בהסכם התחייב הנתבע ללמד את התובע את רזי ענף הריהוט לייעץ לו בתחום וליתן לו בלעדיות בעירו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסכם ללמוד מקצוע: 1. לפנַי ערעור וערעור שכנגד המופנים נגד החלטתו של בית-משפט שלום בבת-ים - חולון (כב' השופטת זהבה אגי) בת"א 2891/96, מיום 26.9.2000, ונגד פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב - יפו (כב' השופטת רונית פינצ'וק-אלט) בת"א 69002/03, מיום 23.8.07 וההחלטה המשלימה אותו מיום 20.12.07. מדובר בסכסוך ארוך שנים, המתנהל, ואשר הוביל להתדיינויות משפטיות מתמשכות בערכאות שונות, לרבות בבית-משפט זה בע"א 3226/00. הרקע לסכסוך 2. התובע הנתבע, עלה בשנת 1989 מאוקראינה, ובשנת 1993 פתח חנות לממכר רהיטים בעיר אשדוד. לטענתו, עִסקוֹ הלך מחיל אל חיל, חנות נוספה לחנות, ואלו הפכו לרשת הפועלת בשיטת הזכיינות. התובע התובע, שכנו של הנתבע במולדת הישנה, עלה כשנתיים אחריו ויצר עמו קשר. השניים בחנו את האפשרות לפתיחת חנות רשת נוספת בעיר חדרה על-ידי התובע. לשם כך ניהלו הצדדים מו"מ וסיכמו את תנאי ההתקשרות והתמורה בהסכם מיום 15.6.94 (להלן: "ההסכם" או "החוזה"). 3. בהסכם, התחייב הנתבע ללמד את התובע את רזי הענף, לייעץ לו בתחום וליתן לו בלעדיות בעירו. התובע, אשר יהנה מקשריו של הנתבע עם ספקים ויזכה למחירים זהים למכירי הרכישה של הנתבע, התחייב בתמורה לשלם לו עמלה חודשית בשיעור של 5% כולל מע"מ מעלות הרהיטים שימכרו במחזור כספי חודשי של 40,000 ₪ ומעלה. במחזור כספי נמוך מכך, סוכם כי גובה העמלה יהיה אחוז אחד פחות. בכדי לקבוע את כמות הסחורה המהווה בסיס לחישוב העמלה, התחייב התובע להציג בפני הנתבע, לפי דרישתו, את המסמכים הקשורים לפעילות החנות. 4. לאחר חתימת ההסכם, "התמחה" התובע בחנותו של הנתבע, ישב לצדו, הודרך על-ידו, למד ועקב אחר מהלך המסחר בחנות. בחודש יולי 1994 נפתחה החנות בחדרה. תחילה, התנהלו הצדדים בהתאם להסכם, ואולם לאחר מספר חודשים עלו היחסים על שרטון: החל מחודש מרץ 1995 סירב התובע לאפשר להנתבע לעיין בספרי העסק והפסיק לשלם לו את העמלה החודשית אשר נקבעה בחוזה. זה הרקע לתביעה אשר הוגשה בבית-משפט קמא. ההליך בבית-משפט השלום בבת-ים - חולון 5. בכתב התביעה אשר הוגש לבית-משפט קמא על-ידי הנתבע לא פורש הסכום הנתבע במדוייק, אלא התביעה היתה לסכום שיגיע לאחר בירור החשבונות שלא נתיישבו בינו לבין התובע, בהתאם לסעיף 16(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. 6. התובע הגיב בתביעה שכנגד, בה טען כי החוזה לוקה בפגמים המנויים בפרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), המהווים עילה לביטול ולהשבת הכספים ששולמו בגינו, בסך 27,997 ₪. למעשה, מה שהניע את התובע לביטול החוזה, היה הגילוי שהתמורה אותה הוא נדרש לשלם לספקים, אליהם הפנה אותו הנתבע, אינה זהה לתמורה אותה משלם הנתבע (מחיר גבוה יותר ו/או תנאי-אשראי נוקשים יותר). התובע הסתמך על חשבונית מספר 200893 שהוצאה על-ידי חברת א.