החמרה בעונש לנאשם שלא מודה באשמה

בית המשפט ציין כי ניהול דיון הוכחות אינו עילה להחמרה בעונש, אולם מותר להקל עם המודה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענת החמרה בעונש לנאשם שלא מודה באשמה: המשנָה לנשיא מ' נאור: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ח' הורוביץ) ב-ת"פ 54232-11-10 מיום 15.9.2011. המערער הורשע במסגרת הסדר טיעון, על יסוד הודאתו בעובדותיו של כתב אישום מתוקן, אשר ייחס לו עבירות של שוד מזוין בחבורה, סיוע לסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, החזקה ונשיאת נשק, וירי באזור מגורים. על המערער נגזרו 8 שנות מאסר, מהן 6.5 בפועל והיתרה על תנאי, וכן הופעל מאסר על תנאי בן שנה אחת שהיה תלוי ועומד נגדו, וירוצה במצטבר. בסך הכל עתיד המערער לרצות אפוא 7.5 שנות מאסר בפועל. הערעור מופנה נגד חומרת העונש. כתב האישום המתוקן על פי כתב האישום המתוקן, ביום 14.11.2010 בסביבות השעה 10:30 הגיע המערער יחד עם אדם אחר לסניף דואר במג'ד אל כרום, במטרה לשדוד אותו. השניים היו רכובים על קטנוע שלוחית הרישוי שלו הייתה מוסתרת, ובו נהג האחר (ללא רישיון מתאים), כשהם מצוידים באקדח ובו כדורים בקוטר 9 מ"מ. כשהגיעו לסניף ירה המערער באוויר, נכנס לסניף הדואר ואיים בדרכו על אנשים ששהו במקום, על ידי הצמדת האקדח לראשו ולגופו של אחד מהם. שותפו של המערער לשוד המתין לו על הקטנוע ואבטח את המקום. המערער דרש מפקיד הדואר את הכסף שבקופה, וקיבל לידיו 15,000 ₪. ביציאה מהסניף ירה המערער באוויר שוב, ובהימלטם על הקטנוע ירה המערער פעם נוספת - ונפגע כתוצאה מכך באזור חלציו. המערער ושותפו המשיכו בנסיעתם, כשאחריהם דולקות ניידות משטרה שהורו להם לעצור. כשהגיעו למחסום משטרתי, עקפו המערער ושותפו את המחסום בנהיגה פרועה. השוטרים ניהלו אחר השניים מרדף ממושך בכביש הומה אדם, במהלכו נהגו השניים בפראות, עלו על אי תנועה, נסעו נגד כיוון התנועה ובשוליים, ולא שעו להוראות השוטרים לעצור. לבסוף נטשו השניים את הקטנוע, והחל בעקבותיהם מרדף רגלי, שבסופו נעצרו. בגין האמור יוחסו למערער בכתב האישום המתוקן עבירות של שוד מזוין בחבורה (עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק)); סיוע לסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה (עבירה לפי סעיפים 232(2) ו-232(5) לחוק, בצירוף סעיף 32 לחוק); החזקה ונשיאת נשק (עבירה לפי סעיפים 144(א) ו-144(ב) לחוק, בצירוף סעיף 29 לחוק); וירי באזור מגורים (עבירה לפי סעיף 340א לחוק, בצירוף סעיף 29 לחוק). ההליכים בבית המשפט המחוזי שותפו של המערער הודה במיוחס לו עוד בחקירתו במשטרה, וכן בבית המשפט. המערער, לעומת זאת, טען כי היה טרמפיסט תם לב על הקטנוע, כפר במיוחס לו, ובחר לנהל הליך הוכחות. רק בתום שמיעת כל ראיות התביעה הודה המערער במיוחס לו בכתב האישום המתוקן והורשע במסגרת הסדר טיעון. בהסדר זה סוכם כי התביעה תעתור לעונש מאסר בפועל בין 5 ל-7 שנים, וכי יופעל מאסר מותנה בן 12 חודשים - כאשר הצדדים רשאים לטעון באופן חופשי לשאלה אם יופעל העונש המותנה בחופף או במצטבר. במסגרת הטיעונים לעונש הוגש לבית המשפט המחוזי תסקיר של שירות המבחן, ממנו עלה, בין היתר, כי המערער שהה במוסדות של חסות הנוער בין גילאים 18-15, וכי הוא השלים 11 שנות לימוד. הוריו נפרדו כשהיה ילד. אביו היה עבריין ומכור לסמים, והוא נפטר לפני כ-8 שנים; אימו עובדת בניקיון ובחקלאות. אחיו מרצה עונש מאסר בעבירת רצח, ואחותו התאלמנה מבעלה עקב תאונת