העברת הדיון לשופט אחר בהליך פלילי

אין זה ראוי ששופט הדן בעניינו של הנאשם בבקשה למעצרו עד לתום ההליכים צריך לדון בעניינו במסגרת הדיון בבירור אשמתו. עמד על כך הנשיא זוסמן בע"פ 405/77 פלום נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3) 619, 620 (להלן: עניין פלום) בציינו: "...נמצא שאותו שופט אשר דן בזמנו בבקשת המעצר ונתן את ההחלטה האמורה, ישב בדין [בהליך העיקרי]. אגב כך אני מבקש להפנות את שימת-הלב לכך, שבשורה ארוכה של החלטות אשר יצאו מבית-משפט זה נאמר, כי אין זה רצוי שאותו שופט הדן בבקשת המעצר,..., יישב גם בדין וידון לאחר מכן באישום גופו". עם זאת אין המדובר בכלל נחרץ. אין די בעובדה שאותו שופט דן בבקשת המעצר ובבירור ההליך הפלילי לגופו כדי לפסול אותו מלשבת בדין. ראו ע"פ 5959/99 פרושינובסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 3567/00 נתן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 3963/00 בן גביר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); עניין מדר; עניין פלום. כמו כן ראו מאיר שמגר "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע" גבורות לשמעון אגרנט (תשמ"ז)87, 111. השאלה שיש לשאול בכל מקרה ומקרה היא, האם, בנסיבות המקרה, קיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול ההליך המשפטי מצד השופט היושב בדין. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החלפת שופט בהליך פלילי / העברת התיק לשופט אחר בהליך פלילי: לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום בבת-ים (כב' השופטת ל' ברודי) מיום 4.7.01, לפיה לא פסל עצמו בית המשפט מלהמשיך ולדון בת.פ. 1010/01. 1. כנגד המערער הוגש בבית משפט השלום בבת-ים כתב אישום (ת.פ. 1010/01) המייחס לו עבירות של אלימות במשפחה כנגד אשתו וכנגד בנו. במסגרת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את המערער עד לתום ההליכים כנגדו (ב"ש 1020/01) לפי סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). 2. כבוד השופטת ל' ברודי, שהייתה אמורה לדון בהליך העיקרי, מונתה להחליט גם ביחס לבקשה לעצור את המערער עד לתום ההליכים כנגדו. הדיון בעניין זה התקיים ביום 13.6.01. לא התעוררה מחלוקת בין הצדדים באשר לשאלה האם קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה, והדיון נסוב על השאלה האם ניתן להסתפק בחלופת מעצר בנסיבות המקרה. בית-המשפט, לאחר ששמע את טענות הצדדים בעניין, ולאחר שעיין בתיק החקירה, קבע כי יש לעצור את המבקש עד לתום ההליכים כנגדו. הוא ציין בהחלטתו כך: "אשר לחלופת מעצר - מעבר לעובדה שלא הוצעה חלופת מעצר, סבורני כי במקרה דנן אין מקום להורות על חלופת מעצר, באשר מדובר בסיכון גבוה לחיי המתלוננת ובנה ובמשיב [המערער כאן] שלא ניתן ליתן בו אמון. מדובר במשיב השותה לשוכרה בכל שעות היום המתנהג באלימות וללא שליטה עצמית, עד כי הצמיד כאמור שברי זכוכית לצווארה של המתלוננת והשליך מגהץ לעבר בנו. כל האירועים שתוארו לעיל עלולים היו להסתיים באסון כבד." 3. התיק נקבע להוכחות בפני בית-המשפט ליום 4.7.01, וביום 27.6.01 הגיש המערער בקשה כי השופטת תפסול עצמה מלדון בתיק. בבקשתו טען כי השופטת נחשפה, אגב הליך הבקשה למעצר עד לתום ההליכים, לראיות שייתכן כי לא תהינה קבילות בדיון בתיק גופו; כי הלשון בה נכתבה החלטת בית-המשפט, ובכללה האמירה כי אין לתת במערער אמון; כי האופן בו ניהלה השופטת את הדיון - כל אלה ועוד הצביעו, לטענתו, על כך, כי השופטת לא תוכל לשפוט את המערער באופן נאות. 4. בפתח הדיון ביום 4.7.01 החליט בית-המשפט כי אין מקום להיענות לבקשה לפסילתו מלדון בתיק. אמנם רצוי, קבע בית-המשפט, כי שופט הדן בהליכי מעצרו של נאשם לא ידון בהליך העיקרי המתנהל נגדו, אך אין בכך משום חובה. על-כן אין בעובדה ששופט, שאמור לדון בהליך העיקרי, דן גם בבקשה לעצור את הנאשם עד לתום ההליכים, כדי להוות עילת פסלות. הוסיף בית המשפט וקבע כי בבית-משפט השלום בבת-ים, ניתן, בגין מצב הדברים הנתון, לקיים את הדיון רק בפני השופטת ברודי. עוד הוסיף בית המשפט ונימק, כי היות ולא הייתה מחלוקת לגבי קיומן של ראיות לכאורה המצדיקות מעצר, לא נחשף בית-המשפט לראיות בעניין זה, ואין לומר כי הוא מקובע בדעתו ביחס לנאשם. אשר לאמירה כי אין לתת בנאשם אמון, הסביר בית המשפט כי הדברים לא כיוונו לאופיו של הנאשם באופן כללי, אלא לשאלה אם יש לתת בנאשם אמון במידה שתאפשר להסתפק, בנסיבות העניין, בשחרור הנאשם בתנאים מגבילים. המערער ביקש להפסיק את הדיון בעניינו עד להכרעה בערעור שהוא מתכוון להגיש לבית המשפט העליון. בית-המשפט דחה את בקשתו זו והחל בדיון לגופו. 