קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החרמת רכב על ידי המשטרה: 1. התובע הוא הבעלים של מוסך ביציאה הדרומית של אשדוד (להלן:"המוסך"). בחיפוש, שנערך ביום 10/7/00 ע"י המשטרה במוסך, ע"פ צו חיפוש של ביהמ"ש, נתפסו רכב טנדר מיצובישי מס' 02-618-61 (להלן: "הרכב") ושני מנועים, החשודים כמזויפים. הרכב נלקח ע"י המשטרה לבדיקה מעמיקה. 2. לטענת התובע, הובטח לו, שהבדיקה תושלם תוך ימים ספורים ואם החשדות יוסרו, יושב לו הרכב. לטענת התובע, הרכב נרכש על ידו לפני כ- 5 שנים ונרשם ע"ש אחיו משיקוליו הוא. עוד טוען התובע, כי שיתף פעולה עם המשטרה ומסר להם כל מסמך שנדרש, בקשר למנוע הרכב (להלן: "המנוע"). לטענתו, רכש את המנוע ביום 6/12/98 מחברה להשכרת רכב אמדו (להלן: "אמדו"), כשהמנוע הוצא מרכב יונדאי מס' 04-670-78 (להלן: "היונדאי"). 3. לאחר שהמשטרה נמנעה להשיב לו את הרכב, בתום חודש, הגיש התובע בקשה לבימ"ש השלום באשקלון, להחזרת הרכב התפוס. בתגובה, הודיעה המשטרה, כי יש חשד, שהמנוע מזויף ועל כן, היא מסכימה להחזיר לתובע את הרכב ללא המנוע, המוצגים נ/7 - נ/8. התובע סירב לקבל את הרכב ללא המנוע. הדיון בבקשה להחזרת התפוס, התקיים ביום 23/10/00, בפני כב' השופט נחמיאס. בדיון הוצגה חוו"ד, לפיה המנוע מזויף. אי לכך, הוחלט בהסכמת ב"כ התובע, להחזיר את הרכב, ללא המנוע. 4. רק כעבור חודש, ביום 22/11/00, לקח התובע את הרכב, ע"י גרר, למוסך, שם פורק המנוע שהוחזר למשטרה. המנוע המפורק נבדק שנית ביום 26/11/00, ע"י המומחה מטעם המשטרה, ע"ה 2 רס"מ אמנון קדושי (להלן: "המומחה"), שגילה כי המנוע אינו מזויף וכי זהו המנוע שנרכש מאמדו, כפי שטען התובע. ביום 26/11/00, אישר המומחה, כי ניתן להחזיר לתובע את המנוע, נ/13. ביום 28/11/00, הוחזר המנוע לתובע, נ/15. 5. לטענת התובע, המשטרה התרשלה בבדיקת המנוע, שהיא בדיקה פשוטה, שלא צריכה לארוך זמן רב, בוודאי לא 4 חודשים, כפי שהיה במקרה זה. לטענת התובע, בהתרשלותה של המשטרה, נגרמו לו נזקים שונים ובכללם, נזק למוניטין של המוסך. אי לכך, הוא תובע מהמדינה נזקים בסך כולל של 49,106 ₪, לפי הפירוט כדלקמן - נזקים לרכב לפי דו"ח שמאי - 2,468 ₪ שכ"ט שמאי - 480.87 ₪ גרר - 468 ₪ רכישת מנוע חלופי - 8,190 ₪ אבדן ימי עבודה - 10,000 ₪ מוניטין ועגמת נפש - 25,000 ₪ שכ"ט עו"ד עד למועד הגשת התביעה - 2,500 ₪ 6. לטענת הנתבעת, לא היתה כל התרשלות מצד המשטרה. לטענתה, החשדות נגד התובע היו סבירים, כשלטענתה, באשר לשני המנועים האחרים, אכן יש לה הוכחה, כי מדובר בזיוף ועל כן, יש בכוונתה להגיש נגד התובע כתב אישום. עוד טוענת הנתבעת, כי רק בדיעבד התברר למומחה, כי מדובר במנוע של רכב יונדאי, ורק לאחר שפורק המנוע, ניתן היה לראות את מס' המנוע, במקום אחר בו הוטבע, כאשר המספרים במנועי מיצובישי, מוטבעים במקום הנראה בתצלומים 13-15 בתיק חווה"ד נ/23, שם לא היה מוטבע כל מספר, דבר שהביא לקביעת המומחה בחוות דעתו הראשונית, כי המנוע מזויף. עוד טוענת הנתבעת, כי אם התובע היה מבצע העברת בעלות במשרד הרישוי, כפי שמחוייב היה לעשות, מספר המנוע היה מקבל ביטוי ברשיון הרכב וכך היה נמנע כל חשד. לטענת הנתבעת, התובע בסרובו לפרק את המנוע, גרם להתמשכות זמן הבדיקה, עד להחלטת ביהמ"ש, בבקשה להחזרת תפוס וגם לאחר החלטת ביהמ"ש, במשך חודש. 7. לטענת הנתבעת, התובע גם לא הוכיח שנגרם לו נזק כלשהו ואם היה נזק כזה, הרי שהתובע לא עשה מאומה להקטנתו. 