דרכים והיא מגדלת לבדה שלושה פעוטות. מן התסקיר עלה כי המשפחה שרויה במצוקה כלכלית. שירות המבחן ציין כי קיים חשש להישנות מקרים דומים בעתיד, וכי אין מקום להמלצה טיפולית. עוד צוין כי המערער לא נטל אחריות מלאה על המעשה, וכי הוא משלים עם הצורך לרצות עונש מאסר ממושך, ואף רואה בכך הזדמנות להשלים פערי השכלה. כן צוין כי המערער רואה בעצמו "רובין הוד" אשר גונב למען הצדק ולמען העניים, ואף הוסיף את השם "רובין" לשמו באופן רשמי. אשר לתקופת מעצרו של המערער, ציין שירות המבחן כי המערער לא מעורה בקורסי הלימוד ובפעילות הטיפולית, ונרשמו לחובתו הערות משמעת. על כן בסופו של יום המליץ שירות המבחן על עונש מאסר מרתיע, שאף ימנע סכנה לציבור. בית המשפט הגדיר את מעשהו של המערער כ"שוד נועז, מתוכנן וחמור", אשר בוצע בצוותא עם אחר, בבוקרו של יום, במקום ציבורי הומה אדם. עוד עמד בית המשפט על כך שהמערער סיכן את חייהם של עוברי אורח ואיים עליהם. בית המשפט ציין את בחירתו של המערער לנהל הליך הוכחות, כגורם המצדיק הבחנה בינו לבין שותפו לעבירות. יצוין, כי על שותפו של המערער נגזרו 6 שנות מאסר בפועל, מהן 5 בפועל והיתרה על תנאי; והפעלה במצטבר של מאסר מותנה בן 10 חודשים. בית המשפט אף ציטט בגזר הדין את קביעתה של השופטת ש' שטמר שגזרה את דינו של השותף, כי חלקו של המערער בשוד היה דומיננטי משל שותפו. כשיקול לחומרה ציין בית המשפט את עברו הפלילי העשיר של המערער. בהקשר זה צוין כי העבירות דנן בוצעו זמן קצר (38 יום) לאחר שסיים המערער לרצות עונש מאסר קודם בגין חבלה בכוונה מחמירה, איומים ועבירות בנשק. בסופו של יום נגזרו על המערער 8 שנות מאסר, מהן 6.5 בפועל והיתרה על תנאי, וכן הופעל במצטבר עונש המאסר המותנה בן שנה אחת - כך שסך הכל ירצה המערער 7.5 שנות מאסר בפועל. הערעור בערעור שהגיש באמצעות הסנגוריה הציבורית טוען המערער כי יש להקל בעונשו. במוקד הערעור עומדת טענה אחת, והיא שהעונש שהוטל על המערער חמור מזה שהוטל על שותפו, במידה המצדיקה התערבות בשם עקרון אחדות הענישה. הפער בין עונשם של השניים עומד כאמור על 20 חודשי מאסר (5 שנים ו-10 חודשים בפועל לשותפו של המערער, ביחס ל-7.5 שנים בפועל למערער), ולטענת המערער אין לכך הצדקה. זאת, משום שעברם הפלילי דומה, נסיבות ביצוע העבירה דומות, וכך גם המלצת שירות המבחן בעניינם. המערער טוען כי אין הבדל בין חלקם של השניים במעשה השוד עצמו, וכי אין יסוד לקבוע כי הוא היה דומיננטי יותר בביצוע העבירות. עוד סבור המערער כי העובדה ששותפו לעבירה הודה בה מייד, ואילו הוא הגיע להסדר טיעון רק לאחר שמיעת ההוכחות, אינה מצדיקה את הפער בעונשים. לבסוף טוען המערער כי היה על בית המשפט להורות שעונש המאסר ירוצה בחופף, ולא במצטבר. מתסקיר מבחן עדכני עולה כי המערער מרצה את עונשו בכלא "רימונים". הוא מודה בביצוע העבירות, ומסביר את ביצוען במצוקה כלכלית. תפקודו בבית הסוהר תקין, והוא משתלב בקבוצה לשליטה בכעסים תוך הפגנת מוטיבציה לטיפול. דיון והכרעה 7. לא ראינו צורך לבקש תגובה מהמדינה. דין הערעור להידחות. 8. לדידנו די בכך שהמערער בחר לנהל הליך הוכחות כדי להצדיק את הפער בעונש בין המערער לבין שותפו. נחזור ונזכיר את הידוע: ניהול הוכחות אינו עילה להחמרה בעונש, אולם מותר להקל עם המודה. העונש כשלעצמו אינו חמור כלל ועיקר לגופו, בעיקר בשל השימוש בנשק. לעניין זה יש משקל מסוים גם לכך שהמערער הוא שאחז בנשק וירה. במכלול הנסיבות לא ראינו הצדקה להתערבות כאמור, והערעור נדחה. משפט פלילינאשם