י.ט.ל רהיטי חיים בע"מ, בחודש יוני 1995, לפיה נמכר להנתבע פריט ריהוט מסוג "מלגה" בסכום של 2,393 ₪ (לפני 10% הנחה), בעוד שאותו פריט בדיוק נמכר לו בחודש מאי 1995 במחיר 2,649 ₪ (לפני 10% הנחה) על-פי חשבונית מספר 200995. 7. בית-משפט קמא ראה בהפרשי המחירים ותנאי התשלום משום הפרת אחת מהתחייבויותיו של הנתבע על-פי ההסכם, אולם סבר כי מדובר בהפרה שאיננה יסודית (הבדל של 250 ₪ בפריט אחד אצל ספק אחד מיני רבים). כידוע, במקרה של 'הפרה יסודית' חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות") מקנה לצד הנפגע, בסעיף 7(א), את הזכות לביטול מיידי של החוזה, וזאת בדרך של משלוח הודעת-ביטול, בעוד שלעניין 'הפרה סתם' קובע ס"ק (ב) לחוק כדלהלן: "היתה הפרת חוזה לא יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר ארכה לקיומו והחוזה לא קויים תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה". התובע לא התריע ולא נתן להנתבע אַרכָּה, אלא בחר לבטל ההסכם באופן מיידי. בנסיבות אלה, היה ביטולו - ביטול שלא כדין והתחייבויותיו על-פי ההסכם נותרו על כנם. כפועל יוצא מקביעה זו, נדחתה תביעתו של התובע להשבה, והוא נדרש למסור להנתבע את ספרי-עסקו לבירור כמות הסחורה המהווה בסיס לחישוב העמלה. 8. לאיזו תקופה תשולם העמלה? הנתבע טען כי הואיל ותקופת ההסכם אינה מוגבלת, הוא זכאי לבירור החשבונות ותשלום העמלה מיום ההפרה ועד בכלל. התובע טען כי דווקא מחמת היות ההסכם בלתי-מוגבל בזמן, רשאי כל צד להביא לסיומו בכל עת. בית-משפט קמא הסתמך על הוראת סעיף 8 להסכם, לפיה: "שנה לאחר חתימה על ההסכם, הצדדים רשאים לשנות את תנאי החוזה על פי הסכמה הדדית...", ובהתאם חייב את התובע במסירת ספרי-חשבונות עסקו עד לתקופה של שנה, המסתיימת ביום 15.6.95. הצדדים לא השלימו עם התוצאה וערערו עליה. ההליך בבית המשפט המחוזי 9. בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (כב' השופטים גולדברג, שטרנברג-אליעז ופוגלמן) סבר כי טרם בשלה העת להגשת הערעור, שכן החלטה המחייבת בעל-דין במתן חשבונות אינה אלא השלב הראשון בתביעות מסוג זה, ולכן מדובר ב'החלטה אחרת', עליה ניתן לערער ברשות או במסגרת הערעור על פסק הדין גופו. לפיכך, השיב את הדיון לבית-משפט קמא, על-מנת לדון בחיוב על-פי המסמכים שהורה לגלות, והנתונים המספריים שיתקבלו כתוצאה מהעיון במסמכים אלו. התיק חזר לערכאה הדיונית, והפעם - לבית-משפט השלום בתל-אביב - יפו. ההליך בבית-משפט השלום בתל-אביב - יפו 10. בית-משפט השלום בתל-אביב - יפו (כב' השופטת רונית פינצ'וק-אלט) קיבל לידיו את התובענה להמשך הדיון בה בשלב השני: חיוב על-פי המסמכים שבית-משפט השלום בבת-ים - חולון הורה לגלות, והנתונים המספריים שיתקבלו כתוצאה מעיון במסמכים אלו. תחילה בחן את מהימנות ספרי העסק של התובע, ולאחר-מכן קבע את עקרונות ביצוע החישוב. מהימנות החשבונות 11. התובע הגיש תצהיר ובו פרט את פידיון העסקאות שבוצעו החל מיום 15.9.94 ועד 15.6.95. לטענתו, אמנם החנות נפתחה בחודש יולי 1994, אך למעשה עד לחודש ספטמבר עסק ברכישת סחורות בלבד. תצהירו פירט את המכירות, סכומן, ואת שיעור העמלות להן זכאי הנתבע, תוך הסתמכות על דו"חות שהוגשו לרשויות המע"מ ועל קבלות שניתנו לו על-ידי הנתבע בגין העמלות ששילם לו, בסך כולל של 21,654 ₪. לתיק המוצגים צורפו מסמכי העסק, ובכללם קבלות, חשבוניות וכן חשבוניות רכישה מספקים. 