5. לאור זאת, הגיש המערער ערעור זה, בו העלה את אותן הטענות שהעלה בפני בית משפט השלום. על טענות אלה הוסיף טענות מטענות שונות, ביניהן כי בית-המשפט לא היה מוכן לשמוע טענות בעניין הפסלות ותחת זאת ביקש לפתוח בסוגיית ההוכחות כדי לזרז את הדיון בתיק. לטענת המערער, בית-המשפט אף לחץ על המשיבה כי תימנע מלהסכים לכך שיש לעכב את הדיון בהליך העיקרי עד לבירור סוגיית הפסלות. 6. ביום 19.7.01 התקיים בפני דיון בעניין זה, במהלכו שמעתי את טענות הצדדים. באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. 7. כידוע, רשאי בעל דין לבקש כי שופט הדן בעניינו יפסול עצמו אם "קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". ראו סעיף 77א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. כדי שיקום חשש ממשי למשוא פנים "הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאד מסתברת, שאכן נבצר מהשופט להכריע את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה". ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 375, 381. כיצד יש ליישם כללי יסוד אלה לסוגייה שלפנינו? השאלה האם שופט, שדן בבקשת התביעה לעצור את הנאשם עד לתום ההליכים, צריך לפסול עצמו מלדון בהליך הפלילי העיקרי, אינה שאלה חדשה. ראו לעניין זה אצל משה שלגי וצבי כהן סדר הדין הפלילי (מהדורה שנייה, תשס"א) 344; יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים (חלק שני, ספר ראשון, תשנ"ח) 742. כשם שאין המדובר בשאלה חדשה אין המדובר בשאלה פשוטה. 8. הכלל שצריך להנחות בסוגיה זו הוא כי אין זה ראוי ששופט הדן בעניינו של הנאשם בבקשה למעצרו עד לתום ההליכים צריך לדון בעניינו במסגרת הדיון בבירור אשמתו. עמד על כך הנשיא זוסמן בע"פ 405/77 פלום נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3) 619, 620 (להלן: עניין פלום) בציינו: "...נמצא שאותו שופט אשר דן בזמנו בבקשת המעצר ונתן את ההחלטה האמורה, ישב בדין [בהליך העיקרי]. אגב כך אני מבקש להפנות את שימת-הלב לכך, שבשורה ארוכה של החלטות אשר יצאו מבית-משפט זה נאמר, כי אין זה רצוי שאותו שופט הדן בבקשת המעצר,..., יישב גם בדין וידון לאחר מכן באישום גופו". עוד ראו לעניין זה ע"פ 170/79 אלאל נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1) 726, 728; ע"פ 57/83 מדר נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 415, 416; ע"פ 454/89 סויסה נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 86, 88 (להלן: עניין סויסה). יש לציין כי כלל זה מצוי גם בתחומים אחרים של סדר הדין הפלילי. ראו, למשל, את סעיף 74(ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-. 9. בע"פ 6448/95 ליבקינד נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 173 (להלן: עניין ליבקינד) עמדתי על הטעמים לכלל האמור. בפרשה זו דנתי בערעור על החלטת שופטת בית-המשפט המחוזי שלא לפסול עצמה מלדון בבקשת המדינה להכריז על המערער כבר הסגרה, היות ואותה שופטת דנה בבקשה לעצור את המערער עד להחלטה בעניין הסגרתו. עמדתי שם על הדמיון בין השאלה בהליך ההסגרה לשאלה בה אנו עוסקים כאן באמרי: "הגע בנפשך: שופט נדרש להחליט אם המבוקש הוא בר-הסגרה. לשם כך הוא נדרש לקבוע,...בצד הראייתי - כי 'יש בחומר הראיות אחיזה לאישום'. אין הוא נדרש להעריך את חומר הראיות, אם מהימן הוא אם לאו...עליו להכריע בשאלה, אם יש בידי התביעה הכללית ראיות אשר יש בהן כדי להצדיק העמדה לדין ובירור אשמתו או חפותו של הנאשם. והנה מסתבר, כי אותו שופט עצמו - בגדרי הליך המעצר - נתן כבר דעתו לחומר הראיות, וקבע כי חומר הראיות מבסס לכאורה אישום נגד המבוקש...