8. מטעם התובע העיד התובע, שנחקר על תצהירו ת/1. השמאי מטעם התובע לא הגיע לעדות וב"כ התובע וויתר על עדותו, כך שחוו"ד השמאי, נספח ו' לתצהיר ת/1 לא התקבלה כראיה. מטעם הנתבעת, העידו 4 אנשי המשטרה, שטיפלו בתיק החקירה, כל אחד, על פי חלקו. 9. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את חומר הראיות, שוכנעתי, שיש לדחות את התביעה. לפני שאדון בטענות לגופן, יש להעיר, כי הרכב אינו רשום ע"ש התובע, אלא ע"ש אחיו, אילן ביטון. האח לא תבע. היה מקום שהאח יצורף כתובע, אולם מאחר שהנתבעת לא העלתה טענה של חוסר יריבות, לא נדון בכך. לגופו של ענין, לא הוכח, כי המשטרה התרשלה בבדיקת חשדותיה. החשדות שהתעוררו בבדיקה הראשונית היו סבירים, נוכח השוואת המצב העובדתי אל מול רישומי משרד הרישוי ברשיון הרכב. מצד אחד, מספר המנוע שהיה רשום ברשיון הרכב, הופיע על מנוע אחר שנתפס במוסך ומצד שני, במנוע שהיה מותקן ברכב, לא ניתן היה לראות את מס' המנוע, במקום בו מוטבעים מס' הרישוי של מנועי מיצובישי. אם התובע היה פועל כדין ומדווח למשרד הרישוי על החלפת המנוע במועד, השינוי היה מקבל ביטויו ברשיון הרכב וכל "הסיפור" היה נמנע. לציין, כי התובע, לדבריו, בעל מכון לטסטים, המתמצא בסוגיה ואמור היה לדווח על השינויים במועד, כאשר המנוע נרכש מאמדו ב- 6/12/98, דהיינו כשנה וחצי לפני תפיסת הרכב. זאת ועוד, ע"פ פלטי המסוף של משרד הרישוי, לא היה דיווח כזה, גם באשר לרכב היונדאי, כאשר ע"פ רישומי רכב זה, המנוע שלו, זה שהסתבר בדיעבד, שנמכר לתובע כדין, היה רשום עדיין, כשנה וחצי לאחר מכירתו לתובע, כמנוע של רכב היונדאי שנע בכבישים. בנסיבות אלה, אין לבוא בטרוניה אל המשטרה, שהתרשלה, כביכול, כאשר רק בדיעבד מתברר, כי מספרי המנוע של רכבי יונדאי מוטבעים במקום אחר ולא במקום בו מוטבעים הם, ברכבי מיצובישי. זאת ועוד. אם התובע היה משתף פעולה ומסכים לפירוק המנוע בשלבים המוקדמים של החקירה, העובדות היו מתגלות מהר יותר והיה מקבל את הרכב ואת מנועו הרבה יותר מוקדם מ- 28/11/00. מה גם, שהוצע לו זאת ב- 16/8/00, כחודש לאחר תפיסת הרכב והוא סרב, כשמאז המתינו הצדדים לדיון בבקשתו, ביום 23/10/00. יתר על כן, גם לאחר שניתנה החלטת ביהמ"ש ביום 23/10/00, כאמור, המתין התובע חודש שלם, עד שלקח את הרכב ופירק את מנועו. מיום פירוק המנוע 22/11/00 עד להחלטת המומחה 26/11/00, חלפו 4 ימים בלבד, מה שמלמד, כי אם התובע היה מסכים לפירוק בשלבים הראשונים של החקירה, החקירה היתה מסתיימת מהר ובלי נזק. 11. גם אם היתה מוכחת התרשלות ולא הוכחה רשלנות, כאמור, הרי שהתובע לא הוכיח, כי נגרם לו נזק. אין די באמירה סתם, כי נגרם נזק, צריך להוכיח נזק בנתונים מסחריים וכלכליים, שחור על גבי לבן, דבר שלא נעשה. גם הוכחת נזק לרכב, לא גובשה בסופו של דבר, כאשר השמאי לא הגיע לעדות וחוות דעתו לא התקבלה. מה גם, שלפי נ/12 אישר התובע, כי קיבל את הרכב ואין לו שום טענות לגבי מצב הרכב. גם אם היה מוכח נזק כלשהו, הרי שהיה מקום להקטינו משמעותית, ע"פ כללי חובת הקטנת הנזק, כשהוכח שהתובע יכל לעשות כן ולא עשה מאומה להקטנתו. 12. אשר על כן, אני דוחה את התביעה. בהתחשב בנסיבות, כאשר בסופו של דבר ובדיעבד התברר, כי המנוע לא היה מזויף, אין צו להוצאות. ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.משטרהרכבהחרמת רכוש