12. הנתבע טען להעלמה מכוונת של הכנסות (תוך שהוא מכוון להוראת סעיף 6 להסכם הקובעת כי "במקרה של העלמה מכוונת של הכנסות ע"י צד "ב", הוא ישלם קנס בסכום של עלות הסחורה שנמכרה"). בתמיכה לעמדתו, הביא חוות-דעת רו"ח מומחה מטעמו, מר אמיר רוזנברג, אשר קבע כי ישנם חוסרים בדיווח על מכירות ביחס לרכישות בשנת 1994 בסכום של 98,050 ₪, הפרשי עמלות שטרם שולמו בסך 12,076 ₪ והזמנות אשר הוגדרו כמבוטלות, אך תמורתן נפרעה במלואה או בחלקה בסכום של 23,855 ₪. 13. רוה"ח נחקר על חוות-דעתו, ואולם בחקירתו לא יכול היה להמציא או להצביע על המסמכים שעל יסודם ערך את חוות-הדעת ועל-פיהם נקב בסכומים המופיעים בה. רוה"ח העיד שלא לכל המכירות שמתועדות בחשבוניות חודש ספטמבר 1995 ערך הצלבה עם ההזמנות, ולא ערך בדיקה מתי נערכה ההזמנה לכל חשבונית וחשבונית. כמו-כן התברר, כי ההשוואה בין הרכישות, המכירות והמלאי נערכה ללא פירוט מק"טים (עניין שאמור לאפשר מעקב מסודר ומניעת הסתרת מכירות). בנוסף התברר בדיון, כי בחישובו חסרות חשבוניות אשר הוצגו בדיון (לגביהן נטען שאלה שלא הועברו אליו). לאור האמור, סבר בית-משפט קמא כי נשמט הבסיס תחת חוות-דעתו. 14. מנגד, בחקירה נגדית ממושכת ויסודית, סיפק התובע הסברים אשר הניחו את דעתו של בית-משפט קמא ביחס לרישומי ההזמנות והחשבוניות. בית המשפט בחן את חומר הראיות ובדק מדגמית את ההזמנות אל מול החשבוניות שהוציאו, והגיע לכלל מסקנה כי מדובר ברישום אותנטי, המשקף את המציאות העסקית נכונה. כפועל יוצא מקביעה זו נדחתה טענתו של הנתבע בדבר העלמה מכוונת של הכנסות. עקרונות החישוב 15. בשלב זה מונה רו"ח מטעמו של בית המשפט, עליו הוטלה המשימה לבצע את החישוב בהתאם לעקרונות המפורטים להלן: חישוב חודשי של הכנסות בגין מכירות מיום 1.9.94 ועד ליום 15.6.95 (כולל תקבולים מאוחרים יותר בגין הזמנות שבוצעו בתאריכים הנקובים); חישוב העמלות בגין כל חודש באופן הבא: במחזור כספי חודשי של 40,000 ₪ ומעלה - בשיעור של 5% כולל מע"מ מעלות הרהיטים שנמכרו. במחזור כספי נמוך מכך - אחוז אחד פחות; בחודשים ספטמבר 1994 ועד פברואר 1995 - ייערך חישוב העמלות שהיו אמורות להשתלם בגין כל חודש, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מהיום הראשון בחודש בו היה אמור התשלום להתבצע ועד למועד התשלום בפועל בגין חודש זה, לרבות חישוב ההפרש בין העמלות שהיו אמורות להשתלם לבין מה ששולם בפועל; מחודש מרץ 2005 ועד ליום 15.6.95 - חישוב העמלות בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מהיום בו היו העמלות אמורות להשתלם ועד למועד הגשת התביעה; חישוב הסכום הסופי של העמלות בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד למועד הגשת התביעה. 