקבועות בחוק נועדו להגן על העובד ועל שאיריו ומימוש הזכויות הופקד בידי אלה בלבד. למעביד, בתור שכזה, אין מעמד לממש את זכויות העובד או לתבוע בשמו, אלא ובמידה שנקבעו בחוק. הוראת סעיף 393 לחוק היא אפוא חריג לכלל ויש לפרשה על פי לשונה והכוונה העולה ממנה. זאת ועוד, הליכי מימוש הזכויות לפי החוק מורכבים למדי. באין הוראה מפורשת בחוק לא ניתן, על דרך של פרשנות מרחיבה, להעניק למעביד "מעמד" בהליכי מימוש הזכויות של העובד. מעורבות זו עלולה להביא לכפל הליכים ולמצער - לסיבוכם, על ידי שילובו של המעביד שאינו צד ישיר וטבעי בהם.   (4) מהיבט אחר, קביעת דרגת נכות כרוכה בחשיפת פרטיותו של העובד ובויתור על סודיות רפואית. ככל שהעובד עושה זאת מרצונו ובמטרה לממש את זכויותיו הישירות, אין בכך פגם. אולם ספק אם קיימת הצדקה להעניק למעביד מעמד לחשוף את העובד להליכים בפני ועדה רפואית כשזה האחרון אינו מעוניין בהם או משלים עימם. זאת ועוד, כלל ידוע הוא בועדות רפואיות שעקרון סופיות הדיון אינו חל בהם. כך, קביעה של ועדה רפואית מן הדרגה הראשונה יכולה להשתנות לרעת העובד, היינו - להקטין את אחוזי הנכות גם אם זה האחרון ביקש בערעורו להגדילם. האם יהיה זה נכון וצודק לחשוף את העובד להשגה על החלטות של ועדות רפואיות ביוזמת המעביד בלא שהעובד נתן הסכמתו לכך?   8. דעתנו היא, כדעת הרוב בפרשת "מפעלי פלדה", כי סעיף 393 לחוק מעניק למעביד זכות תביעה רק במצב המתואר בו, היינו - כאשר המוסד דוחה את תביעת העובד לגמלה (בשלב של ההכרה בזכות) והעובד לא מגיש בקשר לכך תובענה לבית הדין לעבודה. דעתנו כי אין בסעיף 393 אחיזה לפרשנות המרחיבה את זכות המעמד של המעביד להשגה על החלטות של ועדות רפואיות בשלבים השונים של קביעת דרגת הנכות.   9. הערעור מתקבל ופסק דינו של בית הדין האזורי מתבטל. המשיבות יישאו בהוצאות המוסד בקשר לערעור זה בסכום של 7,500 ש"ח. ערעור