במצב דברים זה, נראה הדבר כי הליך הכרזתו של המבוקש כבר-הסגרה לפני אותו שופט נחרץ לכאורה מראש. התחושה (האובייקטיבית) הינה כי הנטל מוטל עתה על המבוקש להראות כי מאז החלטת המעצר השתנו הדברים באופן שאין חומר ראיות מספיק בעניינו...אכן, שלב המעצר ושלב ההכרזה כבר-הסגרה הם שלבים שונים. זכותו של אדם...היא כי הם יידונו בנפרד, וכי ההכרעה בשלב האחד לא תכריע את הדין בשלב השני. הפרדה כזו אינה מתקיימת, מקום שאותו שופט דן בשני השלבים. השופט כמובן עושה ככל יכולתו לעשות צדק, אך לא נראה שהצדק נעשה." עניין ליבקינד, בע' 176. אין בדבריי אלה כדי לאבד את כוחם כאשר בוחנים את הדברים מזווית הראיה של היחס בין השופט הדן בבקשת מעצר עד לתום ההליכים כנגד הנאשם, לבין השופט שבא לבחון את שאלות חפותו או אשמתו של הנאשם בהליך הפלילי לגופן. הטעמים הם אותם טעמים, והמסקנה שאליה הם מוליכים היא אותה מסקנה. 10. אך אין זו התמונה כולה. אין המדובר בכלל נחרץ. אין די בעובדה שאותו שופט דן בבקשת המעצר ובבירור ההליך הפלילי לגופו כדי לפסול אותו מלשבת בדין. ראו ע"פ 5959/99 פרושינובסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 3567/00 נתן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 3963/00 בן גביר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); עניין מדר; עניין פלום. כמו כן ראו מאיר שמגר "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע" גבורות לשמעון אגרנט (תשמ"ז)87, 111. השאלה שיש לשאול בכל מקרה ומקרה היא, האם, בנסיבות המקרה, קיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול ההליך המשפטי מצד השופט היושב בדין. התשובה לשאלה זו יכול שתשתנה ממקרה למקרה. כך יש לשקול מה פרק הזמן שחלף בין הדיון בבקשה להערכת המעצר לדיון בהליך לגופו. ניתן לבחון את היקף הראיות שנחשפו בפני השופט שדן בהארכת המעצר והקשר בינן לבין השאלות העובדתיות והמשפטיות שצריכות להתברר בהליך לגופו. יש לבחון את האמירות שהשמיע בית המשפט, אם השמיע כאלה, במהלך הדיון בבקשת הארכת המעצר. בסופו של חשבון יש לבחון את עוצמת הקשר בין הליך הבקשה למעצר לבין ההליך הפלילי המרכזי, ולראות האם מדובר בעוצמה העולה לכדי חשש ממשי למשוא פנים כאמור. 11. בבואנו לבחון את הערעור שלפנינו מזווית ניתוח זו אין מנוס מהמסקנה כי יש לפסול את כבוד השופטת מלדון בהליך הפלילי עצמו. השופטת ניגשה לשמיעת הראיות בסמיכות לסיום הדיון בבקשה למעצר עד לתום ההליכים. במהלך הדיון בבקשה למעצר נחשפה השופטת לתיק החקירה, ושמעה טענות ביחס להתנהגות המערער המצביעות על הסכנה הנשקפת ממנו. בהחלטתה לעצור את המערער עד לתום הליכים ציינה כבוד השופטת כי התרשמה שמדובר באדם משתכר, אלים וחסר שליטה עצמית. עוד ציינה כי התרשמה שנהג באלימות כלפי אשתו. והנה כעת נדרשת אותה שופטת לבחון את השאלה האם אכן אשם המערער בעבירות האלימות החמורות המיוחסות לו. מטבעם של האישומים הללו נדרש בית המשפט להכריע לאילו גרסאות ליתן אמון, כשבהרבה מקרים אין ראיות רבות שיכולות לבסס את האישום הפלילי מעבר לדברי הצדדים עצמם. חשוב על כן כי באישומים מעין אלה יבוא בית המשפט לדון בעניינו של הנאשם כשהוא חף ככל הניתן, מהטיות שנגרמו לו מהיחשפות קודמת לראיות בתיק. לאור כל אלה השתכנעתי כי קיים חשש ממשי למשוא פנים. 12. לא ארחיב בהנמקת בית המשפט ביחס לכך כי רק כבוד השופטת יכולה לדון בהליכים אלה בבית-משפט השלום בבת-ים. ראשית, יש לציין כי שלב ההוכחות בתיק היה צריך להיערך ממילא בראשון לציון, בבית-המשפט החדש הצפוי להיפתח שם, כפי שעולה מדברי כבוד השופטת עצמה. כמו כן כפי שציין השופט מלץ "אני ער לכך...כי העברת הדיון עלולה לגרום קשיים אדמיניסטרטיביים ולהכביד על ניהול המשפט. אך הזדמנות נאותה לנאשם להציג את גרסתו, חופשי מהחשש לדעה קדומה, עולה בחשיבותה על שיקולי היעילות". עניין סויסה, בע' 88. 13. לכן אני מקבל את הערעור ומורה על העברת הדיון לשופט אחר. משפט פלילישופטיםדיוןהעברת דיוןפסלות שופט