16. ביום 12.12.07 הודיעו הצדדים לבית המשפט, כי בהתאם לפסק-דינו ערכו חישובים, ללא סיוע המומחה שמונה על-ידי בית המשפט, והגיעו לכלל הסכמה בדבר הסכום הסופי של יתרת העמלות, שיעמוד על-סך 8,327 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מיום 1.6.95 ועד ליום התשלום בפועל. ביום 20.12.07 נתן בית-משפט קמא תוקף להסכמת הצדדים, וכן חייב את התובע בתשלום הוצאות משפט בנוסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מסכום פסק הדין (ללא רכיב ההוצאות). הצדדים לא השלימו עם התוצאה והגישו ערעורים הדדיים. טענות הצדדים בערעורים 17. בהודעות הערעור תקפו הצדדים הן את החלטתו של בית-משפט השלום בבת-ים - חולון והן את פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב - יפו. לא מצאתי לנכון לפרט ולמנות את כל נימוקי הערעורים והטענות המועלות בהם. אתייחס בהמשך הדיון לגופם של אותם נימוקים שנכון יהיה לדון בהם. יחד עם זאת, אביא להלן בקצרה את טיעוניהם המרכזיים של הצדדים: 18. לטענת התובע, בהפרשי המחירים ותנאי התשלום לספקים יש משום הפרה יסודית של הסכם מצידו של הנתבע, ולא כשם שקבע בית-משפט קמא. הנתבע הודה בחקירתו, כי "היו ספקים שבגלל הכמות הקטנה שהנתבע קנה לא הסכימו לתת לו את המחירים שאני קיבלתי" (עמ' 19 לפרוטוקול הדיון), וכן בתצהיר התשובות לשאלון שהציג לו המערער השיב לשאלה באותו עניין בזו התשובה: "הכוונה במחירים ובתנאי תשלום אנלוגיים היתה שהנתבע יוכל לקבל הנחות זהות לאלה שקיבלתי אני בהתייחס לגודל הרכישה ולתנאי התשלום. לאמר כאשר קנינו מס' פריטים זהה, קיבלנו הנחה זהה וכאשר שילמנו בצורה זהה קיבלנו מחיר זהה". לדבריו, בשים לב לאופי ומהות ההתחייבות העסקית אשר קיבל על עצמו הנתבע בהסכם - מדובר בהפרה יסודית ולפיכך, ביטול ההסכם באופן מיידי היה כדין. בכל אופן, כך טוען התובע, טענה זו לא נטענה כלל על-ידי הנתבע, אלא הועלתה עצמאית על-ידי בית-משפט קמא, אשר שם עצמו כקטיגור. 19. עוד טוען התובע, כי "חוזה המטיל על המערער לשלם למשיב תמלוגים, באחוזים, ממחזור המכירות בחנותו לעולמי עד, אך ורק עקב "העצה הטובה" שנתן "לפתוח חנות רהיטים" (בחדרה!) הינו חוזה המגביל את חופש העיסוק, פוגע בתחרות חופשית ובחוקי היסוד: "כבוד האדם וחירותו" ו"חופש העיסוק" וככזה בטל" (סעיף 23 להודעת הערעור). מדובר בטענותיו כבדות המשקל, לפיהן הוראות ההסכם סותרות את תקנת הציבור, וככזה - ההסכם בטל, ואולם בית-משפט קמא כלל לא התייחס לסוגיה זו בפסק-דינו. 20. זאת ועוד, לטענת התובע נעלם מעיני בית-משפט קמא כי עסקינן בחוזה זיכיון, שעה שלהנתבע אין כלל מוניטין ואין לו במה לזכות. לדבריו, החנות בחדרה לא היתה חלק מרשת חנויות, והוא מעולם לא עשה שימוש כלשהו בשמו המסחרי או בתדמיתו של הנתבע, לפיכך לא היה חייב בתשלום בגין שימוש זה. לדידו, ממכלול הראיות עולה, כי הנתבע ניצל את תמימותו כשהחתימו על החוזה. לאור האמור, טוען התובע כי טעה בית-משפט קמא בכך שלא דחה את תביעתו של הנתבע וקיבל את תביעתו שלו במלואה, או למצער, שלא חייב את הנתבע בהוצאות על דרך הייסורים בה ניהל את תביעתו וגרם להיתדיינות ארוכה, יקרה ומיותרת. כך, למשל, בסיכומיו ביקש הנתבע לחייב את התובע בסכום של 330,896 ₪ בצירוף הוצאות משפט, כאשר לפי ספרי העסק הסתכמה יתרת-חוב העמלות בסך של 8,327 ₪ בלבד. 21. הנתבע תולה יהבו בשלוש טענות עיקריות: הראשונה, הטענה לפיה התובע יישם את מאמר המקרא "וישמן ישורון ויבעט", היינו - למד ממנו את רזי ניהול עסקי הרהיטים, ביסס את מעמדו בקרב הספקים תוך ניצול קשריו, וכשנוכח שאינו זקוק עוד לעזרתו - הפר עימו את ההסכם בטענה מופרכת, שהתבררה לכל כשקרית, עת נשאל בחקירתו האם ידע על הבדלים בתנאי התשלום שעה שביטל את החוזה, והשיב על-כך בשלילה (עמ' 28 לפרוטוקול). השניה, הטענה כי תקופת חלותו של ההסכם עומדת למצער על 5 שנים, בהתאם להוראת סעיף 4 לחוזה הקובעת כי: "במקרה של מסירת או מכירת החנות ע"י צד "ב" לצד שלישי, צד "ב" חייב להודיע מראש לצד שלישי על תנאים של החוזה הנוכחי, אשר יחול על ויחייב את הצד השלישי, ויחד עם זה צד "ב" חייב מראש לתאם עם צד "א" את התנאים למכירה או העברת חנות לצד השלישי. לצד "א" נשארת זכות רכישה ראשונית לשם קבלת החנות מצד "ב", אם צד "ב" ירצה למכור או למסור את החנות לצד שלישי. לאחר העברה, מכירה או שינוי תחום פעולה, וגם סגירה לפני הזמן, תוקף החוזה יחול על צד "ב" עוד 5 שנים מרגע העברתה, מכירתה, שינוי תחום פעולה או סגירה של החנות". לחילופין, ובמידה ומסקנת בית-משפט קמא לגבי אורך התקופת המינימאלית של ההסכם (שנה) תיוותר על כנה, מבקש הנתבע לקבוע, כי יש לחשב את התקופה החל מחודש ספטמבר 1994 (אז בפועל החל התובע לבצע מכירות בחנות) ועד ליום 15.9.95. השלישית, הטענה לפיה שגה בית-משפט קמא עת פסל את חוות-דעתו של רוה"ח המומחה מטעמו של הנתבע והסיק מסקנתו בדבר נכונות ספריו, בין היתר, על-סמך בדיקה מדגמית של הזמנות המערער אל מול חשבונותיו. לאור האמור, התבקש בית המשפט להורות על מינוי מומחה חשבונאי, לצורך בדיקת נאותות ספרי עסקו של התובע ולחייבו בהמצאת כל החשבונות המתייחסים למכירות שבוצעו בחנות במשך 5 שנים. דיון 22. בין הצדדים נטוש סכסוך ממושך ומורכב אשר העסיק מספר ערכאות משפטיות. המרירות ביניהם וההאשמות ההדדיות הלכו והחריפו במשך הזמן ואף 'הדביקו' את באי-כוחם, עד כי לא ניתן היה להביא לסיומו של הסכסוך בהסכמה. העניין הקשה על ניהולה התקין של התובענה. כך, למשל, נאלץ בית-משפט קמא לציין בפרוטוקול, כי "כל מספר שאלות קם ב"כ התובע להתנגד, מעיר לב"כ הנתבע על סגנונו וכל זאת בסגנון שהוא עצמו איננו ראוי לבית המשפט. מאחר וסגנון הדיבור שבין הפרקליטים חוזר על עצמו בכל דיון ודיון, אין בדעתי להיכנס לעניינים שלו שהם בעיקרם עניינים אתים בין עורכי דין וזאת בתקווה לסיים היום את שמיעת ההוכחות בתובענה זו" (עמ' 39 לפרוטוקול הדיון מיום 15.10.06). וראה גם הסיפא בסיכומי התשובה של הנתבע (סעיף 9), בו מלין בא-כוחו על התנהלותו של בא-כוח התובע "שמקומה לא יכירנה בין בני אדם מן הישוב בכלל ובין חברים למקצוע בפרט". 23. לגוף הדיון: בית-משפט קמא קבע, כאמור, כי הנתבע אכן הפר את ההסכם, אך מדובר בהפרה שאיננה יסודית (הבדל של 250 ₪ בפריט אחד, אצל ספק אחד מיני רבים), ועל-כן ביטול ההסכם על-ידי התובע, ללא מתן ארכה לקיומו, היתה שלא כדין. בשונה מדעתו, הגעתי למסקנה כי בנסיבותיו של הסכם זה - מדובר בהפרה יסודית. לאור מסקנתי זו, איני רואה צורך לדון בטרונייתו של התובע כי בית-משפט קמא העלה את סוגיית ההפרה הלא יסודית מיוזמתו, בלי שניתנה לו קודם לכן זכות הטיעון והתגובה לגביה, שכן איש מן הצדדים לא העלה טענה זו בכתבי הטענות, במהלך הדיון ובסיכומים. 24. אמנם נכון כי לפני בית המשפט הובאה על-ידי התובע ראייה פוזיטיבית לגבי מקרה בודד אחד, אך אי-אפשר להתעלם מהודאתו של הנתבע לפיה "היו ספקים שבגלל הכמות הקטנה שהנתבע קנה לא הסכימו לתת לו את המחירים שאני קיבלתי" (עמ' 19 לפרוטוקול). הודאה שמשתמע ממנה כי אין מדובר רק במקרה אחד יחידי אצל ספק אחד. בנושא זה מן הראוי להעמיק במהותו של ההסכם, תכליתו ומטרתו. הנתבע התחייב לעזור להתובע בארגון החנות, וכן להבטיח כי יוכל לרכוש אצל אותם ספקים בהתאם למחירים ותנאי תשלום "אנלוגיים" לאלו של הנתבע; לתת לו מידע על ספקים חדשים; ללמד אותו להשתמש בטפסים ובתיעוד של הנהלת החשבונות; ללמד אותו כללי-דיבור עם הקונים והספקים. התובע התחייב בתמורה לכך לשלם להנתבע 5% מעלות הרהיטים שנמכרו, או 4% אם המחזור הכספי האמור יהיה פחות מ- 40,000 ₪ (אני מניח שהכוונה היא למחזור חודשי). ההסכם אינו מוגבל בזמן. לא רק זאת, אלא שעל התובע הוטלה החובה לתאם עם הנתבע "את התנאים למכירה או העברת החנות לצד שלישי", ולאחר המכירה או ההעברה לצד ג', או שינוי תחום פעילות החנות או אף סגירת החנות על-ידי התובע - הוא מחוייב להמשיך לשלם להנתבע את התשלומים האמורים עוד חמש שנים נוספות. 25. בסיס ההסכם הוא היותו של הנתבע "בעל רשת חנויות הפעילה ...". למעשה, קיומה של 'רשת' כזו לא הוכח. הנתבע הודה כי בתקופה של ההתקשרות עם התובע היו לו רק שתי חנויות (לא נשאל אם הן נשאו אותו שם (עמוד 14 לפרוטוקול מיום 28.10.98)). מה שמאפיין "רשת" חנויות או בתי-עסק, הוא השם האחיד, ההופך למותג, העיצוב האחיד, המחירים האחידים, נוהלי שירות לקוחות אחידים, מדיניות אחידה של מכירות, מבצעים, תיקונים, הובלה, החלפה והחזרת מוצרים וכד'. כל אלה יחדיו מהווים את המוניטין של הרשת. העובדה שהנתבע, שעבד פעם בפרסום, ארגן מודעות משותפות למספר חנויות (עמוד 11 לפרוטוקול מיום 28.10.98) - אינה הופכת את החנויות שהשתתפו במימון המודעות לרשת. לא הוכח כלל של"רשת" של הנתבע היה מוניטין כלשהו, ומכל מקום, חנותו של התובע התנהלה באופן עצמאי לחלוטין, לא נשאה את שם הרשת (אם היתה קיימת בכלל "רשת"), ואין כל ראיה כיצד יכלה ליהנות מן המוניטין של רשת עסקית (אם היה לה בכלל מוניטין). 26. על מה ולמה ישלם, איפוא, התובע עמלה של 5% מן המכירות לתקופה בלתי-מוגבלת (כל עוד ינהל את החנות ועוד 5 שנים נוספות)? בוודאי לא על הפנייתו לספק כזה או אחר (יש להניח, כי לאחר זמן מה של עיסוק בתחום - התובע יכול ליצור קשר עצמאי עם ספקים ויצרנים (כפי שאכן קרה, ראה סעיף 17 לתצהיר העדות הראשית של התובע), או בגין לימוד כללי הדיבור עם קונים או הלימוד כיצד להשתמש בטפסים. התועלת היחידה, האובייקטיבית והסובייקטיבית, שההסכם מעניק להתובע, בהנחה שאכן קיימת "רשת", היא האפשרות ליהנות מכושר המיקוח והקנייה של הרשת. לקבל מן הספקים והיצרנים את המוצרים במחירי הרכישה של הרשת, שהם, יש להניח, זולים יותר משל עסק בודד ועצמאי. ההסדר של הנתבע, לפיו הכוונה הכוונה היתה שהתובע "יוכל לקבל הנחות זהות לאלה שקיבלתי אני בהתייחס לגודל הרכישה ולתנאי התשלום, לאמור כאשר קנינו מספר פריטים זהה, קיבלנו הנחה זהה וכאשר שילמנו בצורה זהה קיבלנו מחיר זהה" (תצהיר תשובה לשאלון) - אין בו ולא כלום. אם הספק מתנה את ההנחה בכך שהתובע ירכוש את אותה כמות כמו הנתבע, מדוע זקוק התובע להנתבע ומדוע שישלם לו 5% ללא הגבלת זמן? הרי משמעות ההסבר של הנתבע היא, שהספק מעניק את ההנחה רק בשל כמות הרכישה ולא בשל הקשר ל'רשת' של הנתבע. 27. בנסיבות אלה, כאשר התועלת המרכזית, אם לא היחידה, במהלך ניהול העסק לא התקיימה, נשמט הבסיס לתכליתו ולהגיונו המסחרי של ההסכם מבחינתו של התובע. אי-קיום ההתחייבות הזו מצד הנתבע, שהיא ההתחייבות היחידה שהנתבע מחוייב בה בהסכם במהלך הניהול השוטף של החנות (לאחר תום תקופת החונכות) - מהווה, איפוא, הפרה יסודית. עדותו של התובע (בתצהיר העדות הראשית), לפיה התקשר בהסכם כדי לזכות בתנאי רכישה נוחים וטובים של סחורות לחנות (סעיף 19.1), וכי "לו ידעתי כי לא אזכה לרכוש מוצרי ריהוט בתנאים עדיפים, הזהים לאלה של התובע, לא הייתי מתקשר עימו בהסכם" (סעיף 19.8) - לא נסתרה, והוא כלל לא נחקר עליה בנקודה זו. הוכחו, איפוא, יסודותיה של הגדרת "ההפרה היסודית", לפי סעיף 6 לחוק התרופות. התובע רשאי היה לבטל את ההסכם על-פי סעיף 7(א), ללא מתן אַרכָּה לקיומו. השבה לאחר ביטול 28. ביטול החוזה גורר אחריו זכות, וכנגדו חיוב, של השבה הדדית, או לשלם את שוויו של מה שנתקבל אם ההשבה בלתי-אפשרית או בלתי-סבירה. בענייננו ההשבה בלתי-אפשרית (וגם בלתי-סבירה), שכן התובע קיבל את כל התמורה על-פי ההסכם שהתייחסה לתקופת החונכות. בהעדר כלים ויכולת להעריך את שווייה של התמורה הזו, שהצדדים כלל לא התייחסו אליה, אני סבור שמן הדין ומן הצדק יהיה להותיר את ההשבה ההדדית במקומה, היינו: הסכומים ששילם התובע להנתבע עד כה, הן לפני ההליך המשפטי והן בעקבותיו, ייחשבו כתמורה עבור קיום התחייבויותיו של הנתבע בתקופת החונכות. סיכומו של דבר 29. הערעורים נדחים. כל צד ישא בהוצאותיו.הפרת חוזהחוזההפרה יסודית